המדריך ליציאה לחיים – השיעור השבועי – פרשת ויצא תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "ויצא". כשמה כן היא – פרשה של יציאה החוצה. הפרשה מתארת את היציאה של יעקב אבינו אל העולם, למסע שבו הוא מתפלל לראשונה תפילת ערבית, חולם את חלום סולם יעקב, מתחתן עם רחל ולאה, מקים משפחה עם ילדים, עובד אצל לבן, ואז – יוצא בחזרה לארץ ישראל. כי הוא הרי לא יישאר בחרן, זו רק משימה, אבל יש לו בית. אנחנו נדבר היום על הסיבוב הזה, על היציאה ועל החזרה.

יעקב הוא האב השלישי, הוא מכונה "בחיר האבות", ובמובנים רבים הוא מורה הדרך שלנו יותר מכולם.

קודם כל, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה יש פה משפחה יהודית שנשארת שלמה (אצל אברהם ראינו את ישמעאל, אצל יצחק ראינו את עשיו, הפעם כל 12 השבטים נשארים מאוחדים, יש פה משפחה אחת. זה לא היה קל, אנחנו זוכרים את סיפור יוסף ואחיו, אבל זה הצליח).

בנוסף, זו הפעם הראשונה שאחד האבות יוצא אל העולם. זו תנועה שונה מאברהם (מהפכה, המצאה של משהו, תנועה אל הארץ, "לך לך"), וזה שונה מיצחק (שאסור לו לצאת מארץ ישראל, כדי לבסס את דרכו של אברהם בתוך הארץ). הרב אייל ורד אומר ששלושת האבות משקפים את המהלך של חוזרים בתשובה: אברהם – הפריצה ושבירת הדרך הקודמת. יצחק – התבססות, הסתגרות, חפירה לעומק. יעקב- יוצא לאותו מקום ממנו סבא יצא (חרן) לא לשבור אלא לתקן. בסוף החוזר בתשובה חוזר למקום ממנו בא, חוזר לכישרונות שיש לו, והפעם כדי להשתמש בהם לטובה.

ועכשיו – לראשונה – כיוון הפוך, החוצה מהארץ. יעקב הוא כבר דור שלישי, והחיים מתחילים. במובן מסוים, כולנו יעקב, כולנו ישראל (זה הרי השם שהוא מקבל, ואחר כך העם כולו, והמדינה, והארץ…). אנחנו ננסה ללמוד ממנו. זו הכותרת שלנו היום: איך יוצאים לעולם?

ה"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, מוסיף עוד עומק. לדבריו, כל הפרשה מרמזת לירידת הנשמה ממקורה העליון, להתלבש בתוך גוף גשמי וחומרי. הנה:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

ה"אור החיים" הקדוש: ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה מעולם העליון.

כלומר אלה הם כללים לכל היציאה של הנשמה אל העולם, לכל מסע החיים שלנו. "מעשה אבות סימן לבנים". אלה הכללים שפרשנינו למדו מהפרשה, לאורך הדורות. איך יוצאים מהאוהל המוכר, מהבית של אבא ואימא, אל העולם?

1. אתה חשוב

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

רש"י אומר: היה צריך לכתוב 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.

עזיבה של אדם מקום מסוים עושה רושם. יש חשיבות לנוכחותו של כל פרט בכל מקום. האדם אינו אבק-אדם. אחרי מאה של קומוניזם ונאציזם, בעידן שבו בעולם יש מיליארדי בני אדם, ערכו של הפרט עלול להישחק. התורה מדגישה מאוד את השפעתו של כל אדם, ובפרט של אדם צדיק וישר. באר שבע עם יעקב ובאר שבע בלי יעקב – זו לא אותה באר שבע. היום ערכו של הפרט עלול להישחק, לא בגלל משטר פשיסטי, אלא בגלל הרשתות החברתיות – אנחנו סופרים לייקים, מי מאיתנו חושב שמאחורי כל לייק יש נשמה? אנשים שוב נספרים במאסות.

הפסוק הזה, הפסוק הראשון של הפרשה, יכול לספר את מסלול החיים של רבים מאיתנו: באר שבע, היא בארץ ישראל, היא נקראת על שם השבועה. חרן – זה מקום שנקרא על שם "חרון אף", מקום של רשע ורמאות. לא תמיד אנחנו נמצאים בבאר שבע, לפעמים יוצאים לחרן. צריך להישאר יעקב גם שם.

