איך מתפייסים? - השיעור השבועי - פרשת ויגש תשפ"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת ויגש, יש הטוענים שהיא המרגשת ביותר בתורה. יוסף ואחיו נפגשים ומתפייסים, אחרי 22 שנה. הנה כמה שלבים וכלים שחשוב ללמוד מהמסע הזה שלהם, ושלנו:

1. התיקון

הנה משפט המפתח שיהודה אומר ליוסף, שמבקש מהם את בנימין: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי?

זה משפט של ערבות הדדית, של אכפתיות כלפי האח הקטן. וכשזה קורה, זה קורה מאוד מהר. ברגע שיוסף רואה שהם תיקנו את דרכיהם – הוא מתגלה. לפני 22 שנה כשהם זרקו אותו לבור יהודה לא זעק: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". ואילו עכשיו יהודה מוכן לזרוק את עצמו לבור (!) כדי להציל את בנימין. יש פה תשובה, תיקון, שינוי.

למה יוסף לא גילה לאביו איפה הוא, כל השנים? כדי לא לפגוע באחים. הרי האחים עוברים שינוי. פעם הם הפקירו אח, את יוסף. יוסף מעמיד אותם במבחן כדי לראות שהפעם הם לא יפקירו אח, את בנימין.

זה מנגנון מדהים שהוא בונה וטווה ומתכנן: בואו נחשוב על תסריט שבו יוסף היה מספר להם מייד מי הוא. הבושה הייתה מכסה את פניהם, והם לעולם לא היו יכולים לחזור להיות משפחה מאוחדת. מעתה והלאה הם היו מתביישים ממנו. לכן יוסף מעמיד אותם במבחן. הוא לוקח אליו את בנימין ומאיים להשאיר אותו במצרים, ובאותו רגע מתברר שהאחים אכן תיקנו את שורש החטא. יהודה מתייצב ומכריז שהוא מוכן להישאר בכלא המצרי במקום בנימין.

נחמה ליבוביץ' כותבת: "לא הנקמה הדריכה אותו, אלא הרצון לתת להם לשוב בתשובה שלמה" (פרופ' נחמה ליבוביץ').

כל זה מתכתב כמובן עם המשפט שיוסף השמיע אז, כשיצא לחפש את האחים, זה הרי מה שמניע אותו: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.

2. התוכחה

התוכחה מתבטאת בשתי מילים נוקבות: אֲנִי יוֹסֵף.

הנה ההקשר המלא: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

כלומר, זה לוקח 22 שנים, ושנייה. ברגע שאפשר – יוסף מתגלה. הוא בטח חשב רבות על הרגע הזה. מה יגיד, אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה כאב? הוא אומר שתי מילים: "אני יוסף" ועובר מיד לשאלה אינפורמטיבית: "העוד אבי חי?". זהו.

"אני יוסף" – זהו. אלה שתי מילים שנותנות תשובות לכל השאלות. פתאום הכל ברור ובהיר, כל התעלומות וכל הדברים המוזרים – הכל מובן. לכל אחד יש לפעמים את ה"אני יוסף" שלו, רגע אחד שמסביר פתאום את כל מה שלא הבנת עד עתה, ופתאום כל הבלגנים נפתרים ונעלמים באופן מפתיע. יוסף הוא מודל גם במהירות וגם בעומק של מה שהוא עושה: הוא לא מחכה שנייה אחת נוספת. הוא מתיר את כל הקשרים הסבוכים של הפלונטר שנוצר ואומר שתי מילים פשוטות שמשנות את הכל: אני יוסף.

הרב ירוחם ממיר אומר: כל הקושיות שלהם תורצו בשתי מילים – אני יוסף. לעתיד לבוא הקב"ה יאמר – אני ה', וזהו, מיד נבין את כל המאורעות בעולם שאנחנו לא מבינים היום. ברגע אחד נקלוט איך כל התסבוכות הן חלק מהתכלית הסופית.

הרב חיים שמואלביץ, שהיה ראש ישיבת מיר, מתעכב רבות על שתי המילים האלה: "אני יוסף". הרבה אנשים חושבים שהם צריכים לנאום הרבה כדי להוכיח מישהו, כי תוכחה זה נאומים ארוכים, דרשות, דברי מוסר. אבל הוא כותב כך: "התוכחה היא העמדה על הטעות. וכשנוכח אדם לדעת כי טעות הייתה בידו – הרי זה קיבל תוכחה. והספיקו לכך המילים 'אני יוסף'" (הרב חיים שמואלביץ).

