מסר מיוסף הצדיק – השיעור השבועי – פרשת ויגש תש"פ

פרשת השבוע היא פרשת "ויגש", ונשלים קצת גם את פרשת "מקץ" שבה לא נפגשנו בגלל חנוכה. פרשת "ויגש" היא במובן מסוים סיום של ספר בראשית, המעגל הגדול נסגר, יוסף והאחים מתאחדים ואז יוסף ואביו מתאחדים. שוב ושוב אנחנו רואים שהתורה היא מלשון הוראה, מטרתה להורות, זה לא ספר מתח, לא טלנובלה, לא סרט. אחרת היו בונים את העלילה אחרת לגמרי, אבל כאן העלילה היא לא העיקר אלא מה שלומדים ממנה.

בשבוע הבא, פרשת "ויחי", הפרשה האחרונה, תכלול בעיקר את הפרידה של יעקב והברכות שלו לשבטים. כך שמה שהחל ב"בראשית ברא" מסתיים השבוע במשפחה שמתאחדת מחדש, רגע לפני שהיא הופכת ממשפחה – לעם, לאומה. איך נקיף את כל מה שמתרחש בפרשות המרתקות האלה, "מקץ" ו"ויגש"? באמצעות הדיבורים של יוסף בלבד. אנחנו נשאל היום שתי שאלות: מה יוסף אומר? וגם – מה יוסף אומר לנו? הוא לא מרבה לדבר, אין נאומים ארוכים ומפורטים שלו, אבל אם נעקוב אחרי ההתבטאויות שלו, הציטוטים שהתורה כן מספרת עליהם, נלמד שיעורים גדולים לחיים שלנו. ארבעה טקסטים מרכזיים של יוסף מניעים את העלילה.

1. יוסף מול תרבות זרה

נתחיל בדיבורים שלו אל המצרים, הרי עד שבני משפחתו מגיעים – הוא מדבר אך ורק אל אנשי מצרים. יוסף כזכור נמכר לבית פוטיפר, מצליח שם, מזכיר את ה' בכל אשר ילך, מסרב לאשת פוטיפר, נזרק לכלא, וגם שם הוא אכפתי כלפי שני השרים המצריים. והנה, עכשיו הוא נקרא אל פרעה. הוא לא מתבלבל, למרות שהיציאה מן הכלא היא בהולה וחפוזה:

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.

 וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ

 וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה

גם כשמריצים אותך מן הבור, כנער עברי, כעבד בזוי, ואתה רואה את מלך מצרים הגדול – "אלוקים" במרכז. פרעה מספר לו את החלום על שבע הפרות הבריאות והרזות. מה התגובה של יוסף?

 וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא:  אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה. 

ואז הוא מפרש את החלום: יהיו שבע שנות שובע ואז שבע שנות רעב. והוא מוסיף:

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.

ועוד תוספת:

וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם–כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

יוסף ממשיך ומסביר שצריך מנגנון שמישהו ינהל, של איסוף אוכל ותבואה. ואז שימו לב לטקסט המדהים שיוצא מפיו של פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?

תראו את כוחה של השפעה חברתית, סביבתית, איך שמדברים סביבך – גם אתה מדבר. התורה לא אומרת את זה אבל מראה את זה באופן פשוט, והפסוק הבא הוא שוב אזכור של אלוקים מפי פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ

בקצרה: אם אתה רוצה לצאת לעולם – תבדוק שאתה משפיע ולא מושפע. לא "משתלב" שמקבל את כללי המקום, אלא אדם עם חוט שדרה, עצמאות, אופי, זהות. (כמה זה חשוב מול האנטישמיות כרגע – גאווה יהודית).

אחד המשפטים העצובים ששמעתי פה בארה"ב, הוא הטקסט הבא של סטיבן שפילברג. הבמאי היהודי-אמריקני מספר 1, מספר על תחושותיו כאן בזמן סוף השנה האזרחית: "הבית שלנו נראה בעיניי כמו חור שחור באמצע השכונה המאירה. התחננתי לאבא להיות כמו כולם. הרגשתי כמו חייזר יהודי, התביישתי בזהות שלי. רציתי להיות לא-יהודי באותו להט שבו רציתי להיות במאי קולנוע".