למען האמת, כשמסתכלים על תולדותינו בפרספקטיבה היסטורית – רוב הזמן היינו בחרן ולא בבאר שבע. אז מה עושים? קודם כל יודעים את ערכנו. מנסים להיות אנשים שלא רק שהם צדיקים, אלא הנוכחות שלהם משפיעה לטובה על אחרים.

איך עושים זאת? איך שומרים על עצמנו ברמה כזו? נעבור לכלל השני. התשובה מפתיעה – קודם כל עוצמים עיניים. קודם כל חולמים. זה הדבר הראשון שיעקב עושה במנוסתו:

2. "יש לי חלום"

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – וַיַּחֲלֹם.

לא סתם הנאום שנחשב לנאום הטוב ביותר במאה העשרים, ואולי בכלל, הוא נאומו של מרטין לותר קינג, באנדרטת לינקולן בוושינגטון, בקריאה לביטול האפליה הגזעית: "יש לי חלום".

קודם כל צריך חלום, חזון, לדעת לאן הולכים ולמה הולכים. כתוב פה "וישם מראשותיו" – יעקב מיהר ושם את האבנים סביב ראשו. יש מדרש מפורסם בגני הילדים, לפיו האבנים אומרות: עליי יניח הצדיק את ראשו! כל האבנים רבו זו עם זו, הן מתאחדות כולן לאבן אחת. (רמז לממשלת האחדות…?).

אבל הרבי מלובביץ' מוסיף פה עוד נקודה, וזה כבר פחות לילדים קטנים: שימו לב, יעקב מקיף קודם כל את ראשו באבנים. כשהוא יוצא החוצה לסביבה סוערת, הוא קודם כל שומר על ראשו, על התודעה שלו, תפיסת העולם שלו, על החלום, על החזון. כתוב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" – יגיע כפיך דווקא, ולא יגיע ראשך. ההתעסקות בענייני הפרנסה היא בידיים, בכפיים, אבל הראש – חייב להישאר מרוכז, ממוקד, לא להתבלבל ולא לרדת ברמה. יעקב יוצא כעת לענייני בית ופרנסה, אבל קודם כל מקיף את ראשו, שהעולם הזה לא יבלבל אותו. כמה העולם הרי מבלבל, אומרים שעולם זה מלשון העלם, האמת נעלמת, אז קודם כל כשיוצאים החוצה – שומרים על הראש, וחולמים, זוכרים מה היעד.

ואכן, יעקב עוצם עיניו וזוכה לחלום יעקב המפורסם, עם סולם יעקב המפורסם:

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה,

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר:

אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ!

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ,

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה,

וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ,

וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת

כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

מעניין שהחלום מציג עליות וירידות בלתי פוסקות לאורך הדורות. שוב ושוב אנחנו רואים בתורה מבנה אנטי-הוליוודי, אנטי "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". זה הולך להיות מורכב ומסובך וממושך. עליות וירידות. וזו האמת, אלה חיינו. עם ישראל יוצא לגלות מול ממלכות, והאדם הפרטי יוצא לגלות מול אתגריו.

מתי החלום הזה יתגשם? אנחנו באמצע ההגשמה שלו. העליות והירידות יימשכו ויימשכו, והברכות שנאמרות שם נאמרות גם לנו, גם עבורנו, היום. רבי יצחק עראמה כותב (בספר "עקידת יצחק"): "לימים רבים הוא מבטיח, ולכל האומה בכללה הייתה הכוונה… ואף אם יתמהמה ויתאחר זה הקץ, לא תירא ולא תיחת: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, את אשר דיברתי לך".

זו הבטחה אלוקית חד משמעית על גאולתנו, וכל עיכוב הוא זמני בלבד, גם אם כואב.

3. החלום – משפיע על הכוח

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

חז"ל: כיוון שנתבשר בשורה טובה – נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת.

וגם בהמשך: עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִיא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

רש"י מתאר שיעקב "חולץ פקק מבקבוק", ויעקב הרי מגיע מהאוהל, לא משדות הצייד, כלומר הוא לא אחרי אימוני כושר גופני. איך זה קורה? לב. זו התשובה. אם אתה חייב לעשות משהו – אתה יכול לבצעו. יעקב הרים את הסלע בעזרת הלב, לא בעזרת השרירים. קודם "נשא לבו את רגליו" ועכשיו "נשא לבו את ידיו".

