מחבואים - השיעור השבועי - פרשת וילך תשע"ה

מה שעובר על משה בפרשת וילך, הוא בערך מה שעובר עלינו בימים אלו. חשבון אישי מפורט, על דברים שקרו, מה חשב עליהם בזמן אמת ומה בדיעבד. הדברים נאמרים רגע לפני מותו. הוא יודע ואומר – אני לא ממשיך אתכם לארץ, זה כבר סגור והפסקתי להתפלל בעניין. יותר סופי מזה לא יכול להיות. הפרשה הזו מקבילה בזמן לרגע שאנחנו נמצאים בו, שגם הוא רגע של חשבון נפש פנימי עמוק.

משה מזכיר בפרשה את מצוות הקהל ומעביר את המושכות ליהושע, אבל לב הפרשה הוא בשני פסוקים, שבאים אחד אחרי השני. הפסוק הראשון אומר: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוקים אחרים" (דברים, פרק ל"א פסוק י"ח).

בכל הפרשות האחרונות יש ברכות וקללות. אבל הפסוק הזה הוא הקללה הנוראית ביותר מכל הקללות. אחרי כל השחפת והמגערת והשידפון והירקון וכל הדברים שאנחנו מפחדים להסתכל ברש"י אפילו מה הם, אם זה הבנים שאוכלים את האבות או האבות את הבנים – העונש הזה הוא הכי נורא – עונש של הסתרת הפנים.

סיפורי סבתא

צריך להבין את זה כי אנחנו כל כך רגילים למציאות כזאת. אבל הקללה הזו באה אחרי ארבעים שנה של ליווי צמוד, והקב"ה אומר – אני עומד להיעלם. ארבעים שנה היה לנו עם מי לריב. עם ישראל לא מכיר בשלב הזה מציאות של אל מסתתר. הקב"ה נוכח, מדבר, עונה, מעניש, סולח – יש מערכת יחסים. בורא עולם הוא שחקן מרכזי.

בהיותי חילונית, קראתי ספר של ראיונות עם חוזרים בשאלה. אחד הספרים הכי מחזקים שקראתי חיי – מאוד מומלץ. אחד המרואיינים שם מספר איך יצא מהישיבה התיכונית והדליק את האור בשבת והתפלא שהשמיים לא נפלו עליו. ושאלתי את עצמי – איפה אתה חי? מי חינך אותך? לא נעים להגיד אבל זה פשוט רדוד.

הרב שמואל אליהו התרפק לא מזמן בשיחה על האמונה התמימה של הסבתות, אבל אז אמר – רגע רגע, אם היום אנחנו קצינים, אסטרונאוטים ומדענים – אין אפשרות להישאר כמו הסבתות. חייבים להדביק את קצב החקירה גם באמונה. האמונה לא יכולה להישאר מאחור. אי אפשר לפתח אפליקציות מתקדמות לסלולר אבל להישאר עם האמונה התמימה של הסבתא. צריך להתפתח גם בזה. אם הקב"ה מצמצם ומעלים את עצמו, הוא כנראה נותן לנו יותר מקום.

הסתר פנים בשואה

בדור הזה, השימוש הכי נפוץ להסתר פנים הוא דיבור על השואה. זה באמת הסתר פנים גדול שאנחנו מתמודדים איתו עד היום. עזריאל קרליבך, העיתונאי הנודע, מייסד העיתון "מעריב", כתב בזמנו טקסט – כזה שהיום לא היה עובר בלי הזעקת יועץ משפטי, בהקשר של השואה. תחת הכותרת "עליך הורגנו כל היום" הוא כותב:

"כולנו יודעים ומרגישים בכל נימי נפשנו: הרוגים אלה לא במיתתם קדושים נהיו, אלא בחייהם קדושים היו. עיירות אלו שנחרבו עמדו על רמה מוסרית, ששום עם הנתון בתנאים דומים לא היה מגיע אליה ולא הגיע. אם על מאזני הצדק יונחו, יעלה משקלו של בית מדרש עזוב ועלוב אחד על כל הטירות והארמונות המפוארים שבעולם. ואם תמימות הנפש וטוהר המחשבה יהיו המשקלות, יעלה שואב מים אחרון בברדיטשב על כל גיבורי העמים המהודרים.

אין בין קדושי האומות בכל דורותיהם המגיע לקרסוליו של רבי לוי יצחק ואין בכל ספרותם העממית אף דמות-דמיון הזכאית ליצוק מים על ידי בונצ'ה שווייג: מה ערכם של כל הקלובים הפוליטיים האדירים שלהם לעומת ערכה של חברת "עין יעקב" פשוטה בבריסק דליט"א? ולמה אנחנו, היודעים זאת, לא נאמר כך בקול רם?

