איך נפרדים? איך סוגרים מעגל? - השיעור השבועי - פרשת ויחי תשפ"ב

ברוכים הבאים. אנחנו מסיימים השבוע את ספר בראשית, בפרשת "ויחי". נדבר על כמה נקודות משמעותיות של פרידה וסגירת מעגלים:

1. הפרידה מהנכדים

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

מה לומדים מהפסוק הזה? קודם כל, לא לפספס הזדמנויות. זה נשמע לכם פסוק טכני? אין דבר כזה פסוק טכני. מישהו בא ואומר ליוסף שאבא שלו חולה, והתורה מקדישה מקום וזמן כדי לספר שיוסף ממהר לקחת את שני בניו אליו כדי לשמוע את ברכתו. לכאורה זה פסוק פשוט, אבל בעצם הוא אומר לנו: צריך לשים לב ולהזדרז ו"לתפוס" רגעים כאלה. לא לפספס אותם בחיינו.
כאשר יוסף מגיע, כתוב שיעקב מתחזק ויושב על המיטה ונפרד מהם. יוסף הצליח. הוא לא הפסיד את ההזדמנות להיפרד, להתברך, לסגור מעגל, לחבר בין הדורות. כל אחד יכול לחשוב על רגע שהחמיץ או שלא החמיץ או שמהר כדאי לתפוס אותו כדי לא להחמיץ.

אז יוסף וילדיו מזדרזים, ומגיעים, ושומעים שני פסוקים מכוננים:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

רש"י: הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

הברכה היא – שיברכו אנשים להיות כמוהם. יש פרשנויות רבות מה זה "כאפרים וכמנשה". למה לא להגיד "כיוסף וכיהודה"? "כאשר וכזבולון"? למה לרדת אל דור הנכדים ולא לדבר על השבטים עצמם? פרשנים רבים כותבים שהשבטים גדלו בבית של יעקב אבינו, אבל רוב העם היהודי יגדל בגלות, במצרים, בתימן, ברוסיה, בסוריה – ולכן אפרים ומנשה צריכים להיות המודל. הם נשארים עם עצמאות רוחנית יהודית גם בתרבות זרה ומפתה, ולכן דור אחרי דור נברך את ילדינו שיצליחו כמוהם במאבק הזה.

אבל יש פה עוד כיוון – אנחנו מברכים את ילדינו שיהיו "כאפרים וכמנשה", כלומר – שהם לא יריבו על הבכורה. הרי בכל המקרים הקודמים, החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו – היה קרב סביב הבכורה. גם כאן יעקב משכל את ידיו, ואומר שהבכורה אינה ביולוגית אלא רוחנית, כלומר לא הבכור מוכרז כבכור, ולמרות זאת – מנשה לא מערער את הברכה של אפרים. אין מריבה. זוהי הברכה לכולנו. לא לריב על כבוד, גאווה, אגו, מי ראשון, מי בראש. הלוואי שנשמור על יחסים כאלה בין אחים.

הפסוק המכונן השני שנאמר כאן:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

למה אנחנו אומרים את הפסוק הזה, ואומרים לילדים להגיד אותו? ראיתי בספר של הרב אביחי קצין רעיון נפלא שהוא מצטט מה"שפת אמת": וידגו לרוב בקרב הארץ – הרי דגים אין מקומם בארץ. דגים מקומם בים. למרות שהם בקרב הארץ – אף על פי כן מחוברים לים. האדם צריך להיות דג ביבשה עם חיות פנימית ורוחנית גם בגשמיות. ממש ברכה לכל אחד ואחת מאיתנו שנדגה לרוב בקרב הארץ, כלומר שיראו עלינו שאנחנו דג ביבשה, שאנחנו מחוברים למקור מים חיים.

אז יעקב מברך את נכדיו. זה לא דבר טריוויאלי, לראות שלושה דורות רצופים, לראות קשר. חז"ל מלמדים אותנו כך, על קשר בין שלושה דורות סביב תורה:

כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני.

כל השומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני.