הרב חיים שמואלביץ מישיבת מיר, אמר על כך:

"בתפילת הגשם, בפיוט שנקרא "זְכור אָב", אנחנו אומרים: "יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם" – בעבורו אל תמנע מים. מה אנחנו מבקשים מהקב"ה? בעבור הלב של יעקב, אל תמנע מים. זה לא הכוח הפיזי שלו, זה כוח הרצון. כוח הרצון יותר חזק. בעיתות מצוקה אנחנו יכולים לגלות כוחות עצומים והתלהבות שהיא מעל ומעבר.

הכוחות הטבעיים שבאדם תלויים בכוחותיו הרוחניים, ומהם הם יונקים את חיותם, וכשהאדם פועל עם כל כוחות נפשו, יש בידו לפעול הרבה למעלה מכוחות אנוש רגילים. ובזכות ה'יחד לב' של יעקב, שיחד את כל כוחותיו לחסד, אנו מבקשים: 'אל תמנע מים'.

זה לא נס, לא השתנה פה הטבע. יש לאדם יכולת להשיג יותר מכוחו הטבעי. גם היד של בתיה, בת פרעה, התארכה כי היא רצתה בכל כוחה להציל את משה. הפוטנציאל שלנו גדול בהרבה ממה שאנחנו חושבים. וזה כמובן נכון לגבי לימוד תורה. כוחנו גדול ממה שאנחנו חושבים".

בעצם רואים פה שני גורמים שנותנים ליעקב כוחות: אמונתו ואישתו. רחל נותנת כוח להוריד אבן מעל הבאר, אבל יש אישה שאם אתה איתה – אין לך כוח גם להזיז אבן אחת של חצץ… בן הזוג הוא מקור כוח או חלילה להיפך.

כל מה שאמרנו עד עתה – אפשר לאמץ לחיינו. בן אדם יוצא לעבודה, לצבא, לבנות בית, להתנדב, עובר דירה למקום אחר, יוצא ממסגרת של תיכון או ישיבה או מכינה – והוא בעולם הגדול, הוא צריך לזכור שהוא שווה משהו ושיש ערך לקיומו במקום מסוים, הוא צריך לחלום, והוא צריך שהחלום הגדול ייתן לו כוחות לעשייה הפיזית. נמשיך אל עבר אחת הנקודות המפורסמות בפרשה:

4 החלום – משפיע על הזמן

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

חז"ל מספרים לנו במדרש איך הזמן הוא לא אובייקטיבי אלא סובייקטיבי, תלוי מה אנחנו עושים ולמה אנחנו מחכים: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים – בזמן שהן עוברים באנחה נקראים רבים, אבל בזמן שהן עוברים בשמחה נקראים אחדים, שנאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". (מדרש)

המצב הנפשי משפיע על תחושת הזמן. במצב של אנחה הזמן עובר לאט. כשיש אהבה ותקווה הזמן טס ורץ.

שמעתי עוד רעיון: "ימים אחדים" – כולם מאוחדים ומכוונים למטרה אחת.

5. לשים לב למצבך

מכירים שליחים של ישראל שבסוף יורדים מהארץ ונשארים במקום שליחותם?… ובכן, צריך תמיד לזכור שהמטרה היא לחזור לבאר שבע, או להפוך את כל העולם לבאר שבע. אסור להפוך להיות אנשי חרן. יעקב אומר: "ושבתי בשלום אל בית אבי", ורש"י מסביר: "בשלום – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן". זה מדהים, יעקב הוא צדיק בן 77, אבל פוחד להיות מושפע לרעה מלבן. אנחנו מושפעים. יעקב מתחיל לאותת על המגמה הזו, שצריך לחזור, וזה קורה בגלל כמה סיבות. קודם כל:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

כלומר, קשה לגדל ילדים בסביבה כזו. ועכשיו סוף סוף גם לרחל יש בן, אז לא בטוח שמגדלים ילדים אצל לבן. השושלת הזו מאוד שברירית, הוא רק השלישי, שום דבר לא מובטח. ואז מגיע פסוק שמכריע את הכף:

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

מאזין של השיעור, אריק קרמר, שלח לי דברים שכתב הרב אברהם קוטלר. תסתכלו על הפסוק הזה. מה קרה לפנים של לבן? שום דבר, הפנים של לבן לא השתנו, אבל יעקב הרגיש שהוא עצמו משתנה. כל השנים הוא הביט על הפנים האלה כעל פני רשע, שמר ממנו מרחק, לא הייתה קיימת אפשרות של התבוללות והשפעה. אבל המגע היומיומי עשה את שלו, ויעקב החל להתרגל. פתאום הוא התבונן על לבן ושם לב שהוא כבר לא נרתע ממנו כמו אתמול ושלשום. "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם", כלומר, הוא כבר מתחיל להתרגל לרמאי והשקרן הזה. זה לא מפריע לו. והעובדה הזו – שזה לא מפריע לו – היא זו שמפריעה לו. יעקב אבינו מלמד אותנו לנסות ולשים לב, בזמן אמת, לנקודות כאלה בחיינו.

למשל: ישראלית שעברה לגור בארה"ב סיפרה לי פעם על הרגע שבו הפסיקה לחיות את "שעון ישראל" במקביל, וכבר התרגלה לשעון אמריקה. זה היה הרגע שבו הבינה שכנראה תישאר שם, ולא תחזור לארץ. חברה עדינה סיפרה לי איך פעם מילים מסוימות מאוד הפריעו לה, כשהחבר'ה במקום העבודה שלה השתמשו בהן, והנה, בלי לשים לב, היום היא כבר די התרגלה, לצערה.

6. להיות מובן לסביבה

יש ביטוי בחסידות – "באופן המתקבל". צריך לעשות את הדברים הכי קדושים, בצורה שמתקבלת על הדעת. זה מלווה את יעקב לאורך כל הדרך. למשל: הוא מגיע לבאר ורואה הרבה צאן, וחבורת רועים, ופונה אליהם:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

זו פנייה של רעות, חברות, כבוד. למרות הפער בינו לבינם, הוא ידידותי. הנה עוד דוגמה –אנחנו יודעים מההגדה של פסח שלבן "ביקש לעקור את הכל". הוא אחד האויבים הכי חריפים שלנו. ובכל זאת, תראו:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן, וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

בספר "אוצרותינו" של הרב עובדיה חן נכתב: יעקב אכן כועס. הוא כמעט מתפרץ עליו בחמת זעם. תסתכלו על הפסוק, בהתחלה כתוב "ויחר, וירב" אבל אחר כך "ויען, ויאמר". יש פה התגברות. יעקב התגבר על עצמו, משל ברוחו, ובחר בדיבור בנחת ולא בדיבור קשה, כי דיבור קשה לא משיג מאומה. זו דרך החיים שלו.

והדוגמה הבולטת ביותר לדיבור המכובד שלו כלפי הזולת, מגיעה לקראת החזרה לארץ ישראל. אלוקים מתגלה ליעקב ואומר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.

תשוו בין מספרי הפסוקים. הוא שומע בשורה בפסוק אחד, אבל הוא מסביר בתשעה פסוקים, הנה:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

פרשנים רבים כותבים על הנקודה הזו. הנה למשל קטע מתוך ספר שנקרא "שם דרך", של הרב שמחה זיסל ברוידא, שהיה ראש ישיבת חברון:

"כשנתבונן בפרשה זו לפנינו דבר מופלא: אף שבנבואה נאמר לו לצאת מבית לבן ולשוב לבית אביו, וגם האימהות שדבר יעקב אבינו היה קדוש להן, וכל שכן מה שאומר להן בשם ה' בנבואה – למרות זאת ראה צורך לספר להן בהרחבה ובפירוט". (הרב שמחה זיסל ברוידא)

כלומר, יעקב אמנם שומע צו אלוקי – אבל בכל זאת הוא פונה להגיון האנושי וללב האנושי, ואכן מצליח לשכנע. זה עיקרון נכון, בכל כך הרבה תחומים בחיינו: גם כשאתה משוכנע באמת שלך, אתה חייב להשתמש בחינוך ובהסברה. לא בכפייה אלא בשכנוע. לא בהנחתת הוראות מלמעלה אלא בהבנה ובהפנמה.

