ברוכים הבאים. זוכרים איך לא מזמן התחלנו את ספר בראשית, אחרי שמחת תורה? שבוע ועוד שבוע, וספר בראשית מסתיים. פרשת "ויחי" חותמת את הספר הראשון בתורה, ותקופת האבות נגמרת. האבות והאימהות מפנים את מקומם – לעם. המשפחה הופכת לאומה בספר שמות. הפרשה האחרונה מגיעה אחרי הפיוס הגדול בין יוסף ואחיו, וגם אחרי המפגש בין יוסף לאביו. אז למה צריך עוד פרשה? לכאורה, יכולנו לסיים בשבוע שעבר. כולם כבר נפגשו, בכו, התחבקו, השלימו. הפרשה האחרונה חשובה – בגלל הדיבורים. יעקב מדבר בה לא מעט, ומבצע מעין סגירת מעגל. סגירות מעגל. אנחנו נעקוב אחרי המסרים שלו ואחרי מורשתו, ונבדוק ארבעה דברים: סגירת המעגל עם רחל רעייתו, סגירת המעגל עם נכדיו, סגירת המעגל עם ילדיו, וסגירת המעגל המשפחתי אחרי שיעקב נפטר.
כל מי שאיבד, לא עלינו, הורים או סבא או סבתא, וגם רב או אישיות מבוגרת, יכול למצוא בפרשה הזו המון, ובעצם – כל מי שמנהל מערכות יחסים אנושיות יכול למצוא בפרשה הזו המון, כי בזה היא עוסקת – במערכות יחסים אנושיות, ובקדושה ובחשיבות שיש בהן. זה מדהים כל פעם מחדש עד כמה התורה לא מתארת כיבושים ומלחמות וערים ומבצרים, ולא מרעיפה שבחים וקושרת כתרים לשלטון או להישגים, אלא עוסקת בחיים עצמם. נתחיל:
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.
בגיל 147, מתוכן 17 שנים במצרים, ואחרי חיים רווי עלילות – מהרחם לא הייתה לו מנוחה עם עשיו, אחר כך אצל לבן, עם רחל ולאה, בהמשך עם דינה, ואז בין האחים לבין יוסף – יעקב מתחיל להיפרד. זה מתחיל באשתו רחל, בטקסט אישי ויפה שהוא אומר ליוסף בנו.
1. הפרידה מרחל
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.
פרשנים רבים מתעכבים על המילה "עליי". "מתה עליי רחל". מה פשר ההתבטאות הזו? אומר המדרש:
"מתה עליי רחל – לפי שאין האישה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו". (מדרש)
יעקב הוא אלמן, אלמן מאשתו האהובה, וערב פטירתו הוא מדבר על כך. אבל יש עוד מילה שהפרשנים מתעכבים עליה כאן – "בדרך". היא מתה בדרך, כי היא באה לסמל לנו משהו. להיות תמיד בדרך, לתת לנו כוחות כשאנחנו יוצאים לדרך, להזכיר לנו שאנחנו בדרך גם כשנדמה שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה. וערב פטירתו של יעקב – חשוב לו להתפייס. אמרנו – זו פרשה של סגירת מעגלים חשובים. יעקב חושב שיוסף כועס שאימא שלו קבורה על אם הדרך, בדרך, ולא במערת המכפלה כמו כל האבות והאימהות. ומתוך הניסיון הזה לפייס את יוסף הוא מסביר לנו את התכלית העמוקה של רחל ושל קבר רחל, עד ימינו:
רש"י: ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עליי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר 'קול ברמה נשמע', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'.