יוסף פשוט מעמיד אותם, בפשטות, בפני המציאות, ועצם העמדת אדם על מקומו הנכון – מספיקה. לפעמים אצלנו בראש רצים סרטים: "אני אמרתי לו, הוא יראה מה זה, אני אעשה איתו את 'השיחה הגדולה' אגיד לו הכל בפרצוף". לא בטוח שצריך, לפעמים מספיקות 2 מילים. שמעתי פעם ביטוי שנקרא "נאום חדר המדרגות", מה שאנחנו לא אמרנו בפנים, בפגישה, ואנחנו ממשיכים לנאום לעצמנו בראש, מדמיינים מה היה קורה אם היינו אומרים את כל מה שרצינו... יוסף מוותר על כל נאומי חדר המדרגות, ומסתפק ב"אני יוסף". זה די והותר. זה אומר הכול. בפרט כשמישהו כבר מתחרט – אל תפגיז ותפציץ אותו בתוכחות, להיפך, תקל עליו את התהליך.

אני שמה לב כמה פעמים כאישה, כרעיה, כקולגה בעבודה – אני חשה צורך לנאום ולנאום, כשאני מרגישה צודקת, ולהסביר ולנמק ולפרט. זו טעות. זה לא משאיר לצד השני מרווח להפנים ולעכל ולהתבונן. אם אתה צודק אתה לא חייב להגיד את זה כל הזמן.

בנוסף, אם מסתכלים על האירוע הזה לעומק, יש כאן מסר נפלא ומעודד עבור כולנו, במצבים שנראים תקועים וחסרי מוצא. כך כותב "מי השילוח" (רבי מרדכי יוסף ליינר): "בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד, וחלילה כל יום קללתו מרובה מחברו, עד כי אפס ממנו הישועה. ובזה יתחזק האדם שייתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי שהלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להיוושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף 'אני יוסף אחיכם'. ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי גם קודם הישועה היה ניצב נגד פניהם כל הישועה, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקווה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה הייתה נגד פנינו, רק מצידנו נסתר זאת".

וואו. שום דבר לא השתנה בפועל. זה מדהים. רגע אחד קודם – הכול היה נראה אותו דבר. לא ירדה אש מהשמיים, יוסף יצר את ה"נס" רק באמצעות מילים. הסיטואציה נשארה אותה סיטואציה בדיוק, אבל העולם כולו התהפך, ברגע ובאופן לא צפוי. ההיסטוריה מתקדמת בצורה מפתיעה, ברגע אחד דברים יכולים להשתנות, אנחנו לא מנהלים את העסק. פתאום הכול יכול להתהפך לטובה, בעזרת השם.

3. המסגור

איך יוסף מסביר לעצמו את הסיפור? בחמש המילים האלה: כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

והנה ההקשר המלא: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

זו אולי ה"מנה העיקרית" בכל התהליך: הדרך שבה יוסף מרגיע את אחיו. לא הם מתנצלים בפניו, אלא הוא מרגיע אותם. זה חלק פסיכולוגי יותר, ונשתמש בשני מונחים טיפוליים: "אינטליגנציה רגשית" ו"מיסגור מחדש". שניהם מושגים מודרניים, שיכולים להאיר את הפרשה, או בעצם – הפרשה יכולה להאיר אותם. אז מה התהליך שיוסף עובר?

יוסף מתגלה לאחים במופת של תבונה ושל רגישות. המאפיין הכי בולט בדיבור שלו איתם רגע אחרי הגילוי – הוא הדיבור. הוא פשוט מדבר ומדבר, לא מותיר רגע אחד של שתיקה מביכה. הרי זה צפוי שיהיו שתיקות מביכות במעמד כזה, אבל הוא נושא נאום ארוך מאוד אחרי 22 שנים שבהן הוא שתק הרבה. 11 פסוקים רצופים! הוא מדבר ומפגין פה המון אינטליגנציה רגשית כלפיהם. כמה חוכמה, כמה איפוק, כמה פרשנות חיובית, מיטיבה, אוהבת, פוזיטיבית. הוא מחליק משקעים, מוחק כתמים, מעלים פשעים. פרופ' יאיר המבורגר קורא לזה: שיעור ב"אינטליגנציה רגשית". נכון שהמושג הפסיכולוגי הזה יתפרסם אלפי שנים אחר כך, אבל זה מה שיוסף מפגין בפרשה.