אולי כי אנחנו חדשים כאן, אני שמה לב כמה יש פה חגיגה נוצרית מסביב. כמה המסרים עוברים אליך בכל מקום, בקניון, במודעות, בשירים, באווירה כולה. לא פשוט להמשיך ולדבר על אלוקים שלך, לא במצרים ולא בניו יורק. יוסף הוא מודל והשראה.

2. על תוכחה נכונה / אני יוסף"

אנחנו לא עוסקים כעת באחים אלא ביוסף, אבל נאמר בקצרה: האחים עוברים שינוי. פעם הם הפקירו אח, את יוסף. יוסף מעמיד אותם במבחן כדי לראות שהפעם הם לא יפקירו אח, את בנימין.

זה מנגנון מדהים שהוא בונה וטווה ומתכנן: בואו נחשוב על תסריט שבו יוסף היה מספר להם מייד מי הוא. הבושה הייתה מכסה את פניהם, והם לעולם לא היו יכולים לחזור להיות משפחה מאוחדת. מעתה והלאה הם היו מתביישים ממנו. לכן יוסף מעמיד אותם במבחן. הוא לוקח אליו את בנימין ומאיים להשאיר אותו במצרים, ובאותו רגע מתברר שהאחים אכן תיקנו את שורש החטא. יהודה מתייצב ומכריז שהוא מוכן להישאר בכלא המצרי במקום בנימין.

נחמה ליבוביץ' כותבת: "לא הנקמה הדריכה אותו, אלא הרצון לתת להם לשוב בתשובה שלמה".

וכשזה קורה, זה קורה מאוד מהר. ברגע שיוסף רואה שהם תיקנו את דרכיהם – הוא מתגלה. בהתחלה יהודה אומר את משפט המפתח, משפט המחץ:

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

לפני 22 שנה כשהם זרקו אותו לבור יהודה לא זעק: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". ואילו עכשיו יהודה מוכן לזרוק את עצמו לבור (!) כדי להציל את בנימין. יש פה תשובה, תיקון, שינוי. וכך זה ממשיך:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי?

זה לוקח 22 שנים, ושנייה. ברגע שאפשר – יוסף מתגלה. הוא בטח חשב רבות על הרגע הזה. מה יגיד, אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה כאב? הוא אומר שתי מילים: "אני יוסף" ועובר מיד לשאלה אינפורמטיבית: "העוד אבי חי?". זהו.

"אני יוסף" – זהו. אלה שתי מילים שנותנות תשובות לכל השאלות. פתאום הכל ברור ובהיר, כל התעלומות וכל הדברים המוזרים – הכל מובן. לכל אחד יש את ה"אני יוסף" שלו, רגע אחד שמסביר פתאום את כל מה שלא הבנת עד עתה, ופתאום כל הבלגנים נפתרים ונעלמים באופן מפתיע. יוסף הוא מודל גם במהירות וגם בעומק של מה שהוא עושה: הוא לא מחכה שנייה אחת נוספת. הוא מתיר את כל הקשרים הסבוכים של הפלונטר שנוצר ואומר שתי מילים פשוטות שמשנות את הכל: אני יוסף.

הרב ירוחם ממיר אומר: כל הקושיות שלהם תורצו בשתי מילים – אני יוסף. לעתיד לבוא הקב"ה יאמר – אני ה', וזהו, מיד נבין את כל המאורעות בעולם שאנחנו לא מבינים היום. ברגע אחד נקלוט איך כל התסבוכות הן חלק מהתכלית הסופית.

הרב חיים שמואלביץ, שהיה ראש ישיבת מיר, מתעכב רבות על שתי המילים האלה: "אני יוסף". הרבה אנשים חושבים שהם צריכים לנאום הרבה כדי להוכיח מישהו, כי תוכחה זה נאומים ארוכים, דרשות, דברי מוסר. אבל הוא כותב כך: "אין התוכחה דברי כיבושין וייסור דברים, כפי שאנו רגילים לחשוב, אלא התוכחה היא העמדה על הטעות. וכשנוכח אדם לדעת כי טעות הייתה בידו – הרי זה קיבל תוכחה. והספיקו לכך המילים 'אני יוסף'" (הרב חיים שמואלביץ).