לרחל יש תפקיד. רש"י רק רומז פה, רק מביא חלק, מהנבואה המלאה של הנביא ירמיהו על רחל אימנו:
כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ירמיהו)
הפסוקים האלה נתנו לנו אנרגיה כוחות אלפי שנים. הרי זה כוחה של רחל – לתת לנו כוח. מהרגע שבו נפגשו ליד הבאר והיא נתנה לו כוחות לגול את האבן מעל הבאר, דרך שבע השנים שעברו "כימים אחדים" בגלל הכוח המיוחד שהיא נותנת, ועד שהוא קבר אותה על אם הדרך כדי שתיתן כוחות כאלה לכולנו לתמיד.
ויש פה עוד נקודה – אנחנו לא עוסקים פה בחקר מילים מנחות, אבל אי אפשר להתעלם מהמילה היפה והמשמעותית הזו – "למאן":
כשמספרים ליעקב שיוסף נטרף: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם
יוסף מול אשת פוטיפר: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר... וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.
רחל מול מציאות עם ישראל: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
רחל לא משלימה עם מציאות של גלות, של עם לא מושלם, היא "מאנה להינחם". יעקב ממאן להאמין ורוצה מציאות טובה יותר, יוסף ממאן מול אשת פוטיפר, רחל ממאנת להינחם. עד שלא נחזור כולנו למצב המתוקן והראוי שלנו – רחל תמשיך לבכות, היא ממאנת להינחם עלינו. נותנת לנו כוח למאן לקבל את המציאות. זוהי משפחה של "ממאנים" והם מלמדים גם אותנו למאן. ועכשיו נכנסים אל יעקב שני הנכדים ה"מצריים" שלו.
2. הפרידה מהנכדים
כרונולוגית, קודם הוא מברך את הבנים של יוסף ורק אחר כך את הבנים שלו. הוא מתחיל עם הנכדים. יש כאן משהו ששמתי לב אליו, לא מצאתי פרשנים שכותבים על כך ואשמח אם תמצאו עבורי, זה הולך ככה:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: 'הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה', וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.
זה נשמע לכם פסוק טכני? אין דבר כזה פסוק טכני. מישהו בא ואומר ליוסף שאבא שלו חולה, והתורה מקדישה מקום וזמן כדי לספר שיוסף ממהר לקחת את שני בניו אליו כדי לשמוע את ברכתו. לכאורה זה פסוק פשוט, אבל בעצם הוא אומר לנו: צריך לשים לב ולהזדרז ו"לתפוס" רגעים כאלה. לא לפספס אותם בחיינו.
כאשר יוסף מגיע, כתוב שיעקב מתחזק ויושב על המיטה ונפרד מהם. יוסף הצליח. הוא לא הפסיד את ההזדמנות להיפרד, להתברך, לסגור מעגל, לחבר בין הדורות. כל אחד יכול לחשוב על רגע שהחמיץ או שלא החמיץ או שמהר כדאי לכם לתפוס אותו כדי לא להחמיץ. יוסף וילדיו מזדרזים, ומגיעים, ושומעים שני פסוקים מכוננים. הנה הראשון:
וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.
רש"י: הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
הברכה היא – שיברכו אנשים להיות כמוהם. יש פרשנויות רבות מה זה "כאפרים וכמנשה". למה לא להגיד "כיוסף וכיהודה"? "כאשר וכזבולון"? למה לרדת אל דור הנכדים ולא לדבר על השבטים עצמם? פרשנים רבים כותבים שהשבטים גדלו בבית של יעקב אבינו, אבל רוב העם היהודי יגדל בגלות, במצרים, בתימן, ברוסיה, בסוריה – ולכן אפרים ומנשה צריכים להיות המודל. הם נשארים עם עצמאות רוחנית יהודית גם בתרבות זרה ומפתה, ולכן דור אחרי דור נברך את ילדינו שיצליחו כמוהם במאבק הזה.
