המדריך ליציאה לעולם - השיעור השבועי - פרשת ויצא תשע"ח

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

אנחנו בפרשת "ויצא" והכותרת שלנו היא: "המדריך ליציאה לעולם". הפרשה מתמקדת ביעקב. שימו לב שאברהם – הוליד גם את ישמעאל. יצחק – הוליד גם את עשו. אבל יעקב – כל הילדים ממשיכים את דרכו, הם השבטים של העם. מסבירים זאת פרשנינו כך: אברהם ויצחק – מאבקם היה לדחות את הרע, לשלול אותו, שהרע לא יתנגד לקדושה, אבל הרע נשאר בתוקפו, נשאר במציאות. יעקב – מזכך את הרע והופך אותו לטוב, שולל את עצם מציאותו, לכן כל ילדיו טובים, שבטי ישראל. חכמינו אומרים: "מעשה אבות סימן לבנים". ראיתי אצל הרב ראובן ששון, ראש ישיבת ההסדר ברמת השרון, הסבר למה המשפט הזה נאמר במיוחד על יעקב, יותר מאברהם ויצחק. שמו הרי ישראל, ואנחנו עם ישראל, והוא מוריד את הדברים אלינו ואל חיינו. אחרי הסבא והאבא מגיע הנכד, ומדריך אותנו איך להסתדר בעולם. אז יעקב הוא אבינו, אנחנו הבנים, בואו נלמד ממנו בשמונה כללים – איך יוצאים מהאוהל החם, מהבית של אבא ואימא, אל העולם.

1. אתה חשוב

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

ויצא יעקב מבאר שבע – רש"י אומר: ״היה צריך לכתוב 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.״

עזיבה של אדם מקום מסוים עושה רושם. יש חשיבות לנוכחותו של כל פרט בכל מקום. האדם אינו אבק-אדם. אחרי מאה של קומוניזם ונאציזם, בעידן שבו בעולם יש מיליארדי בני אדם, ערכו של הפרט עלול להישחק. התורה מדגישה מאוד את השפעתו של כל אדם, ובפרט של אדם צדיק וישר. באר שבע עם יעקב ובאר שבע בלי יעקב – זו לא אותה באר שבע.

הפסוק הזה, הפסוק הראשון של הפרשה, יכול לספר את מסלול החיים של רבים מאיתנו: באר שבע, היא בארץ ישראל, היא נקראת על שם השבועה, וחרן – זה מקום שנקרא על שם "חרון אף", מקום של רשע ורמאות. לא תמיד אנחנו נמצאים בבאר שבע, לפעמים יוצאים לחרן. צריך להישאר יעקב גם שם. הרי יעקב יכונה בהמשך ישראל, ועם ישראל לא תמיד יישב בשקט ובשלווה בבאר שבע, אלא יגיע להרבה מקומות של חרון אף לאורך הדורות. למען האמת כשמסתכלים על תולדותינו בפרספקטיבה היסטורית – רוב הזמן היינו בחרן ולא בבאר שבע. אז מה עושים? נעבור לכלל השני. התשובה מפתיעה – קודם כל עוצמים עיניים. קודם כל חולמים. זה הדבר הראשון שיעקב עושה במנוסתו:

2. "יש לי חלום"

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם.

לא סתם הנאום שנחשב לנאום הטוב ביותר במאה העשרים, ואולי בכלל, הוא נאומו של מרטין לותר קינג, באנדרטת לינקולן בוושינגטון, בקריאה לביטול האפליה הגזעית: "יש לי חלום".