יוסף פשוט מעמיד אותם, בפשטות, בפני המציאות, ועצם העמדת אדם על מקומו הנכון – מספיקה. לפעמים אצלנו בראש רצים סרטים: "אני אמרתי לו, הוא יראה מה זה, אני אעשה איתו את 'השיחה הגדולה' אגיד לו הכל בפרצוף". לא בטוח שצריך, לפעמים מספיקות 2 מילים. שמעתי פעם ביטוי שנקרא "נאום חדר המדרגות", מה שאנחנו לא אמרנו בפנים, בפגישה, ואנחנו ממשיכים לנאום לעצמנו בראש, מדמיינים מה היה קורה אם היינו אומרים את כל מה שרצינו… יוסף מוותר על כל נאומי חדר המדרגות, ומסתפק ב"אני יוסף". זה די והותר. זה אומר הכול. בפרט כשמישהו כבר מתחרט – אל תפגיז ותפציץ אותו בתוכחות, להיפך, תקל עליו את התהליך.

אני שמה לב כמה פעמים כאישה, כרעיה, כקולגה בעבודה – אני חשה צורך לנאום ולנאום, כשאני מרגישה צודקת, ולהסביר ולנמק ולפרט. זו טעות. זה לא משאיר לצד השני מרווח להפנים ולעכל ולהתבונן. אם אתה צודק אתה לא חייב להגיד את זה כל הזמן.

בנוסף, אם מסתכלים על האירוע הזה לעומק, יש כאן מסר נפלא ומעודד עבור כולנו, במצבים שנראים תקועים וחסרי מוצא. כך כותב "מי השילוח" (רבי מרדכי יוסף ליינר): "בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד, וחלילה כל יום קללתו מרובה מחברו, עד כי אפס ממנו הישועה. ובזה יתחזק האדם שייתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי שהלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להיוושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף 'אני יוסף אחיכם'. ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי גם קודם הישועה היה ניצב נגד פניהם כל הישועה, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקווה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה הייתה נגד פנינו, רק מצידנו נסתר זאת".

וואו. שום דבר לא השתנה בפועל. זה מדהים. רגע אחד קודם – הכול היה נראה אותו דבר. לא ירדה אש מהשמיים, יוסף יצר את ה"נס" רק באמצעות מילים. הסיטואציה נשארה אותה סיטואציה בדיוק, אבל העולם כולו התהפך, ברגע ובאופן לא צפוי. ההיסטוריה מתקדמת בצורה מפתיעה, ברגע אחד דברים יכולים להשתנות, אנחנו לא מנהלים את העסק. פתאום הכול יכול להתהפך לטובה, בעזרת השם.

יש עכשיו גשמי ברכה בישראל. מישהי שלחה לי סרטון כזה, של יובש שפתאום בבת אחת מתמלא במים. "כאפיקים בנגב", פתאום הכול יכול להתמלא מים, ברכה, חיים.

3. איך "למסגר" את החיים? / "למחיה שלחני אלוקים"

זו אולי ה"מנה העיקרית" בכל התהליך: הדרך שבה יוסף מרגיע את אחיו. לא הם מתנצלים בפניו, אלא הוא מרגיע אותם. זה חלק פסיכולוגי יותר, ונשתמש בשני מונחים טיפוליים: "אינטליגנציה רגשית" ו"מיסגור מחדש". שניהם מושגים מודרניים, שיכולים להאיר את הפרשה, או בעצם – הפרשה יכולה להאיר אותם. אז מה התהליך שיוסף עובר?