ויש פה עוד כיוון – אנחנו מברכים את ילדינו שיהיו "כאפרים וכמנשה", כלומר – שהם לא יריבו על הבכורה. הרי בכל המקרים הקודמים, החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו – היה קרב סביב הבכורה. גם כאן יעקב משכל את ידיו, ואומר שהבכורה אינה ביולוגית אלא רוחנית, כלומר לא הבכור מוכרז כבכור, ולמרות זאת – מנשה לא מערער את הברכה של אפרים. אין מריבה. זוהי הברכה לכולנו. לא לריב על כבוד, גאווה, אגו, מי ראשון, מי בראש. הלוואי שנשמור על יחסים כאלה בין אחים.
הפסוק המכונן השני שנאמר כאן הוא:
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
אנחנו רוצים שבכל מקום ייקרא בנו השם של יעקב, אברהם ויצחק. זו התפילה שלו. שהנערים האלה, איפה שלא יהיו, יהיה ניכר בהם מאיפה הם באים, מי הם.
יעקב מברך את נכדיו, וזה לא דבר טריוויאלי, לראות שלושה דורות רצופים, לראות קשר. חז"ל מלמדים אותנו כך, על קשר בין שלושה דורות סביב תורה:
כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני.
וגם:
כל השומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני.
הציטוט השני רלבנטי לכל סבא וסבתא ששומעים נכד עולה לתורה בבר מצווה וקורא בתורה. זה מעמד הר סיני קטן. יש חשיבות ליכולת להטמיע מסר לאורך השרשרת המשפחתית. לכן חשובה הברכה הזו לנכדים, הפרידה מהנכדים.
3. פרידה מהילדים
איזה מזל שזה לא נגמר כאן. הרי אחרת שוב היה מתח, למה הנכדים התברכו והילדים לא? והנה יעקב קורא לכל ילדיו, הם נאספים סביב מיטתו במעמד היסטורי, ושומעים כל אחד את ברכתו המיוחדת:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.
רש"י: ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים.
הרב יונתן זקס מסביר מדוע הוא לא קיבל רשות לגלות להם את הקץ. היהדות מאמינה באופטימיות, ולא מופיעה אצלנו בעברית המילה טרגדיה. בתרבות היוונית יש טרגדיה, יש אלים שקובעים מראש את הגורל, ואי אפשר לברוח מהגזירה הזו. אבל תכונה יסודית של הרוחניות היהודית, לפי הרב זקס, היא שאנחנו לא חוזים עתיד אלא מעצבים אותו. התסריט לא כתוב, הכל פתוח, אצלנו המוטו הוא – "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". אפשר לתקן. אנחנו לא אומרים לילדינו בדיוק מה יקרה, אנחנו נותנים להם ולנו מקום להפתיע, להשתפר, לתקן.
אז יעקב לא מגלה את הקץ, אבל כן מברך. כאן מתחילה אמירת הברכות לכל שבט באופן מיוחד. זו תובנה שלא קל להפנים – אנחנו שונים זה מזה. כל שבט מקבל ברכה אחרת. ומצד שני – אפשר לקחת את האמירה הזו לכיוון רחוק מדיי, סתמי מדיי. אי אפשר להגיד סתם "פלורליזם, פלורליזם" ולכונן אחדות ריקה. יש ריבוי דעות, אבל הכול סביב מיטתו של יעקב אבינו. יש ברכות שונות, אבל בכולן הבקשה היא שיעקב לא יתבייש בנו, שנמשיך את דרכו ונהפוך אותה לדרכים שונות, אבל כצאצאים שלו.
אפשר לדבר על הברכות השונות שיעור שלם, חיים שלמים, נתמקד רק בכמה מהברכות. נתחיל בבכור, ראובן:
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר.