הם לא הרגו אותם, מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגיטאות מפני שהפיצו חידקי טיפוס ומגפות, אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחידקי קדושה, שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם.

הם התעללו ביונקים אלמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן-יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה".

הרבנית אסתר פרבשטיין – אשתו של ראש ישיבת חברון, חוקרת שואה ומהפכנית אמיתית, אמרה שבעיניה צריך לעצב זיכרון שואה אחר. היה זמנו של הזיכרון הציוני שדרש להקים בית לעם היהודי, משם זה עבר לגישה האוניברסלית  – נגד שנאת האחר וגזענות. אלה, היא טוענת, לקחים שעמים אחרים צריכים ללמוד מהשואה. אנחנו צריכים לקחת משם דבר אחר: השואה היתה אירוע יהודי – ולכן צריך ללמוד ממנה איך להיות יהודים טובים יותר. לחזק את העם מתוכו ומתוך ערכיו. ככל שנהיה יותר יהודים, נזכור נכון יותר.

הסתרה שבהסתרה

שואה זו דרך קלה להתמודד עם שאלות של אמונה. גם צבא, דרך אגב. אבל בואו נדבר עלינו כאן ועכשיו. על הרגע שבו אני יושבת עם ילד שצריך לשירותים בדיוק כשמתחילות התקיעות, הילד של האשה לידי רוצה במבה שנגמרה וגיסתי ואני לא מצליחות להיזכר אם הוצאנו את הסלמון שמיועד לארוחה שאחרי התפילה מהמקפיא. זה לא הירואי כמו אושוויץ או סואץ, אבל זה החיים עצמם.

נתן שרנסקי אמר בזמנו שכשאתה בכלא, נורא קל לדבוק בטוב. לדעת על מה אתה נלחם. במצב קיצון כזה אין בלבול מי הטוב ומי הרע. אבל ברחוב, ליד הבמבה והסלמון והעובדה שהזמן שלי בידי – זה קשה הרבה יותר. לכן בורחים לאירועים הירואים ובורחים משגרה ובינוניות.

המושג הסתרה שבתוך ההסתרה – נכנס השנה לפלייליסט הדוסי ("ואפילו בהסתרה"). המושג הוא מתוך תורה של רבי נחמן, שבה הוא מסביר את הכפילות של ההסתרה. ההסתרה הראשונה היא בסדר – אתה יודע לחפש. אבל כשההסתרה עצמה מוסתרת – אז אתה לא מודע אליה ולא מחפש. כמו ילד שהתחבא ואף אחד לא יודע ולא מחפש אותו. זו הקללה. העולם לא מחפש.

גם במצב הזה יש התנוצצויות של רגעים שבהם אנחנו כן מרגישים משהו. את המציאות שמעבר ליום יום. טיפות של אמת שדולפות פתאום לחיים שלנו. איך לצאת מהמצב הזה? ככל שאתה מקדש את עצמך – במה שאתה רואה, שומע, חושב – אתה קרוב יותר לאמת.

האדמו"ר מסלונים – ה"נתיבות שלום" – מסביר מה זה בעיניו הסתר פנים: אם אחרי שעבר את העבירה הכי חמורה מרגיש היהודי שהוא לא יכול להתפלל ולשפוך את לבו לפני הקב"ה, זו ההסתרה הכי קשה. זו אחיזת עיניים שמטרתה ייאוש. משום ש"בנים אתם לה' אלוקיכם זו מציאות נצחית".

הרב שלמה וולבה, דוגמא מהצד הליטאי של המפה, דיבר לפני תלמידים בישיבת באר יעקב בשנות ה-70 ואמר להם: "וכי מי הגיד לנו בבירור שנחזור ונחטא בשנה הבאה?" אמונת האדם שהוא מוכרח לחטוא – זו הטעות הגדולה. הרי הבחירה בידינו. זו מהות האדם. האם יש מישהו שמאמין שמיום כיפורים זה ועד יום הכיפורים הבא לא נחטא? קשה למצוא. אבל אנחנו מוכרחים להאמין באמונה שלמה בכוח הבחירה. הפקפוק ביכולת שלנו להחליט, לבחור ולא לחטוא – זו הטעות הכי גדולה. ואם נחזק את האמונה בבחירה – רק בשביל זה שווה יום כיפור.

הפסוק שבא מיד אחרי "הסתר אסתיר" אומר ככה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".

אחרי כל 613 הציוויים שבתורה, מבקשים מאיתנו להתייחס לתורה כאל שירת חיים. זה הפתרון להסתר הפנים, אומר הרב חנן פורת. זאת השירה שלך, זה אתה.