יוסף מתגלה לאחים במופת של תבונה ושל רגישות. המאפיין הכי בולט בדיבור שלו איתם רגע אחרי הגילוי – הוא הדיבור. הוא פשוט מדבר ומדבר, לא מותיר רגע אחד של שתיקה מביכה. הרי זה צפוי שיהיו שתיקות מביכות במעמד כזה, אבל הוא נושא נאום ארוך מאוד אחרי 22 שנים שבהן הוא שתק הרבה. 11 פסוקים רצופים! הוא מדבר ומפגין פה המון אינטליגנציה רגשית כלפיהם, שימו לב:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם.

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

איזה נאום מדהים. כמה חוכמה, כמה איפוק, כמה פרשנות חיובית, מיטיבה, אוהבת, פוזיטיבית. הוא מחליק משקעים, מוחק כתמים, מעלים פשעים. פרופ' יאיר המבורגר קורא לזה: שיעור ב"אינטליגנציה רגשית". נכון שהמושג הפסיכולוגי הזה יתפרסם אלפי שנים אחר כך, אבל זה מה שיוסף מפגין בפרשה. צריך להבין – עד עכשיו המריבות המשפחתיות לא נפתרו, הן גרמו לפיצול.

עד עכשיו זה תמיד היה "משחק סכום אפס" ויוסף ואחיו כנראה חשבו שככה זה. תמיד אחד נבחר, והאחרים יוצאים החוצה: קין והבל, יצחק וישמעאל, עשיו ויעקב. לכן אמרנו שהפרשה הזו היא הסיום של ספר בראשית, הוא החל בפרשת בראשית במלחמת האחים והוא מסתיים השבוע בשלום בין אחים. לראשונה אנחנו לומדים על מודל חדש. על השבר כבר למדנו פעמים רבות, עכשיו אנחנו לומדים לראשונה על היכולת לאחות ולתקן. ‏וגם בכך יוסף הוא "יוסף הצדיק", כך הוא הרי מכונה – ביכולת הפלאית הזו לחלץ את כולם מהמצב שנראה חסר סיכוי. הוא מצליח להוציא אותם מהסבך, ובעצם להוציא אותנו מהסבך, את כל עם ישראל. איך הוא עושה זאת? מה צריך ללמוד ממנו? לפי פרופ' יאיר המבורגר, ההגדרה המחקרית הקלאסית של האינטליגנציה הרגשית מונה חמישה רכיבים, והוא מצטט אותם ומסביר איך יוסף מתנהל ככה:

  1. מודעות עצמית: היכרות עם העולם הרגשי הפנימי שלך ומה שמפעיל אותו. (יוסף הופך לאדם בוגר, אמפתי, קשוב).
  2. ניהול רגשות: התמודדות אפקטיבית עם רגשות, היכולת לרסן את הרגש ולהיות מסוגל לפעול לדחיית סיפוקים מידיים (הכי קל להתגלות ולהגיד: "אני יוסף" בשלב מוקדם יותר).
  3. תיעול הרגשות להשגת מטרות גבוהות (יש מטרת-על והוא מצליח לתעל את הרגשות המיידיים לצורך משהו גבוה יותר).
  4. אמפתיה: הקשבה ורגישות לרגשות הזולת. הבנת הפרספקטיבה של האחר (גם הצד של האסירים בכלא, אבל גם הצד של האחים. הוא לא מאשים אותם אלא ממש מנסה להסתכל דרך ה"משקפיים שלהם").
  5. ניהול חכם של מערכות יחסים: שימוש במיומנויות האינטליגנציה הרגשית לבנייה, שימור ושיפור של מערכות יחסים (הוא הופך למודל בשימור האחדות המשפחתית).