ראובן הוא אמנם הבכור, אבל אנחנו כבר רואים שוב ושוב שהבכורה היא רוחנית ולא ביולוגית, היא לפי התנהגות. יעקב אומר – אתה פזיז, מלא פחד, בהלה, לא שקול, ולכן לא יכול לקבל הנהגה. אתה מושפע מהסביבה. "פחז כמים". מים – זה דבר שמקבל את צורת הכלי שאליו הוא נכנס, אגרטל עגול, מרובע, כוס, המים מושפעים. זה מעיד על חוסר יציבות, חוסר שיקול דעת. עכשיו ממשיכים אל שמעון ולוי:
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
הוא מאשים אותם במעשה שכם, במכירת יוסף, ובעיקר – בחוסר התייעצות עם אבא בשני המקרים. לא להסתמך על הדורות הקודמים, על אנשים גדולים – זה גורם לטעויות. יהיה להם תיקון – הם יתחלקו ביעקב, יפיצו אותם בישראל, כלומר במינונים נמוכים הם יכולים להועיל בהחלט. מה קורה כאן? זו ברכה או קללה? בינתיים שמענו בעיקר תוכחות, האם אלה ברכות?
שימו לב להסבר הנפלא של הרב וולבה על הדיבורים האלה:
"גילה לו אביו את מידתו הרעה שממנה הוא צריך להיזהר – וזה נקרא ברכה. אם מגלים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר, זה יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו! אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם. צריך להבין, אדם יכול לחיות כל חייו בלי לדעת מה מעלותיו ומה חסרונותיו. יעקב בירך את בניו בברכה עצומה – הוא גילה להם את מידותיהם. יעקב גילה לכל שבט את מידתו היסודית, את שורש הנשמה שלו. הרי הסוגיה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו". (הרב שלמה וולבה)
וגם הרב משה צבי נריה, ברוח הזו, כותב על הברכות שהן מגלות לנו את הסוד שלנו. העיקר הוא לא לשמוע מחמאות, אלא לדעת מה הגרעין של הנשמה של כל אחד. זה מעמד בו מקבלים זאת:
"סוד הוא האדם, והאנשים – סודות מהלכים המה. פי כמה גדולה הסכנה שבתוך כל קול 'שיח הסודות', לא ישמע האדם את שיחו הוא, ויאבד אותו לגמרי. יעקב מוסר לכל אחד מבניו את סודו, את שליחותו וייעודו. בעיירות רוסיה היה נוהג שאנשי החברא קדישא היו אומרים לנפטר לפני הקבורה: דע, ששמך פלוני בן פלוני. אם למת הזכרת שמו היא חיונית, לחי - על אחת כמה וכמה. הרמח"ל פותח את ספרו המפורסם 'מסילת ישרים' כך: 'יסוד החסידות – הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו'. לא בעולם בכלל, אלא בעולם שלו". (הרב משה צבי נריה)
נמשיך. אחרי ראובן, שמעון ולוי, מגיע יהודה, וחושש:
"לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה נסוג לאחוריו, שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי: יהודה לא אתה כמותם, יהודה, אתה יודוך אחיך" (רש"י)
עכשיו סוף סוף מגיעה ברכה, ברכה מכל הלב, שלמה ומלאה:
יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
יהודה יהיה המנהיג, המוביל, מהשבט הזה יגיעו המנהיגים של עם ישראל עד עולם. למה? האם יהודה לא חטא, כמו ראובן, שמעון ולוי? ודאי שהוא חטא. אבל כפי שאמרנו בשבועות קודמים: יהודה עשה תשובה, ידע לתקן, ודווקא מתוך החטא – הוא השתנה והתעלה. כזו התנהגות – יעקב מברך. אנחנו כולנו נקראים יהודים על שמו, ובעצם אנחנו צאצאיו. הרי עשרת השבטים הפכו לעשרת השבטים האבודים, ואנחנו צאצאי יהודה.
זו ברכה נפלאה עד ימינו: לדעת לתקן ולצמוח מתוך הכישלון. עכשיו לעוד ברכה מרגשת, חיובית, ללא תוכחה. אנחנו עוברים לברכה לשבט יששכר. מדובר על ברכה חשובה במיוחד לדורנו – ברכת מנוחת הנפש. תראו מה נאמר על יששכר:
וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.
