חמישה מסרים לעת הזו – השיעור השבועי – פרשת ויקהל-פקודי תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ערב טוב, השיעור הזה נמסר בבידוד מוחלט, מאולפני "פלו-מושן" בניו יורק. אני מניחה שגם אתם צופים בו הפעם בתנאים שונים. נדמה לי שהדבר הכי טוב שאפשר להועיל בו בתוך בהלת הקורונה – זה לא לדבר היום רק על קורונה. ראיתי שכל המומחים והפסיכולוגים שראיינו אותם על קורונה וחופש וילדים אמרו מילה אחת: שגרה. לשמור על שגרה, עד כמה שניתן. לנהל סדר יום כלשהו, לא להיות כל היום בפיג'מה ולא להיבהל מכל ווטסאפ שמגיע. אז גם אנחנו ננסה לשמור על שגרה עד כמה שניתן, ולדבר על הפרשה כמדי שבוע. כמובן שנתייחס תוך כדי לקורונה ולמה שמתרחש. אבל באמת, מרוב דברים דרמטיים בחיינו, אסור להזניח דבר דרמטי ביותר – אנחנו מסיימים השבוע את ספר שמות. כמה דברים עברנו בעולם ובמדינת ישראל, וכמה דברים עברנו בתורת ישראל, מאז שהתחלנו לקרוא לפני כשלושה חודשים על תחילת שעבוד מצרים, "ואלה שמות בני ישראל"… והיום – מסיבת סיום ספר שמות.

אנחנו נעסוק הפעם בחמש המילים המנחות, המילים שחוזרות הכי הרבה לאורך הספר הזה, גם בספר עצמו וגם ביחס לספרים אחרים (מה שנקרא "שכיחות יחסית"). מי שעזר לי בחישוב הזה הוא פרופ' קובי קרמר מהטכניון. אנחנו מתעלמים כמובן ממילות קישור כמו "את" או "אל" וגם מהשמות השונים של ה' שכמובן מוזכרים לאורך ספר שמות וגם משמות הגיבורים (משה, אהרן ולהבדיל פרעה – אלה שלוש מילים שחוזרות המון). ובכן:

1. עם

175 פעמים מוזכרת המילה הזו בספר שמות. בספר בראשית היא כמובן פחות רלבנטית, שם מדובר על האנושות כולה, בפרשות הראשונות, בסיפור שהוא יותר גלובלי ואוניברסלי (בריאת העולם, גן עדן, המבול). רק אחר כך מופיעה המשפחה היהודית הראשונה של אברהם ושרה, ואז יצחק ורבקה, ואז יעקב ומשפחתו, אבל זו עדיין משפחה. בספר הזה אנחנו הופכים לעם. בפעם הראשונה אנחנו מזוהים כעם על ידי פרעה: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

משם מתחילה גזירת השעבוד וכל ההוראות הקשות של פרעה, אבל שימו לב, המילה עם מופיעה עוד לפני העם שלנו. "ויאמר אל עמו". פרעה אומר לעם שלו: הנה עם אחר. הרבה מאוד פעמים אנחנו לומדים מהאויבים שלנו שאנחנו עם אחד. הם יודעים זאת יותר טוב מאיתנו, הם יודעים מי אנחנו ומה מחבר בינינו וכמה אנחנו עם אחד. זה סמלי מאוד שהפעם הראשונה שאנחנו מזוהים כעם – היא מפיו של אויב מר ואכזר. הוא יודע שיש עם מצרי ועם יהודי, אולי זה ברור לו יותר משזה ברור לחלק מאיתנו.

"עם" זו מילה שמותקפת בתקופה הזו מבחוץ ומבפנים. למה מבחוץ? כי לאום, משפחה, קהילה, כל אלה הם מושגים שבעידן הפוסט עומדים תחת מתקפה. זה עידן שבו מערכות תקשורת ותרבות ואקדמיה עוסקות הרבה בפירוק ולא בבנייה, בהחלשה ולא בחיזוק. כמובן שצריך למתוח ביקורת ולבקר, אבל מתוך רצון לקדם, מתוך אהבה. היום דברים שהיו מאוד ברורים לכל העם שלנו עד לא מזמן, כבר לא ברורים. התודעה הזו נשחקת.