צריך להבין – עד עכשיו המריבות המשפחתיות לא נפתרו, הן גרמו לפיצול. עד עכשיו זה תמיד היה "משחק סכום אפס" ויוסף ואחיו כנראה חשבו שככה זה. תמיד אחד נבחר, והאחרים יוצאים החוצה: קין והבל, יצחק וישמעאל, עשיו ויעקב. הפרשה הזו נקראת לקראת הסיום של ספר בראשית, הספר החל בפרשת בראשית במלחמת האחים והוא מסתיים בשלום בין אחים. לראשונה אנחנו לומדים על מודל חדש. על השבר כבר למדנו פעמים רבות, עכשיו אנחנו לומדים לראשונה על היכולת לאחות ולתקן. ‏וגם בכך יוסף הוא "יוסף הצדיק", כך הוא הרי מכונה – ביכולת הפלאית הזו לחלץ את כולם מהמצב שנראה חסר סיכוי. הוא מצליח להוציא אותם מהסבך, ובעצם להוציא אותנו מהסבך, את כל עם ישראל. איך הוא עושה זאת? מה צריך ללמוד ממנו?

פרופ' המבורגר מבקש שנקרא את כל הסיפור לאור ההתנהלות הרגישה של יוסף: הוא לא משפיל אותם, לא אומר "אמרתי לכם, הנה חלומותיי התגשמו ואתם משתחווים לי" אלא להיפך – בוחר בדברי פיוס, בוחר באיחוד המשפחה על פני ניצחון רגעי לאגו שלו, הוא משכך אצלם חרדה, מונע חששות. ברמת הכותרת, ברמה הריאלית, הוא הפך מעבד למשנה למלך מצרים. בעיתונים אפשר להכריז: "הילד האומלל שכמעט נקבר בבור מלא נחשים – הוא האיש החזק בעולם". אבל ברמה העמוקה יותר, הוא הפך מנער שמרוכז בחלומותיו שלו לאדם שבאמת מולך – מולך על עצמו, מולך על עולמו הרגשי, ומסוגל דרך השליטה בעולמו הרגשי להשפיע לטובה על עולמם הרגשי של אחרים, ובכך לאחות פצעי עבר, ולהביא שלום. "סיפורו האישי הוא האתגר של כולנו", מסכם פרופ' המבורגר. כל אחד יכול לחשוב איפה הוא מתנהל ככה. (זה מזכיר לי את ההתכתבות של הרבי מלובביץ' עם פרופ' גרין. הפרופ' שאל המון שאלות על תורה ומדע, והרבי ענה לכיוון של התקרבות ליהדות. כעבור שנים, כשהפרופ' חזר ליהדותו, הרבי אמר לו: "תפקידי אינו לנצח בוויכוחים, אלא לקרב יהודים". התפקיד של יוסף, של הרבי מלובביץ', שלנו – אינו לנצח בוויכוחים).

אבל יש פה עוד קומה. אם נעמיק עוד קצת מבחינה פסיכולוגית – הרב פרופ' יונתן זקס מבקש שנוסיף עוד מושג לסיפור. אינטליגנציה רגשית זה כלפי חוץ, כלפי האחים, אבל מה קורה באמת בתוך הלב של יוסף? הרב זקס מבקש להכניס את המושג "מיסגור מחדש" (reframing).

בספר התניא זה נקרא: "מוח שליט על הלב". משפט חסידי פופולארי אחר קובע: "תחשוב טוב – יהיה טוב". אבל זו לא סיסמה קלילה, זה מאוד תובעני – בזוהר הקדוש כתוב שהתנהגותו של יוסף היא הוראה לדורות. כוח הבחירה בידינו. אנחנו בוחרים איך לספר לעצמנו את הסיפור, האם להתמקד בבני האדם או באלוקים שמאחוריהם.