קודם כל צריך חלום, חזון, לדעת לאן הולכים ולמה הולכים. כתוב פה "וישם מראשותיו" – יעקב מיהר ושם את האבנים סביב ראשו. יש מדרש מפורסם בגני הילדים, לפיו האבנים אומרות: עליי יניח הצדיק את ראשו! אגב, המאזינה היקרה ד"ר בת שבע הרשקוביץ כתבה לי מייל, היא מאזינה לשיעור בדרכים ומעירה לי על זלזול בגננות, וזלזול בדפי הקשר. חלילה. הגננות הן הבסיס, דפי הקשר קובעים את יחסינו לחז"ל, ובכלל, יש לי הכרת הטוב אדירה אליהן על עצם השמירה והטיפול בילדים, לצד התכנים החינוכיים. אני מתפעלת כל פעם מחדש מהיצירתיות והחיבור לחיים בדפי הקשר, הלוואי עלינו פה בשיעור כזה חיבור. למשל בשבת האחרונה, יהודית שלנו חזרה על המוטיב המרכזי של עשיו. מה לומדים מעשיו? ובכן, רבותיי, לאכול בנימוס. הם יצרו בגן נזיד עדשים קטן, בכאילו, והיא הראתה איך עשיו אוכל בלי סכין ומזלג, ישר לפה. כמובן שיש פה מסר חינוכי עקיף לילדים. נחזור לפרשה שלנו: אז הגננות אכן מספרות על המדרש הידוע, שבו כל האבנים רבו זו עם זו: עליי יניח הצדיק את ראשו! עליי יניח הצדיק את ראשו! ובסוף הן מתאחדות כולן לאבן אחת.

אבל הרבי מלובביץ' מוסיף פה עוד נקודה, וזה כבר פחות לילדים קטנים: שימו לב, יעקב מקיף רק את ראשו ולא את כל הגוף. כשהוא יוצא החוצה לסביבה סוערת הוא קודם כל שומר על ראשו, על התודעה שלו, תפיסת העולם שלו, על החלום, על החזון. כתוב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" – יגיע כפיך דווקא, ולא יגיע ראשך. ההתעסקות בענייני הפרנסה היא בידיים, בכפיים, אבל הראש – חייב להישאר מרוכז, ממוקד, לא להתבלבל ולא לרדת ברמה. יעקב יוצא כעת לענייני בית ופרנסה, אבל קודם כל מקיף את ראשו, שהעולם הזה לא יבלבל אותו. כמה העולם הרי מבלבל, אומרים שעולם זה מלשון העלם, האמת נעלמת, אז קודם כל כשיוצאים החוצה – שומרים על הראש, וחולמים, זוכרים מה היעד.

ואכן, יעקב עוצם עיניו וזוכה לחלום יעקב המפורסם, ולסולם יעקב המפורסם:

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה,

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר:

אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ!

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ,

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה,

וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ,

וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת

כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

שימו לב – ארבע פעמים כתוב כאן "והנה". זו חוויה מפתיעה, לא מתוכננת. יעקב יוצא מהאוהל, מהתמימות, מבית המדרש, והנה – משהו חדש קורה.

לחלום הזה יש פרשנות לאומית ואישית. חז"ל אומרים: מלאכי אלוקים עולים ויורדים – בסולם. אבל גם: מלאכי אלוקים עולים ויורדים – ביעקב. בתוך כל אדם. מעניין שהחלום מציג עליות וירידות בלתי פוסקות לאורך הדורות. שוב ושוב אנחנו רואים בתורה מבנה אנטי-הוליוודי, אנטי "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". זה הולך להיות מורכב ומסובך וממושך. עליות וירידות. וזו האמת, אלה חיינו. עם ישראל יוצא לגלות מול ממלכות, והאדם הפרטי יוצא לגלות מול אתגריו, ועל כך אומר לנו רבי נחמן מברסלב שמאריך מאוד בפירוש שלו לפרשה היסודית הזו:

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – שזהו כל עבודת האדם. ה' יתברך רוצה שדווקא אנחנו נעבוד אותו יתברך מזה העולם השפל, כידוע" (רבי נחמן מברסלב)

ורבי נחמן מוסיף על הנקודה הזו, של חזון ושל חלום, שזו לא רק איזו תקווה מעורפלת, זו תפילה:

"יעקב אבינו ראה תוקף הגלות הזה, שבגלות הזה נפלה התפילה מאוד ואין שמים על לב להתגבר להתפלל כראוי". (רבי נחמן מברסלב)

הרב אלימלך בר שאול כותב שעצם התפילה, הקירבה – נותנת כוח. האדם מחליט אם הוא רחוק או קרוב. אם הוא במצוקה ופונה לאלוקיו – הוא כבר מרגיש יותר טוב, וזה מה שעושה יעקב מתוך מצוקתו ובדידותו.

3. הקדושה לא נמצאת רק במקומות המוכרים

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן! יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי?

אחרי כל ה"והנה" – יעקב אומר כאן משהו עמוק על ההפתעה הזו שהייתה פה: אנחנו מוצאים את אלוקים לא רק במקומות המוכרים, לא רק במקומות שנחשבים קדושים.