ושימו לב לתזכורת הזו, אי אפשר להתעלם ממנה, כך נפתחה הפרשה הקודמת:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

רש"י: כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם.

הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

לכפר על נפשתיכםשלא תנגפו על ידי המניין.

זה כל כך זועק אלינו: אתם לא מושלמים, כל אחד הוא מחצית השקל, וצריך אחדות וענווה והבנה משותפת של היעד המשותף כדי למנוע מגפה.

נדמה לי שהקורונה מזכירה לנו מחדש את קיומם של עמים. יש מדינות, יש לאומים, יש גבולות. פתאום השלטון המרכזי, מערכת הבריאות, מערכות שחשבנו שכבר לא רלבנטיות כל כך הן מאוד רלבנטיות, אנחנו צריכים אותן. ופתאום כל מדינה מגיבה אחרת, בהתאם לאופייה. כמובן שצריך גם שיתוף פעולה גלובלי, בין העמים השונים, אבל כל עם חוזר להתכנס קצת בתוך עצמו.

2. עשה

המילה הזו מוזכרת בספר שמות 323 פעמים! מדובר על המילה עשייה, השורש עשה, בהטיות שונות. שוב יש פה ייחודיות לעומת החומש הקודם: אחרי ספר בראשית שהוא ספר הבריאה, ה' בורא בו את העולם, ספר שמות הוא ספר העשייה, כאן אנחנו מתחילים לעשות ולפעול. האדם לא רק נברא, הוא עושה. כבר בתחילת הפרשה שלנו, פרשת פקודי, הפועל עשה מופיע: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אבל זו רק דוגמה אחת מתוך כאמור 323 דוגמאות רבות, רובן סביב המשכן. מוקד העשייה המשותף הוא פרויקט המשכן, סביבו מתלכד כל העם, כמרכז רוחני שילווה אותם לאורך המסע במדבר.

פרשנים רבים מדברים על ההקבלה בין סיפור בריאת העולם לבין סיפור בניית המשכן. זה לא רק הפעלים שחוזרים על עצמם ("ויכולו השמיים והארץ"… "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד"…), זה המסר: מעשה בראשית מסתיים במילים: "אשר ברא אלוקים לעשות". מכאן והלאה האדם שותף במעשה בראשית, לוקח אחריות, פעיל. ספר בראשית מתחיל ביצירה אלוקית, ספר שמות נחתם ביצירה אנושית. בספר בראשית אלוקים בנה בית לאדם, ובספר שמות, בתוך הבית הזה – האדם בונה בית לאלוקים. כלומר: אלוקים נתן לנו את העולם ומלואו, כדי שנבנה בתוכו משכן לשכינה (וכמובן, כדי שנבנה משכן כזה קודם כל בתוכנו).

ובשני המקרים – היצירה מסתיימת בשביתה שמביאה עמה ברכה. אלוקים בורא את העולם ושובת, עוצר, ומברך את העולם. האדם בונה את המשכן ועוצר בשבת, ושובת, ומתוך כך מתברך. יש פה גם תיקון לאדם הראשון ולחטאו – הוא קיבל ציווי ולא עשה מה שצריך. כל היופי במשכן הוא שאנחנו כן עושים את מה שציוו עלינו לעשות.

המשכן הוא תיקון לחטא אדם הראשון, או אולי קומה שנייה של הבריאה – מעין הוכחה שהנה, היצירה הזו ששמה אדם יכולה לעשות את מה שנכון וצריך, את מה שקדוש ומבורך. והיא יודעת מתי לעשות ומתי לעצור ולשים גבול (שבת), שלא כמו האדם הראשון (שלא עצר מול פרי עץ הדעת). לכן הוא גורש מגן עדן, אבל לכן אנחנו נכנסים לגן עדן בכל שבוע מחדש, בשבת.