פרופ' המבורגר מבקש שנקרא את כל הסיפור לאור ההתנהלות הרגישה של יוסף: הוא לא משפיל אותם, לא אומר "אמרתי לכם, הנה חלומותיי התגשמו ואתם משתחווים לי" אלא להיפך – בוחר בדברי פיוס, בוחר באיחוד המשפחה על פני ניצחון רגעי לאגו שלו, הוא משכך אצלם חרדה, מונע חששות. ברמת הכותרת, ברמה הריאלית, הוא הפך מעבד למשנה למלך מצרים. בעיתונים אפשר להכריז: "הילד האומלל שכמעט נקבר בבור מלא נחשים – הוא האיש החזק בעולם". אבל ברמה העמוקה יותר, הוא הפך מנער שמרוכז בחלומותיו שלו לאדם שבאמת מולך – מולך על עצמו, מולך על עולמו הרגשי, ומסוגל דרך השליטה בעולמו הרגשי להשפיע לטובה על עולמם הרגשי של אחרים, ובכך לאחות פצעי עבר, ולהביא שלום. "סיפורו האישי הוא האתגר של כולנו", מסכם פרופ' המבורגר. כל אחד יכול לחשוב איפה הוא מתנהל ככה. (זה מזכיר לי את ההתכתבות של הרבי מלובביץ' עם פרופ' גרין. הפרופ' שאל המון שאלות על תורה ומדע, והרבי ענה לכיוון של התקרבות ליהדות. כעבור שנים, כשהפרופ' חזר ליהדותו, הרבי אמר לו: "תפקידי אינו לנצח בוויכוחים, אלא לקרב יהודים". התפקיד של יוסף, של הרבי מלובביץ', שלנו – אינו לנצח בוויכוחים).

אבל יש פה עוד קומה. אם נעמיק עוד קצת מבחינה פסיכולוגית – הרב פרופ' יונתן זקס מבקש שנוסיף עוד מושג לסיפור. אינטליגנציה רגשית זה כלפי חוץ, כלפי האחים, אבל מה קורה באמת בתוך הלב של יוסף? הרב זקס מבקש להכניס את המושג "מיסגור מחדש" (reframing). כאן הוא קובע כלל ברזל: "אם נשנה את צורת החשיבה שלנו – נוכל לשנות את הרגשתנו" (הרב יונתן זקס)

בספר התניא זה נקרא: "מוח שליט על הלב". משפט פופולארי אחר קובע: "תחשוב טוב – יהיה טוב". אבל זו לא סיסמה קלילה, זה מאוד תובעני – בזוהר הקדוש כתוב שהתנהגותו של יוסף היא הוראה לדורות. כוח הבחירה בידינו. אנחנו בוחרים איך לספר לעצמנו את הסיפור, האם להתמקד בבני האדם או באלוקים שמאחוריהם.

למסגר מחדש אירוע זה לספר אותו לעצמנו מחדש, עם פרשנות חדשה, וראשון הממסגרים-מחדש בהיסטוריה היה יוסף. הרי הוא נמכר לעבדות, איבד את חירותו למשך שנים, היה מנותק ממשפחתו, אפשר היה להבין אילו נטר טינה, רצה לנקום ולכעוס ולהשפיל. אבל הוא התרומם מעל לרגשות האלה, והכניס את כל זיכרונותיו למסגרת חדשה, מסגר אותם מחדש באופן העליון ביותר – כדאי לשים לב לדבריו אל האחים אחרי התגלותו. הנה שוב כמה מהדברים שהוא אומר לאחים שלו אחרי המפגש מחדש. זה לא רק האורך, זה גם התוכן, תראו איך הוא ממסגר מחדש את הכול בצורה נפלאה:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

ארבע פעמים "אלוקים". זה לא הם, האחים, זה אלוקים. אלוקים שלח אותו למשימה מצילת חיים, האחים הם רק כלי, הם לא העיקר, כל מה שקרה לו היה הכרחי, כדי שיציל אזור שלם מגוויעה ברעב ויציל את בני משפחתו ויימצא להם חוף מבטחים, מקום מגורים בטוח.

המסגור מחדש מאפשר לסלוח, להתפייס, זוהי "המרה" של אנרגיה שלילית באנרגיה חיובית, זה מעבר מעיסוק אובססיבי בעבר לעיסוק מועיל בעתיד. הרב זקס מסכם זאת כך, כמסר עבור כולנו מהסיפור:

"איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר – אנו יכולים לשנות את העתיד" (הרב יונתן זקס)

זו ההחלטה שלנו כיצד להסתכל על המציאות ולספר אותה לעצמנו באופן חיובי. איזו גדלות מלמד אותנו יוסף, איזו אצילות. כך כותב הרב שלמה וולבה: "העבודה הכי קשה שיש לאדם היא העבודה על המידות. להיות כל כך חלק כיוסף (אולי לכן אומרים: חלק בית יוסף… 🙂 ) שלא נשארו בו שום שנאה ושום קפידה, והוא באמת מראה שהוא אוהב אותם, זה לא פשוט כלל".

