הצחוק הנכון – השיעור השבועי – פרשת וירא תשע"ו

פרשת "וירא" היא פרשה עם ריבוי כותרות. הכנסת האורחים של אברהם, הבשורה על הולדת יצחק, המו"מ על גורל סדום והפיכתה, בריחת לוט והפיכת אשתו לנציב מלח, בריחת הגר וישמעאל ורק בסוף – הדרמה הגדולה של עקידת יצחק.

מילה שלא כתובה בפרשה אבל עולה ממנה שוב ושוב – היא חסד. כולנו מכירים את הציורים של אברהם יושב בפתח האוהל – האוהל שבו ארבעה פתחים לכל הכיוונים, כדי שאף אורח לא יצטרך לטרוח ולחפש את הכניסה. בסצינה שמתוארת בתחילת הפרשה אברהם נאלץ לעזוב את הכיף שבשיחה עם הקב"ה כדי לרדת אל ענייני העולם הזה ולעזור לאורחים. לשטוף רגליים, לשטוף ירקות, לקצוץ לשון של בקר. עשיית חסד למרות שזו טרחה.

השיר "לילה כיום יאיר" של אביתר בנאי מתאר אולי את הסיטואציה הזו של מעשים קטנים שבונים מציאות מסוימת – חולצת הכפתורים, כוס המים. ושהכל הוא חלק ממלחמה גדולה על המהות. ואלו מלות השיר:

לילה כיום יאיר

שוב אני נלחם
מגנט מושך למטה
זה בנקודות הקטנות
במילות עידוד
הפעם אנ'לא לבד
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב
בין הבור למים
לפחות יש פה קרב
לפחות יש מים
פעם היה רק בור

לילה כיום יאיר…

אני מרתיח את המים
זיכרונות צפים
מאיימים לשרוף הכל
יש מגירות שעדיין אני לא פותח
עד שיוסיף בי אור
זה בנקודות הקטנות
במילות עידוד
לשרוך ת'נעליים
לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה
להציע לך כוס מים

לילה כיום יאיר…

לאורך הנחל שנובע בי
מבין העצים עומד הבית שלי

הרב קוק דיבר על טביעת אצבע שמשאיר המפגש של כל אחד עם התורה. זה לא משהו שאפשר להעתיק – לכל אחד יש את טביעת האצבע הייחודית שלו. השיר הזה הוא חלק מהטביעה האביתרית. מדברים על טרנד של מוזיקה יהודית – אבל זה לא טרנד. כשקובי אוז עושה מוזיקה יהודית, כשאתי אנקרי עושה את זה או שולי רנד ועמיר בניון – מכל אחד יוצא משהו אחר לגמרי. אור אחר בא לעולם. חד פעמי.

חסד של כיף

יש פרשנות עמוקה יותר לחסד של אברהם, לפיה אברהם לא נקרע בכלל בין עיסוקיו המהנים לנטל העזרה לזולת. השיחה בין הקב"ה לאברהם, לפי הפירושים, היתה ביקור חולים  – בורא עולם בא לבקר את אברהם בשעת חוליו ובכך מגלה לאברהם את דרכיו. אברהם רץ וממשיך את אותה הדרך ואפשר להרגיש בפסוקים שהכל נעשה במהירות ובשמחה – הוא הבין את המסר. הדבר הזה נכנס לדנ"א שלנו – בכל הסיפורים מכל הקהילות ומכל הדורות, מסופר על העניים שמחפשים את מי לארח בשבת. יש ידיעה מכל הדורות האלה שאם תגיע אל קהילה כזו – לא תישאר בחוץ.

ר' מנחם נחום מצ'רנוביל בספר "מאור עיניים" כותב דבר שיכול לתת לכל אחד כוח בכל פעולה שהוא צריך לעשות בחיים. הוא מתייחס לפסוק "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" וכותב: "באמת בקשת אברהם אבינו היתה כך – אל נא תעבור…  שגם שם אהיה דבוק בך, שלא תהיה מצווה ריקנית". הרצון להיות דבוק בקב"ה בכל דבר ובכל רגע – גם בתפילת נעילה שבה אתה שקוע במחשבות והחלטות טובות, וגם רבע שעה אחר כך כשאתה באמצע החלפת חיתול. כשאתה בפקק, כשאתה כועס על חברת חשמל – לא להיפרד ברגעים האלה מהקב"ה.

הצחוק הפנימי המוכחש

הנושא השני שחוזר המון בפרשה הוא הצחוק, ולאו דווקא בהקשרים מצחיקים. הצחוק הראשון, של אברהם, בא עם נפילה על פניו – זה צחוק של התרגשות גדולה. שרה, לעומתו – צוחקת בקרבה. ואחר כך מכחישה.

חנן פורת מסביר מה בדיוק קורה כאן. לדבריו – הצחוק לא היה נסתר מעיני אחרים אלא גם מעיני שרה עצמה. זהו בעצם חוסר האמונה הפנימי שלה ביכולתה ללדת. צחוק שכלל לא היתה מודעת אליו. בעצם, רק ריבון העולמים יודע ושומע את צחוקה. ולמה הוא חושף אותו? כדי שלא ימשיך לחלחל בעמקי הנפש. אי האמון, גם הנסתר ביותר, משפיע על הנפש ועל המעשים. היכולת לנצח תלויה באמונה פנימית. זה נכון ברמה האישית ונכון ברמה הלאומית.

אנחנו מוכרחים להאמין שבכל רגע יכול לקרות דבר מפתיע. אנחנו יכולים לנצח, יכולים לעשות, יכולים ללדת גם בגיל מבוגר. עמוס עוז מספר על המשוררת זלדה, שהיתה המורה שלו לספרות, שהיתה אומרת תמיד שלעג = רעל. הציניות, אפילו אם היא סמויה ולא מודעת, מחרבת את האפשרויות.

מקום נוסף שבו מוזכר הצחוק בפרשה הוא הרגע שבו לוט מזהיר את חתניו לגבי העתיד לקרות לסדום. אם מקודם הצחוק היה כלפי בשורה טובה, כאן הוא כלפי אזהרה ובשורה לא טובה: ויהי כמצחק בעיניהם. חז"ל אומרים שהליצנות היא זו שהפילה את סדום בסופו של דבר.

וכשיצחק נולד – שרה צוחקת באמת. צחוק עשה לי אלוקים. תפילות רבות נענו באותו יום – חולים קמו, עקרות נפקדות. פרשנים רבים מתארים את השמחה הגדולה שפרצה בעולם באותו היום. שרה צחקה באותו היום כיוון שעד להולדתו, ראתה את ישמעאל "מצחק" בעבודה זרה (ויש עוד פרשנויות רבות לציחוק של ישמעאל), והרגישה שסוף סוף יבוא התיקון לכך – ילד שיבטל את צחוקו של ישמעאל.

בספר "מחשבת שלמה" כותב הרב שלמה קוק (בן אחיינו של הרב קוק), על שני סוגי הצחוק: "שמחתם האמיתית של צדיקים וישרי לב מתקנת את צחוקם המזויף של הרשעים. העולם שואף לצחוק כשר ואמיתי. קלות הדעת גורמת ללעז על כל הקדוש: קדושת האמונה, קדושת החיים, קדושת המשפחה. הצחוק הוא דרכם לטהר את מעשיהם הנלוזים. על ישראל להסות את צחוקו הפרוע של ישמעאל, צחוק פוחז שהורס את יסודות העולם, ולחנך את האנושות לצחוק צחוק של מאמינים וטהורים. ואז שנזכה ליום שעליו נאמר: 'אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים'".

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.