עד עכשיו יעקב היה איש תם, יושב אוהלים. עכשיו הוא יוצא אל שלל משימות – הוא יחפש שידוך, יעבוד קשה אצל לבן, יהפוך לאבא ויצטרך להתמודד עם אתגרים רבים. באמצע המעבר הזה מהרוחניות הטהורה אל הגשמיות, יעקב מגלה לנו סוד: גם פה יש אלוקים. גם המשימות הארציות נוגעות בשמיים. פרשנים רבים של הפרשה מדגישים שיש קדושה וחשיבות רבה בעשייה היומיומית, המשפחתית, הלא-זוהרת. אפשר להתייחס למשימות החיים האפורות בזלזול, אבל אפשר להרגיש חשיבות וטעם, ואפילו תחושה של מצווה, גם בשטיפת כלים, עשיית שיעורי בית עם הילד או המתנה ממושכת למוקד שירות לקוחות (טוב, זה באמת קשה). האדם לא מוצא את הקדושה רק איפה שתכנן מראש. להיפך. לפעמים בעבודה, בסלון או במערכת יחסים שנראית שגרתית – יש המון קסם ועומק, ואנחנו פשוט לא שמים לב לסיטואציה. יעקב מזכיר לנו שאנחנו עלולים לפספס אנשים ודברים נפלאים סביבנו, ואפילו את אלוקים: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי".

הקדושה נמצאת לא רק בכותל אלא גם בדרך לכותל.

4. החלום – משפיע על הגשמיות

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

חז"ל: "כיוון שנתבשר בשורה טובה – נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת".

כשיעקב מגיע לבאר הוא רואה הרבה צאן, וחבורת רועים, ופונה אליהם: "אחיי, מאין אתם". מעניין, הפנייה הראשונה לאנשים זרים היא במילה "אחיי". אחים שלי. זה מאוד ישראלי, עד היום. בן אדם שאתה לא מכיר ברחוב יכול לקרוא לך אחי. אנשים מרגישים מאוד פמיליאריים. אבל אז קורה הדבר המדהים הבא:

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִיא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

רש"י מתאר שיעקב "חולץ פקק מבקבוק", ויעקב הרי מגיע מהאוהל, לא משדות הצייד, כלומר הוא לא אחרי אימוני כושר גופני. איך זה קורה? לב. זו התשובה. אם אתה חייב לעשות משהו – אתה יכול לבצעו. יעקב הרים את הסלע בעזרת הלב, לא בעזרת השרירים.

הרב חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, היה אומר כאן: בתפילת הגשם, בפיוט שנקרא "זְכור אָב", אנחנו אומרים: "יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם" – בעבורו אל תמנע מים. מה אנחנו מבקשים מהקב"ה? בעבור הלב של יעקב, אל תמנע מים (וברוך השם, שבימים בהם אנחנו קוראים זאת בתורה החלו לרדת סוף סוף גשמים, כל הכבוד למי שבא ביום גשום). זה לא כי הוא גיבור-על, סופרמן, בעל כוח פיזי. זה לא הכוח הפיזי, זה כוח הרצון. כוח הרצון יותר חזק. בעיתות מצוקה אנחנו יכולים לגלות כוחות עצומים והתלהבות שהיא מעל ומעבר.

יש שיר "אישה בונה, אישה הורסת", זה מאוד נכון. בן הזוג משפיע עלינו ועל יכולותינו. בעצם רואים פה שני גורמים שנותנים ליעקב כוחות: אמונתו ואישתו.

רחל נותנת כוח להוריד אבן מעל הבאר, אבל יש אישה שאם אתה איתה – אין לך כוח גם להזיז אבן אחת של חצץ.

כל מה שאמרנו עד עתה – אפשר לאמץ לחיינו. בן אדם יוצא לעבודה, לצבא, לבנות בית, להתנדב, עובר דירה למקום אחר, יוצא ממסגרת של תיכון או ישיבה או מכינה – והוא בעולם הגדול, הוא צריך לזכור שהוא שווה משהו ויש ערך לקיומו במקום מסוים, הוא צריך לחלום, הוא צריך למצוא את הקדושה גם בתוך חייו ולא רק במתחמים המוגדרים של בית הכנסת, והוא צריך שהחלום הגדול ייתן לו כוחות לעשייה הפיזית. נמשיך אל עבר אחת הנקודות הקשות בפרשה:

5. לראות את הערך

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

לבן הרמאי מחליף בין רחל ללאה. אנחנו מתעלמים הפעם מכל השאלות האחרות בסיפור הזה, כי אנחנו מתמקדים ביעקב ובתגובות שלו לעולם החיצוני והזר-תרבותית. אבל אחרי ההחלפה בין עשיו ליעקב, יעקב סופג החלפה אחרת, וממשיך לעבוד כרגיל. לא סתם כרגיל, שבע השנים האלה היו "כימים אחדים". איך זה יכול להיות? ובכן, גלי עזרה לי להבין. הנה המכתב ממנה:

סיון יקרה,

שמי גלי, בת 34 מפתח תקווה, עורכת דין. את לא מכירה אותי אבל אני כן מכירה אותך. יום שישי הוא היום החופשי שלי.

יום שישי חופשי זה יום נוראי למישהי שעובדת משרה מלאה שבעלה עובד בשישי ושיש לה ארבעה ילדים קטנים. אני רוצה להספיק ה-כל. ה- to do list שלי גדלה וגדלה במשך ימי החול ואני ממש רוצה לדחוס הכל ביום החופשי שלי – בתוך ה 4.5 שעות, לכל היותר, שיש לי עד איסוף הילדים: אני צריכה להחליף מכנסיים לקטן; למלא טפסים למס הכנסה; לנקות את הבית; להכין קינוח; לסדר ארון חורף; להתקשר לדרוש בשלומה של הדודה; וכך במשך ימות החול הרשימה גדלה וגדלה. עד לפני שלוש שנים בערך זה היה ממש קטסטרופה כי גלי השלווה והרגועה במשך רוב ימות השבוע הפכה למפלצת עצבנית בשישי. עצבנית, מתוסכלת ואומללה מול רשימת המטלות שלא הושלמה. איזה הושלמה?! אפילו לא קרוב. אני בן אדם של תוצאות, ואם אין תוצאות, אם רק היה אפשר, הייתי מפטרת את עצמי. עד שחלה תפנית. התחלתי, במקביל לניקיונות והסידורים הבלתי נגמרים של ערב שבת, להאזין לשיעורי תורה. וככה בין קיפול חולצה לחולצה, בין שאיבת הספה לזילוף המוס אני שומעת רעיונות לפרשת השבוע. אני מקשיבה לך ומקשיבה לרב זמיר כהן ולרבנית ימימה מזרחי ושומעת רבנים אמריקאים (לשיפור האנגלית. למה לא?!)  ומנסה כל סרטון על פרשת השבוע שיש ליוטיוב להציע לי ואם ממש אהבתי אז אני שומעת את אותו שיעור גם פעמיים. והסוף – הוליוודי. מאז ועד היום נחה נפשי בערב שבת. עדיין לפעמים אני יוצאת מדעתי (במיוחד שהילדים מגיעים עם חול דקותיים אחרי ששטפתי) אבל יהיה עוול להשוות את זה לרף הרגזנות שלי מלפני כן. אפשר להתפלסף ולתלות את השינוי בכוחה של התורה לעדן ולתקן את מידת הכעס שלי, אבל לדעתי יש לזה הסבר פשוט בהרבה. אמנם סופו של ערב שבת, הטודו ליסט שלי באותו מצב (קטסטרופלי), אבל הספקתי גם ללמוד תורה וגם יהיה לי מה לומר על שולחן השבת. כאמור, אני בן אדם של תוצאות ואם הספקתי לקפל כביסה וגם ללמוד תורה;  ולהכין מרק וגם ללמוד תורה; ולעמוד ביציאה מהקניון בפקק ועדיין שיעור תורה מתנגן ברקע, אז נכון שלא הספקתי מיליון דברים חשובים אבל לפחות הכפלתי את העשייה שלי והפרשה, יעקב ועשיו, רד"ק ורש"י, הרב נבנצל ונחמה ליבוביץ מלווים אותי כל השבוע.