למסגר מחדש אירוע זה לספר אותו לעצמנו מחדש, עם פרשנות חדשה, וראשון הממסגרים-מחדש בהיסטוריה היה יוסף. הרי הוא נמכר לעבדות, איבד את חירותו למשך שנים, היה מנותק ממשפחתו, אפשר היה להבין אילו נטר טינה, רצה לנקום ולכעוס ולהשפיל. אבל הוא התרומם מעל לרגשות האלה, והכניס את כל זיכרונותיו למסגרת חדשה, מסגר אותם מחדש באופן העליון ביותר. ארבע פעמים הוא אומר שם "אלוקים". זה לא הם, האחים, זה אלוקים. אלוקים שלח אותו למשימה מצילת חיים, האחים הם רק כלי, הם לא העיקר, כל מה שקרה לו היה הכרחי, כדי שיציל אזור שלם מגוויעה ברעב ויציל את בני משפחתו ויימצא להם חוף מבטחים, מקום מגורים בטוח.

המסגור מחדש מאפשר לסלוח, להתפייס, זוהי "המרה" של אנרגיה שלילית באנרגיה חיובית, זה מעבר מעיסוק אובססיבי בעבר לעיסוק מועיל בעתיד. הרב זקס מסכם זאת כך, כמסר עבור כולנו מהסיפור:

"איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר – אנו יכולים לשנות את העתיד" (הרב פרופ' יונתן זקס).

זו ההחלטה שלנו כיצד להסתכל על המציאות ולספר אותה לעצמנו באופן חיובי. איזו גדלות מלמד אותנו יוסף, איזו אצילות.

גם בדרך חזרה הביתה, הוא מבקש שלא יריבו ולא יתחילו להאשים: וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

ואז אכן מגיעה הבשורה המרגשת אל יעקב אבינו: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

4. מעל למילים – הבכי

אנחנו מתקרבים לסיום. הסוג הרביעי של הדיבור הוא השתיקה. יוסף לא תמיד מדבר, וצריך לשים לב לכך. אי אפשר לסיים בלי מאפיין אחר שלו – הדמעות של יוסף. לפעמים הוא פשוט מבטא את עצמו בדמעות. מצאתי לפחות חמש פעמים כאלה, בהן התורה מתייחסת לבכי שלו (אולי היו עוד באותן שנים)...

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם.

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו.

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.

בעבר ראינו איך יעקב אבינו הוא גיבור שלא מפחד לפחד. הוא מפחד לחטוא, והפרשנים מדגישים זאת. כעת אנחנו רואים גיבור שלא חושש לבכות, והתורה מספרת זאת שוב ושוב. במסגרת הזו נתייחס לבכי של יוסף רק במפגש עם בנימין. כך מסופר לנו על המפגש הזה, של שני הבנים של רחל אימנו, אחרי כל השנים, אחרי כל התלאות:

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו.

רש"י: בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין, ועתידים ליחרב.

לכאורה, מה זה קשור עכשיו? תבכה מהתרגשות שנפגשתם, תבכה על הגעגועים והשנים שחלפו, וכמובן בעתיד גם תשמחו שיהיה בכלל בית מקדש. למה לבכות עכשיו שיחרב? אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, עוד לא שמענו על המשכן אפילו, למה לבכות? זה כמו לבכות עכשיו שהנין של הנין שלך ייפטר מן העולם. אגב, גם בנימין בוכה על דבר דומה. רש"י: ובנימין בכה על צואריו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. התשובה היא כזו: על מה חרב בית המקדש? בגלל שנאת חינם, שנאת אחים. הם בוכים על כך שאנחנו לא נלמד את הלקח. הם בוכים עלינו. הם נותנים לנו כאן את כל המסקנות שצריך להסיק, מי שלומד את הסיפור לעומק מבין את הטעות. השאלה היא: האם נפיק את הלקחים? האם נבין שאם יש מלחמת אחים יוצאים לגלות (לא רק בחורבן הבית אלא כבר במשפחת יעקב)? הבכי שלהם הוא קריאה לכולנו לנסות לקחת אחריות, לנסות למנוע בכי כזה. ואם תשימו לב, הם בוכים אחד על השני. כל אחד יוצא מעצמו ובוכה על צרת חברו ולא על צרתו. בנימין בוכה על יוסף, יוסף בוכה על בנימין, הם בוכים עלינו, בניהם, וקוראים לנו ללמוד לקח.

 

לסיכום, דיברנו על:

התיקון.

התוכחה.

המסגור.

ועל מה שמעבר למילים – הבכי.

בשבוע הבא – נפרדים מספר בראשית. פרשת ויחי. היו עימנו.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.