רש"י: וירא מנוחה כי טוב – ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות.
ויט שכמו לסבול – עול תורה.
ויהי למס עובד – לכל אחיו ישראל, לפסוק להם הוראות של תורה.
יש פה גם מנוחה ונעימות, אבל הוא גם עובד ומטה את שכמו וסובל. איך זה יכול להיות? הוא נח או עובד? ובכן, זה קשור לתורה וקשור לארץ. זה מצד אחד עול ועמל ומסירות והתמדה, ומצד שני זה טוב ונעים ונכון. ראיתי גם אצל הרבנית ימימה מזרחי, וגם אצל הרב אלימלך בר שאול, שהכותרת של הברכה הזו היא לדעתם – מנוחת נפש, שלווה, יציבות, רוגע, יישוב הדעת. וזוהי הרי בעצם גם הכותרת של רבי נחמן לדורנו: יישוב הדעת. זה העיקר, זו הבעיה, כל הבעיות שלנו נובעות לדעתו מבעיה אחת – שאין לנו יישוב הדעת. אם היה לנו יישוב הדעת אולי לא היינו רואים בחירות רביעיות וסגר שלישי...
הבלבול הגדול – אומרים לנו חכמינו – שאנחנו חושבים שמנוחת הגוף משמעה מנוחה. זה לא נכון. סתם מנוחה – יכולה להיות שעמום, בזבוז זמן. זה לא היעד. מנוחה זה לעשות מה שנכון, בשמחה, עם אנרגיה, עם יישוב הדעת. יששכר עובד קשה, מתאמץ, אבל יש לו יישוב הדעת למרות העמל, יש לו מנוחה אמיתית. ניעזר ברב אלימלך בר שאול כדי לראות שני דברים שאמורים לתת לנו מנוחת נפש. הראשון – תורה:
"מחוץ לתורה אין מנוחת נפש, ובאין מנוחת נפש אין כל מנוחה. החיים הם צרור פחדים וספקות ואשליות וייאוש אם אין בהם אור וחום של תורה" (הרב אלימלך בר שאול)
ומה עוד נותן מנוחת נפש? ארץ ישראל (אמרנו "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה"):
"אהבת ארץ ישראל כפשוטה, את אלו ההרים ואלו הבקעות, את אלו האבנים ואלו הבתים, את אלו העצים ואלו השיחים – חובה היא לאדם מישראל, כי ארץ ישראל כפשוטה – סוד גדול בה, עיני ה' בא מראשית השנה ועד אחרית השנה". (הרב אלימלך בר שאול)
אולי זו ממש שיטה שצריך לאמץ, להסתכל על ארץ ישראל ולהירגע, לקבל מנוחה אמיתית. השבוע נפטרה מרים צחי ז"ל, צלמת שהתבוננה על ארץ ישראל, על נופיה ואנשיה, והסתכלתי קצת בתמונות הנפלאות שלה וחשבתי שאולי זה חלק מהברכה הזו – "ואת הארץ כי נעמ
אלה שני דברים – בואו נודה – שהם די "ממילא" עבורנו. התורה וארץ ישראל מובנות מאליהן, כאילו לא דורשות מאיתנו כלום בדורנו, ויעקב אומר לנו, או בעצם יששכר מלמד אותנו, שזו לא רק משימה, אלא שזו גם הדרך היחידה להגיע למנוחת נפש אמיתית, ליישוב הדעת. ובעצם, אולי קצת התבלבלנו – התורה יכולה לעשות אותנו עצבניים או עצובים, אם לא חיים אותה נכון, וארץ ישראל בוודאי יכולה לעשות אותנו עצבניים או עצובים, אם לא חיים אותה נכון (רק תקשיבו לחדשות)... אז יש פה חידוש: שתיהן אמורות להוסיף בנו שמחה ומנוחה.