ומי שמרים אותנו קומה אחת נוספת למעלה – הוא הרבי מלובביץ'. זה לא רק היחס שלנו לאנשים – זה גם היחס של אלוקים כלפינו. הכותרת שלו לאירוע הזה היא: "סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי". הרי כולנו נתקלים במציאות "לא פיירית" שבה אנחנו מרגישים שהתנהגו אלינו לא יפה (לא כמו יוסף, אבל בפרופורציות אחרות – אנחנו חשים תסכול. נכשלת, פוטרת, זרקו אותך מבית הספר – מה אתה עושה עם זה?). שימו לב למהלך של הרבי מלובביץ':

"הם מכרו אותו לעבדות, ואילו הוא סיפק את כל צורכיהם לשארית חייהם. הוא מחל לא רק בזכות השליטה העצמית הגדולה שלו, אלא כי עמד על סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי – הוא הבין שהמכירה שלו היא חלק מתוכנית אלוקית, והתמקד בתוצאה החיובית הסופית של המעשה (הפיכתו למשנה מלך מצרים) במקום להתמקד במניע השלילי. כלומר, הכוח להנהגה זו, שיש בכל אחד ואחד מישראל, לשלם טובה תחת רעה – בא מיוסף. כמו שכתוב בספר התניא: 'וגם שלא לשלם לו כפועלו חס ושלום, אלא אדרבה – ללמוד מיוסף עם אחיו ולגמול לחייבים טובות'.

"ואנו אף מתפללים לה' שינהג בנו כפי שיוסף נהג באחיו – שייראה את פעולותינו כחוליות בשרשרת המובילה לתכלית הטובה של העולם, ויסלח לנו על כל המניעים השליליים המעורבים בהן. על מנת 'לעורר' יחס כזה מאת ה' אלינו, עלינו לעשות כך בעצמנו: לראות בעין טובה את חטאי הזולת, ויותר מכך – להשתמש ברוע שיש במציאות כמנוף לתיקון עצמי, ולהפוך חובות – לזכויות" (הרבי מלובביץ').

יוסף לא מפסיק להפתיע ולחנך אותנו – אחרי שטווה בכישרון את המבחן החינוכי המורכב הזה, הוא לא מפסיק להתעלות על עצמו, הוא כבר לא חייב להם כלום אבל מטפל בהם מעל ומעבר, ואנחנו צריכים לנצח לנהוג כמוהו, וזה "סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי", מישהו עשה לי רע? לא לחפור בזה, אלא לנסות לעשות טוב בעצמי, זו הדרך הכי טובה, וחשוב לשים לב – זו גם הדרך הכי טובה שלנו מול הקב"ה – אם ננהג ככה גם הוא ינהג איתנו ככה, וכמה אנחנו צריכים שהוא יתעלם מהשלילי שיש בנו.

יוסף דבק בגישה הזו – דיבור חיובי, מכיל, אופטימי, מלא אמונה, שמעניק "מסגור מחדש" לאירועים ופרשנות מיטיבה לכל הרעה שקרתה לו. כמה אנחנו זקוקים כיום לסוג כזה של דיבור מרפא.

4. ללא מילים

אנחנו מתקרבים לסיום. הסוג הרביעי של הדיבור הוא השתיקה. יוסף לא תמיד מדבר, וצריך לשים לב לכך. אי אפשר לסיים בלי מאפיין אחר שלו – הדמעות של יוסף. לא תמיד הוא מדבר, לפעמים הוא פשוט מבטא את עצמו בדמעות. מצאתי לפחות שש פעמים כאלה, בהן התורה מתייחסת לבכי שלו (אולי היו עוד באותן שנים)…

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק–וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. (כל מי שפעם בכה וניסה להסתיר ולצאת לעולם כאילו כלום, מזדהה עם הפסוק הזה…)

וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם;

וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.