כלומר יש חשיבות ליכולת להטמיע מסר לאורך השרשרת המשפחתית. לכן חשובה הברכה לנכדים, הפרידה מהנכדים.

2. הפרידה מהילדים

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

כאן מגיעות שורה של ברכות לכל שבט בנפרד, אבל לפעמים הברכה היא גם תוכחה. יעקב אומר לראובן שהוא פזיז, נוזף בשמעון ובלוי על התנהגותם בעבר, וגם אומר לזבולון שיעסוק במסחר, או ליששכר שיעסוק בתורה. מה קורה פה? זו ברכה או תוכחה, ומה ההבדל? כותב הרב שלמה וולבה:

"אם מגלים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר, זוהי ברכה! זה יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו! אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם. צריך להבין, אדם יכול לחיות כל חייו בלי לדעת מה מעלותיו ומה חסרונותיו. יעקב בירך את בניו בברכה עצומה – הוא גילה להם את מידותיהם. יעקב גילה לכל שבט את מידתו היסודית, את שורש הנשמה שלו. הרי הסוגיה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו". (הרב שלמה וולבה)

ולסיום: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.

3. הברכה לעצמו

במה יעקב מברך את עצמו? להיקבר בארץ, לא להתנתק.ִ תחילה הוא מבקש זאת מיוסף, בפרידה מהכדים:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

ואחר כך הוא מבקש זאת בפרידה מהילדים:

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.

בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר.

שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

ואז:
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ.

וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

כולם ביחד קוברים אותו, מרגישים בפסוקים את ההתרגשות, את העצב, את הפרידה, וגם את האחווה. אבל זה לא הסוף. יש עוד מבחן.

4. אחרי שאבא נפטר – עוד מבחן

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

וואו. מתברר כאן שהם עדיין לא בטוחים שהוא באמת מחל להם. כלומר, עד עתה הפיוס לא היה שלם. מה שהתרגשנו ממנו בשבוע שעבר – עדיין לא היה האיחוי השלם של הקרעים. השבוע אנחנו רואים שיוסף באמת לא כועס עליהם ובאמת חושב שאלוקים שלח אותו. יוסף מנחם אותם, יוסף מדבר על ליבם, וזה מדהים לראות איך באמת אין בליבו עליהם, איך הוא רואה שאלוקים עשה זאת לטובה.

ואתם יודעים מה קורה אז? שוב, זה חלק שפחות מדברים עליו, פחות מציירים אותו בגנים – ובכן, יוסף נפטר. לא רק יעקב נפטר השבוע, גם יוסף. זה לא רק "ויחי יעקב" אלא גם "ויחי יוסף". אלה פסוקים פחות מפורסמים, אישית לא זכרתי אותם בכלל עד השבוע, אבל שימו לב, ספר בראשית לא מסתיים ביעקב שמברך את בניו, אלא ביוסף שמבקש מאחיו. זוכרים שככה הכול התחיל? "את אחי אנוכי מבקש". אז הנה, זה קורה. ומה הוא מבקש? הוא מוסר להם את הקוד, את הסוד, "פקוד יפקוד". הוא לא יהיה חלק מזה בחייו אבל הוא מבקש להיות חלק אחרי פטירתו, לעלות איתם ממצרים. זה קשור לעובדה שהוא לא מתקטנן ורב איתם ולא נוקם ונוטר, כי הכול חלק מתכנית גדולה יותר, וכך הוא מסביר להם ולנו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

הספר שהתחיל במילה "בראשית", מסתיים במילה "במצרים" – וזה רמז לבאות.

לסיכום, דיברנו על:

הברכה לנכדים – זהות מול תרבות זרה

הברכה לילדים – להכיר את אישיותך

הברכה לעצמו – הקשר לארץ ישראל

גם אחרי פטירת האב – הבנים עומדים במבחן

וכך מכריזים כשמסיימים לקרוא חומש: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק. שבת שלום. להתראות בשבוע הבא בעזרת השם, להתראות בספר "שמות".