ניפרד כרגע ממעמד הברכות ההיסטורי, שאפשר לדבר עליו עוד רבות, כדי להגיע לנקודה הרביעית.
4. הפרידה מיוסף
הרבה פעמים מפסיקים כאן. רבים מתמקדים בצדק במעמד המרגש של יעקב ובניו, אבל אחריו מופיעים חלקים חשובים מאוד, והם קצת נשכחים וקצת "נידחים". אז בואו נשים לב אליהם, כי זה קריטי. בעצם, המבחן האמיתי ליחסים בין האחים מתחיל כעת – כשיעקב נפטר:
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.
וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.
וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.
וואו. מתברר כאן שהם עדיין לא בטוחים שהוא באמת מחל להם. כלומר, עד עתה הפיוס לא היה שלם. מה שהתרגשנו ממנו בשבוע שעבר – עדיין לא היה האיחוי השלם של הקרעים. השבוע אנחנו רואים שיוסף באמת לא כועס עליהם ובאמת חושב שאלוקים שלח אותו.
ואתם יודעים מה קורה אז? שוב, זה חלק שפחות מדברים עליו, פחות מציירים אותו בדפי קשר ובציורים לשבת בגנים – ובכן, יוסף נפטר. לא רק יעקב נפטר השבוע, גם יוסף. זה לא רק "ויחי יעקב" אלא גם "ויחי יוסף". אלה פסוקים פחות מפורסמים, אבל שימו לב, ספר בראשית לא מסתיים ביעקב שמברך את בניו, אלא ביוסף שמבקש מאחיו. זוכרים שככה הכול התחיל? "את אחי אנוכי מבקש". אז הנה, זה קורה. ומה הוא מבקש? הוא מוסר להם את הקוד, את הסוד, "פקוד יפקוד". הוא לא יהיה חלק מזה בחייו אבל הוא מבקש להיות חלק אחרי פטירתו, לעלות איתם ממצרים. יוסף מאמין שהוא חלק מתכנית אלוקית גדולה, הוא אומר זאת לאורך כל הדרך, וגם כעת בפסוקים שמסיימים את ספר בראשית:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶ הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.
יוסף נפרד בשני מסרים: אל תשכחו שאלוקי אברהם, יצחק ויעקב עוד יוציא אתכם מפה ואל תתבלבלו ותתבוללו בדרך, וכשאתם סוף סוף יוצאים – אל תשכחו אותי, ותעלו אותי איתכם.
הספר שהתחיל במילה "בראשית", מסתיים במילה "במצרים" – וזה רמז לבאות, לספר שמות.
נסכם את כל סגירות המעגל שעליהן דיברנו:
יעקב מסביר את קבורת רחל ואת תפילתה בדרך שנישאת עד היום, היא ממאנת להינחם ודורשת יותר,
יעקב מתפלל על נכדיו שהם מודל עבורנו איך להתמודד עם תרבות זרה ולא להתבייש מול מצרים או מול הפלייליסט של היום, לבדוק את עצמנו, שיראו שאנחנו הבנים של אברהם, יצחק ויעקב,
יעקב מברך את בניו בשלל ברכות, ביניהן הברכה שיידעו לתקן אחרי שטעו, ושתהיה להם מנוחת נפש אמיתית,
ולסיום – אחרי פטירת יעקב יוסף בוחר באמת לא לנקום ולא לנטור אלא לראות את החיים של כולנו כחלק מתכנית גדולה יותר, ומותיר לנו צוואה שהיא המתנה ליציאת מצרים.
רק השבוע, אחרי שהמשפחה הזו, שהיא המשפחה שלנו, עברה את כל התחנות האלה, אפשר להכריז ולומר:
חזק, חזק ונתחזק!
תם ספר בראשית, ניפגש ב"ה בשבוע הבא עם פרשה חדשה, ספר חדש ועם חדש שנולד. לילה טוב. תודה רבה.