בעבר ראינו איך יעקב הוא גיבור שלא מפחד לפחד. הוא מפחד לחטוא, והפרשנים מדגישים זאת. כעת אנחנו רואים גיבור שלא חושש לבכות, והתורה מספרת זאת שוב ושוב. במסגרת הזו נתייחס לבכי של יוסף רק במפגש עם בנימין. כך מסופר לנו על המפגש הזה, של שני הבנים של רחל אימנו, אחרי כל השנים, אחרי כל התלאות:

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו, וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו.

רש"י: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב.

מה? לכאורה, מה זה קשור עכשיו? תבכה מהתרגשות שנפגשתם, תבכה על הגעגועים והשנים שחלפו, וכמובן בעתיד גם תשמחו שיהיה בכלל בית מקדש. למה לבכות עכשיו שיחרב? אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, עוד לא שמענו על המשכן אפילו, למה לבכות? זה כמו לבכות עכשיו שהנין של הנין שלך ייפטר מן העולם. אגב, גם בנימין בוכה על דבר דומה. רש"י: ובנימין בכה על צואריו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. התשובה היא כזו: על מה חרב בית המקדש? בגלל שנאת חינם, שנאת אחים. הם בוכים על כך שאנחנו לא נלמד את הלקח. הם בוכים עלינו. הם נותנים לנו כאן את כל המסקנות שצריך להסיק, מי שלומד את הסיפור לעומק מבין את הטעות. השאלה היא: האם נפיק את הלקחים? האם נבין שאם יש מלחמת אחים יוצאים לגלות (לא רק בחורבן הבית אלא כבר במשפחת יעקב)? הבכי שלהם הוא קריאה לכולנו לנסות לקחת אחריות, לנסות למנוע בכי כזה. ואם תשימו לב, הם בוכים אחד על השני. כל אחד יוצא מעצמו ובוכה על צרת חברו ולא על צרתו. בנימין בוכה על יוסף, יוסף בוכה על בנימין, הם בוכים עלינו, בניהם, ועל איך שאנחנו נמשיך לנהל את חיינו.

אנחנו נסיים בבדיחה מפורסמת. אגדה יהודית ותיקה מספרת על קהל מתפללים בבית כנסת בזמן קריאת פרשת השבוע על יוסף ואחיו. כשרב הקהילה קורא בתורה ומגיע לנקודת הזמן בסיפור בה יעקב אבי המשפחה שולח את יוסף לראות מה שלום אחיו, קמה בקהל איזו גברת קשישה ומתחילה לצעוק: "יוסף, שוב אתה הולך, כבר בשנה שעברה אמרתי לך לא ללכת. אל תלך, הם רוצים לזרוק אותך לבור!". מה מנסה הגברת התימהונית הזו לומר לנו? מהו מוסר ההשכל של הסיפור? האם הגברת הזו טיפשה שאינה יודעת את סוף הסיפור של יוסף ואחיו, או שאולי יש לה מסר עמוק עבורנו? אולי היא זועקת אלינו כולנו בקריאה נואשת: מדוע אינכם לומדים מהסיפור של יוסף ואחיו? רגע לפני סיפור הבור, היא זועקת: למה אנחנו נופלים שוב לאותם בורות?

יוסף מלמד אותנו, כפי שראינו, על התמודדות מול תרבות זרה, על תוכחה עדינה וחכמה בנוסח "אני יוסף", על הדרך "למסגר" מחדש את סיפור חיינו באופן חיובי, ועל דמעות ושתיקה שהן לפעמים המסר הכי מהדהד.

האישה הזו לא טיפשה ולא מבולבלת. העלילה של יוסף נשארת אותה עלילה כל שנה, השאלה היא אם העלילה שלנו יכולה להיות אחרת. הלוואי.

בשבוע הבא – נפרדים מספר בראשית. היו עימנו.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.