רואים לאורך ספר שמות שכאשר העם עסוק בעשייה הוא פעיל, אקטיבי, ולכן לא מקטר ולא מתלונן. אם השעמום מביא לידי חטא, הרי שהעשייה מביאה לידי מצווה. צריכים למצוא לעצמנו ולילדינו אתגרים, משימות, דברים שיגרמו לנו לחוש שותפות. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" זה לא רק שיר חלוצי ישן, זו אמת עמוקה: כשאנחנו בונים את המשכן – אנחנו גם נבנים. כשיש לנו יעד, יש סיבה לקום בבוקר, יש משהו מלהיב – אין בכלל זמן לעשות שטויות.

ראיתי השבוע המון לו"זים של משפחות לקראת ימי החופשה. היו את האופטימיות ואת הפסימיות אבל בכולם מבינים את הסוד – אקטיביות, עשייה של הילדים. לגרום לילדים להיות פעילים.

הפרשה מלאה בתיאורים מדויקים של כמה ואיך לעשות, פרטי פרטים, ובמקביל הקורונה מלמדת אותנו לקח גדול על דיוק. פתאום כולם יורדים לפרטים הקטנים. פתאום כולם מדקדקים ב"מצוות". אני מקבלת מיילים מהעבודה: חובת נטילת ידיים. חובת הפרדה. בקרוב אולי: חובת שמירת שבת…

3. מצרים

175 פעמים מוזכרת המילה מצרים בספר שמות, לא רק כמקום פיזי אלא כתרבות. תרבות שיש להתרחק ממנה. קראתי היום קצת על מצרים העתיקה, ומעניין לראות כמה היא שונה מהדימוי שלנו. אנחנו חושבים על המצרים היום כעל משהו עתיק, פרימיטיבי, שנורא קל לזלזל בו. ברור לנו שלא היינו מתרשמים מהתרבות שלהם. אבל צריך לזכור – באותו זמן זו הייתה התרבות השלטת, המובילה, המתקדמת. להיפך, אנחנו היינו הפרימיטיביים. מצרים העתיקה שלטה על שטח גיאוגרפי עצום, היא ידעה לשלוט בטבע לכאורה והמציאה חידושים רבים: השקיה וניצול מי הנילוס, היא פיתחה מערכת כתיבה וספרות עצמאית, הוא ניהלה מיזמי בנייה וחקלאות גדולים, היו לה קשרי מסחר עם הסביבה (אפריקה, המזרח התיכון), היא ניהלה מסעות צבאיים מפוארים וניצחה צבאות זרים, הייתה שם מערכת בירוקרטית של פקידים ומושלים, הכול תחת פרעה שנחשב אלוהים, ועמד בראש מערכת כלכלית מסועפת, מערכת משפטית, מערכת חקלאות, טכנולוגיה, תרבות, אומנות, אדריכלות, רפואה, ובקיצור – הם לא היו נלעגים וטמבלים. הם היו מקור הערצה והשראה. ועכשיו, יש לך אומץ לצאת נגד התרבות המצרית? לטעון שהתרבות הקטנטנה שלך היא הנכונה? שיש אלוקים ויש תורה? האזכור הראשון של המילה מצרים הוא בפסוק הראשון בספר שמות: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. ופרשנינו שואלים: עד כמה הם באים מצרימה? עד כמה הם מושפעים ובאים מצרימה, לתוך התרבות המצרית? זו אזהרה שמלווה את כל ספר שמות. לצאת ממצרים גם פיזית וגם נפשית. לא להשתעבד פיזית ולא להשתעבד תרבותית.

המשפט הראשון בעשרת הדברות הוא: אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹוקים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. הוצאתיך מארץ מצרים – בכל המובנים. צא משם.

4. ישראל

מה התשובה למילה המנחה "מצרים"? המילה המנחה ישראל. 170 פעמים היא מוזכרת. כארץ, כעם, כתרבות. הנה, גם בפסוק שהזכרנו: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. לפעמים תרגום לאנגלית גורם להבין את המשמעות המקורית. למשל, "אוהד מועד" הוא tent of meeting, זה גורם לחשוב אחרת על המילה מועד, כאילו אוהל של פגישה, מלשון ועד, התוועדות. הלוחות הם tablets, כמו טאבלט, תדמיינו את משה שובר טאבלטים… ובני ישראל הם: the children of Israel. אולי כי אנחנו כל כך רגילים לביטוי "בני ישראל" אנחנו לא חושבים עליו. אנחנו הבנים, הילדים, של ישראל, של יעקב אבינו. דווקא התרגום לאנגלית עזר לי להיזכר בכך.