7. מוסר עבודה

"מיעקב אבינו יכול העולם ללמוד מהו 'מוסר עבודה', ללמוד כיצד פועל צריך להיות. ואילו מלבן – לומד העולם כיצד מעביד לא צריך להיות, כיצד אסור לו שיתנהג" (הרב נבנצל).

בעולם של רמאות – יעקב מתווה לנו מסלול של אמת, נאמנות, מסירות, עמל, ישרות, מוסר עבודה. אפילו כשהרמב"ם כותב הלכות בנושא הזה, הוא לומד ממנו: "חייב לדקדק על עצמו בזמן, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'" (הרמב"ם)

זה חוזר אצל רבים מבעלי המוסר. כך כותב הרב שלמה וולבה: "פרשה זו נחשבת פרשה של האבות לא פחות מפרשת הכנסת האורחים לאוהל של אברהם אבינו. כשחושבים על 'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי' חושבים על העקידה ועל דברים גדולים, לא עולה על הדעת ש'מעשי אבותי' מחייב להיות נאמנים במשא ומתן. אם לבן היה הבוס שלנו הייתי מתירים לעצמנו הרבה היתרים, כי הלוא הוא רימה אותנו כל כך, אבל יעקב אבינו ממשיך לעבוד אצל לבן בנאמנות מוחלטת".

8. הבסיס – לימוד תורה

חז"ל אומרים: עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. לפי החישובים של חז"ל, לפני היציאה אל חרן, יעקב למד 14 שנים בבית המדרש. אלה 14 שנים נסתרות, התורה לא כותבת עליהן, אבל חז"ל מחשבים ורואים שיעקב היה מנותק ונסתר מהעולם 14 שנה, לומד, מעצב את עצמו, מחשל את דמותו, מתחסן ומתכונן לקראת כל הניסיונות. זה הסבר חשוב: לניסיונות החיים, צריך להתכונן. הרב משה צבי נריה כותב על כך רבות, כמקים ישיבות בני עקיבא: צריך לשבת וללמוד יותר, ככל שהסביבה נוגדת את תרבותנו יותר.

אני רואה פה בארה"ב פעמים רבות את הספר הפופולארי: "בן תורה לכל החיים", של הרב אהרון לופיאנסקי. זה מדריך למי שיוצא מהישיבה לעולם העבודה, איך להישאר צמוד יותר ליעקב אבינו ולא לבוס החדש שלך שאינך שותף לערכיו… הוא מזכיר את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (גם בעבודה שלך), מצטט שם ממקורות רבים, לפיהם עבודה ביושר ובנאמנות היא ממש תיקון העולם. הנה קטע מספר "ערבי נחל": "אם האדם בעשותו העסקים שם את השם יתברך לנגד עיניו, ולשמור כל המצוות התלויים בהם – אם כן הרי העסק ההוא סולם מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמיימה". ("ערבי נחל")

לפני כמה שנים, הרב נתנאל אלישיב מהמכינה הקדם צבאית בעלי, שלח אליי את השיר הבא ואמר לי שזה המנון של התלמידים שלו שם. אז בואו נביא את השיר הזה לניו יורק ונלמד אותו גם כאן. אריאל הורוביץ, הבן של נעמי שמר, הנכד של רבקה הורוביץ, מצא אחרי פטירתה של אמו מכתב שסבתו כתבה לה. נעמי הצעירה התקשתה בלימודי המוזיקה בירושלים, היא עזבה את הקיבוץ כדי ללמוד את התחום לעומק, אבל זה היה קשה. אמא שלה ענתה לא ועודדה אותה, והנה השיר:

יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת
לענות על מכתבך ילדתי הקטנה
קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת
קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה

רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים
כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן
ובלב הים פתאום אני רואה סירה
ועליה דייג אחד שנלחם בסערה

מה יעשה הדייג – מה הוא יכול לעשות
כדי שהסירה תגיע אל החוף
יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה

זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך
הלימודים שלך הם המטען על סיפונך
כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך
אבל את עוד צריכה לחתור
דרך כל הפוגות של באך.

עד כאן. זה התפקיד שלנו. להוסיף מטען לבטן הסירה. להתמלא בתוכן. לא להתבייש לשבת ימים, שבועות ושנים להעמיק בעולם התוכן. שנזכה להמשיך את מסעו של יעקב אבינו, נאמנים לדרכו. תודה רבה. להתראות בשבוע הבא.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.