אחרי הקדמה כל כך ארוכה, אגיע לעיקר:

לפני שנה (או שנתיים, לא סגורה לאיזה שיעור האזנתי שנה שעברה האם של תשע"ז או תשע"ו ) בשיעור לפרשת ויצא שאלת את עצמך ואת הקהל על תחושת הזמן המוזרה של יעקב אבינו. איך זה יכול להיות שעבודה של שבע שנים "היו בעניו כימים אחדים באהבתו אותה". הרי טבע האדם הפוך. אם אנחנו רוצים משהו אנחנו קצרי רוח. לא יכולים לחכות והזמן עובר לאט. קל וחומר שבזמן הזה שיעקב המתין לרחל הוא עבד קשה אצל לבן.

הרהרתי בעניין ורציתי לכתוב לך את מחשבתי, אולי תתיישב דעתך. ובכן עברה חלפה לה כמעט שנה (או אולי שנתיים?)  ובאמת שהתכוונתי ללמוד את הפרשה כולל מפרשים ולרשום לך תשובה עשירה הכוללת גם את דעתי הענייה אך כלום לא נעשה. כך או כך פרשת "ויצא" שוב איתנו ואם אני אמתין עוד קצת כנראה אני לא ארשום לך לעולם. מפרשים לא למדתי, נשארה רק דעתי הענייה.

לדעתי: "ימים אחדים" מתייחס לתחושה של יעקב ביחס לשבע שנות עבודה, עבור חתונה עם אישה מדהימה שכזו. יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל אבל יעקב יודע ששבע שנים הן כלום. בעיניו אלו "ימים אחדים" לעומת מה שהוא מקבל. רחל שווה הרבה יותר משבע שנות עבודה (על המידות התרומיות שלה לא נרחיב כאן). יעקב הוא אב האומה המתגבשת והוא מחפש את אחת מארבע אימהות האומה. הוא לא יכול לקחת כל אחת. יעקב ראה לנגד עיניו את התמורה הנצחית. צדק יעקב. שבע שנים או ארבע עשרה שנים הן לא כלום, במונחי נצח. תחשבי איזו עסקה טובה הוא עשה. מה הן שבע שנים לעומת אלפי השנים שרחל מקדמת את האינטרסים שלנו, של צאצאיו, מול הקב"ה. יושבת לה בסמוך לבית לחם ומבכה על כל בניה.

זה יפה ביחס ליעקב, ומה איתנו? פה זה קשה. כי גם אנחנו בשעת מבחן יודעים הרבה פעמים שטוב לנו לשלם מחיר יחסית קטן בתמורה לדברים גדולים, אבל כשמגיע הזמן לעשות זאת, אין לנו כוח, קשה לנו, זה נראה לנו רחוק מדיי. יעקב לא כזה. הוא מצליח להתרכז בעיקר, במטרה, וכל השאר, כולל הזמן, מתכווץ לעומת העיקר. פעם שמעתי ראיון עם הרבנית ימימה מזרחי והיא הציעה שכשאנחנו פונות לקב"ה נבקש אהבה. היא הסבירה שכשיש אהבה הכל מתגמד. כי כשיעקב אהב את רחל הכל התגמד בעיניו וגם שבע שנים נראו כימים אחדים.

שווי בנפשך איך החיים שלנו היו נראים אם היינו מצליחות לראות את התוצאות של המעשים שלנו, של העבודה שלנו, במונחי נצח (חינוך ילדים למשל. האם אנחנו מחנכות רק את הילד שלנו או גם את יוצאי חלציו וצאצאיו ותלמידיו…). אילו היינו מצליחות להתרכז במטרה ולא בדרך הארוכה והקשה שמלווה אותה. הלוואי ונצליח ללמוד מיעקב, לראות את העיקר ולא להתייגע מהדרך. לראות את הערך בדרך. ברווקות, במשפחה, בעבודה, בכל עמל, נדע שהדרך היא חשובה, הכרחית ומועילה, כי מחכה בסופה משהו ממש גדול וטוב, ואז הדרך תתקצר ותתחבב עלינו, אמן.