עם ישראל מקבל את זהותו בספר שמות, בהר סיני: וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, ככה אנחנו מתייצבים לשמוע מי אנחנו. הציפייה היא להקים משהו אחר, חדש ומלהיב. לא כמו מצרים, אלא כמו ישראל, כמונו. הציפייה הזו טרם התממשה. זה גם האתגר של מדינת ישראל היום, להראות לעולם דרך חיים, תרבות אלטרנטיבית, שתשפיע ותאיר. זה מבוסס על אינספור ערכים יהודיים – היחס לשבת, היחס לכסף, היחסים בין בני זוג, היחס לדיבור, היחס ללימוד, כל זה ביחד יוצר תרבות שלמה שעוד לא ממש מימשנו. יש לנו ייעוד: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

יש משפט מפורסם משיר של מאיר אריאל: "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". זה מאפיין עמוק שלנו, של עם ישראל. איזה הומור כזה, שמניד בראשו מול כל גל חדש שעובר עלינו, ויודע שיהיה בסדר בעזרת השם. זה נכון גם במשבר הקורונה. כמה בדיחות, כמה יצירתיות, כמה רעיונות, כמה שירים…

אנחנו מפרסמים בדיחות על כמה קשה בבית עם המשפחה, ובמקביל מתרגשים מחתונות קטנות וצנועות של אנשים שמקימים משפחה חדשה. אנחנו חוזרים בימים אלה לבסיס של עם ישראל, עליו נאמר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". חוזרים הביתה, לאוהלים, לבסיס.

5. זהב

למה הזהב מוזכר הרבה? לא סתם. הוא מוזכר בשני הקשרים. לדעתי יש פה אמירה: שימו לב לזהב בחיים שלכם, שימו לב לשימוש הכפול שאפשר לעשות בו. זו מילה מנחה אבל היא מבקשת מאיתנו לשים לב למורכבות: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. זה אזכור אחד, בבניית עגל הזהב. אבל יש גם הרבה אזכורים מהסוג הזה, סביב בניית המשכן, בגדי אהרון הכהן, כלי המשכן ועוד: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. מזהב אתה יכול לעשות את עגל הזהב, מזהב את יכול לבנות משכן. יש זהב בעולם, זה נתון. אבל מה אתה עושה איתו? זו כבר הבחירה החופשית שלך. בעצם המילה המנחה כאן אינה "זהב" אלא "בחירה חופשית". מה היחס שלנו לכסף?

כרגע היחס שלנו לכסף עומד במבחן. מאה אחוז מהמאזינים לשיעור (כולל המרצה) לא יודעים כמה ירוויחו בחודש הבא וכמה יוציאו בחודש הבא. זה נכון תמיד, אבל הפעם מרגישים את חוסר הוודאות הזה. אנחנו במבחן, היחס שלנו לפרנסה הוא כעת במבחן. אז אנשים עושים חתונות פשוטות, מבטלים דברים, מסתפקים באירועים קטנים (מי האמין שמאות ילדים יתרגשו מריקודים במרפסת?), וזה כמובן לא פשוט, אנחנו עומדים במבחן כלכלי לא פשוט.

לסיכום: אנחנו נפרדים מספר שמות עם חמישה מסרים, רלבנטיים מאוד לתקופה שאנו עוברים – עם, עשייה, מצרים, ישראל וזהב. שנזכה להיפגש בקרוב בבריאות ובשמחה, אנשים אומרים "שנצא מהדבר הזה", אולי צריך לומר "שנצא אבל לא נחזור להיות אותו דבר, שנלמד לקחים, שנהיה טובים יותר, שנצא למציאות חדשה". תודה רבה. בשורות טובות. חזק, חזק ונתחזק.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.