גלי – כבוד שיש מאזינים כמוך. עכשיו בואו נקרא את הפסוק שוב, לפי מה שלמדנו כעת: ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

נמשיך:

6. לשים לב למצבך:

מכירים שליחים של ישראל שבסוף יורדים מהארץ ונשארים במקום שליחותם? ובכן, צריך תמיד לזכור שהמטרה היא לחזור לבאר שבע, או להפוך את כל העולם לבאר שבע. אסור להפוך להיות אנשי חרן. ויעקב מתחיל לאותת על המגמה הזו, שצריך לחזור, וזה קורה בגלל כמה סיבות. קודם כל:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

כלומר, קשה לגדל ילדים בסביבה כזו. ועכשיו סוף סוף גם לרחל יש בן, אז לא בטוח שמגדלים ילדים אצל לבן. השושלת הזו מאוד שברירית, הוא רק השלישי, שום דבר לא מובטח. ואז מגיע פסוק שמכריע את הכף:

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

גם כאן מאזין של השיעור עזר לי, אריק קרמר שלח לי דברים שכתב הרב אברהם קוטלר. תסתכלו על הפסוק הזה. מה קרה לפנים של לבן? שום דבר, הפנים של לבן לא השתנו, אבל יעקב הרגיש שהוא עצמו משתנה. כל השנים הוא הביט על הפנים האלה כעל פני רשע, שמר ממנו מרחק, לא הייתה קיימת אפשרות של התבוללות והשפעה. אבל המגע היומיומי עשה את שלו, ויעקב החל להתרגל. פתאום הוא התבונן על לבן ושם לב שהוא כבר לא נרתע ממנו כמו אתמול ושלשום. "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם", כלומר, הוא כבר מתחיל להתרגל לרמאי והשקרן הזה. זה לא מפריע לו. והעובדה הזו – שזה לא מפריע לו – היא זו שמפריעה לו. יעקב אבינו מלמד אותנו לנסות ולשים לב, בזמן אמת, לנקודות כאלה בחיינו.

למשל: ישראלית שעברה לגור בארה"ב סיפרה לי פעם על הרגע שבו הפסיקה לחיות את "שעון ישראל" במקביל, וכבר התרגלה לשעון אמריקה. זה היה הרגע שבו הבינה שכנראה תישאר שם, ולא תחזור לארץ. חברה עדינה סיפרה לי איך פעם מילים מסוימות מאוד הפריעו לה, כשהחבר'ה במקום העבודה שלה השתמשו בהן, והנה, בלי לשים לב, היום היא כבר די התרגלה, לצערה.

7. להיות מובן לסביבה

"באופן המתקבל":

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.

תשוו בין שתי הקטעים האלה. הוא שומע בשורה בפסוק אחד, אבל הוא מסביר בתשעה פסוקים:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

פרשנים רבים כותבים על הנקודה הזו. הנה למשל קטע מתוך ספר שנקרא "שם דרך", של הרב שמחה זיסל ברוידא, שהיה ראש ישיבת חברון:

"כשנתבונן בפרשה זו לפנינו דבר מופלא: אף שבנבואה נאמר לו לצאת מבית לבן ולשוב לבית אביו, וגם האימהות שדבר יעקב אבינו היה קדוש להן, וכל שכן מה שאומר להן בשם ה' בנבואה – למרות זאת ראה צורך לספר להן בהרחבה ובפירוט". (הרב שמחה זיסל ברוידא)

כלומר, יעקב אמנם שומע צו אלוקי – אבל בכל זאת הוא פונה להגיון האנושי וללב האנושי, ואכן מצליח לשכנע. זה עיקרון נכון, בכל כך הרבה תחומים בחיינו: גם כשאתה משוכנע באמת שלך, אתה חייב להשתמש בחינוך ובהסברה. לא בכפייה אלא בשכנוע. לא בהנחתת הוראות מלמעלה אלא בהבנה ובהפנמה.

8. מוסר עבודה

"מיעקב אבינו יכול העולם ללמוד מהו 'מוסר עבודה', ללמוד כיצד פועל צריך להיות. ואילו מלבן – לומד העולם כיצד מעביד לא צריך להיות, כיצד אסור לו שיתנהג" (הרב נבנצל).

מזהיר שרמאות בין אדם לרמאי גולשת לרמאות בין אדם לחברו וגולשת לרמאות בין אדם למקום. מי שמרמה בקטן בסוף ירמה בגדול. יעקוב מתווה לנו מסלול של אמת, נאמנות, מסירות, עמל, ישרות, מוסר עבודה.

"חייב לדקדק על עצמו בזמן, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'" (הרמב"ם)

בפרשה יש אפס מצוות. אין בה מצוות עשה, אין בה מצוות לא תעשה, אבל היא פורסת בפנינו שולחן ערוך שלם, מדריך להכנסת הקודש אל תוך החול. למדנו מיעקב לא מעט, הלוואי הלוואי שניישם. תודה רבה. לילה טוב.