שלוש המהפכות של יוסף – השיעור השבועי – פרשת ויגש תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. הפרשה המרגשת ביותר בתורה, לדעתי, לפנינו. יוסף ואחיו נפגשים. מעניין שחנן פורת רואה את מה שאנחנו קוראים – המריבה והפיוס – כסוג של חיסון:

"בשערי הבקו"ם של גלות מצרים עומד כביכול 'רופא כל בשר ומפליא לעשות', ומזריק לוורידיה של משפחת יעקב את נסיוב 'הערבות ההדדית'. נסיוב זה, המכיל בתוכו חיידקי מחלה של קנאה ושנאה, התנשאות ופירוד, מחסן את הגוף הלאומי באמצעות ההתמודדות הזו מפני כל המשברים והפירודים שעוד נכונו לו בעתיד. רק עתה, לאחר שחושל בית יעקב ונצרף מתוך ייסורים רבים במבחן הערבות, יכול הוא לשאת פניו נוכח חשכת הגלות ולדעת כי יכול יוכל לה – בלי שתתפורר האומה". (חנן פורת)

איך מקבלים כזה נסיוב? מה לומדים מיוסף ואחיו? נדבר היום על שלושה דברים:

1. משפחה

מאז בריאת העולם, היה ברור שרק אחד שורד: שני אחים נולדו, קין והבל, אבל קין רצח את הבל. אחר כך נולדו לאברהם שני בנים, יצחק וישמעאל, אבל רק יצחק המשיך וישמעאל גורש. ליצחק נולדו יעקב ועשיו, ושוב – אחד צדיק ואחד רשע, אחד יורש את הבכורה ואחד לא. לכן הבנים של יעקב אבינו כבר חשבו שזה חוק טבע. הם שנאו את יוסף וקינאו בו, כי חשבו שהוא יהיה היחיד שייבחר להמשיך את דרכו של יעקב.

אחרי כל המריבות, מה שיוסף מציע בפרשת השבוע הוא מודל מהפכני: אחדות. כולם ינצחו, ביחד. אף אחד לא ייזרק לבור יותר. 12 שבטים מגוונים ימשיכו את דרכו של יעקב אבינו, בהרמוניה. זה אפשרי. איפה אפשר לראות זאת? אצל הבנים של יוסף, אפרים ומנשה. כשיעקב אבינו מברך אותם הוא משכל את ידיו, ומקדים את הצעיר לבכור. באופן מפתיע, לא שמענו על קנאה או מריבה ביניהם. הם למדו מיוסף שאפשר לוותר, אפשר לפרגן, לא צריך להיות קטנוניים. לכן עד היום הורים מברכים את ילדיהם בערב שבת ואומרים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". אחים שמתנהגים ככה משמחים את הוריהם, ומשמחים את הקדוש ברוך הוא, ומאפשרים לעם ישראל להמשיך ולהתקדם. בסיומו של ספר בראשית הסוער, זוהי המשפחה שממשיכה את ההיסטוריה.

זו נקודה למחשבה, בפרט בימים שבהם כולם סגורים בבית, והיחסים בין אחים נמצאים במבחן.

יש עוד נקודות בהן יוסף מחנך אותנו כמה המשפחה חשובה ומשפיעה. מול אשת פוטיפר, מה עוזר לו לא לחטוא? "באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" (תלמוד).

אביו לא שם פיזית, אבל הוא שם רוחנית, כמצפן. ולא רק יעקב אבינו שם: "ואף דמותה של רחל אמו ראה"  (תלמוד ירושלמי).

ושימו לב, מתי יוסף בוכה, וממש לא יכול עוד להסתיר זאת? במפגש עם בנימין, בשיחה איתו:

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

בנימין ויוסף הם שניהם בניה של רחל. הם נפגשים אחרי כל השנים, יוסף יודע מיהו בנימין, בנימין לא מזהה אותו, ורש"י מביא דו-שיח מרגש ומרתק, שעוזר לנו להבין את הבכי. הכל נובע משייכות, מתחושה שלא שכחו אותו, שיש לו לאן לחזור. יוסף שואל, ובנימין עונה כך:

שְׁאָלוֹ: יֵשׁ לְךָ אָח מֵאֵם? אָמַר לוֹ: אָח הָיָה לִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא. יֵשׁ לְךָ בָּנִים? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה. אָמַר לוֹ: וּמַה שְּׁמָם? אָמַר לוֹ: כֻּלָּם עַל שֵׁם אָחִי וְהַצָּרוֹת אֲשֶׁר מְצָאוּהוּ.

בֶּלַע – שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת.

בֶּכֶר – שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ.

אַשְׁבֵּל – שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵל.

גֵּרָא – שֶׁגר בְּאַכְסַנְיָא.

וְנַעֲמָן – שֶׁהָיָה נָעִים בְּיוֹתֵר.

אֵחִי וָרֹאשׁ – אָחִי הָיָה וְרֹאשִׁי הָיָה.

מֻפִּים – מִפִּי אָבִי לָמַד.

וְחֻפִּים – שֶׁלֹּא רָאָה חֻפָּתִי וְלֹא רָאִיתִי אֲנִי חֻפָּתוֹ.

וָאָרְדְּ – שֶׁיָּרַד לְבֵין הָאֻמּוֹת.

מִיָּד נִכְמְרוּ רַחֲמָיו.

עד כאן הציטוט. יוסף בוכה כשהוא מבין שבנימין לא שכח. עשרה בנים הוא קרא על שמו. בכל ברית מכריזים "ויקרא שמו בישראל" ובנימין שוב נותן שם על שם אחיו, ושוב מסביר לכל האורחים כמה הוא מתגעגע ולא שוכח. בית ומשפחה מסמנים שיש לנו לאן לחזור, שיש לנו שייכות.

2. אינטליגנציה רגשית

"אינטליגנציה רגשית" היא תחום חדש יחסית בפסיכולוגיה, שהופיע לראשונה בשנות השישים. עד אז התמקדו בזיכרון, בפתרון בעיות, אבל לפתע התחילו לדבר על אינטליגנציות מרובות, כלומר גם על מרכיבים אישים, חברתיים, על ניהול רגשות. במובן מסוים, זה מה שיוסף מלמד אותנו, כפי שקובעת נחמה ליבוביץ':

"לא הנקמה הדריכה אותו, אלא הרצון לתת להם לשוב בתשובה שלמה" (נחמה ליבוביץ').

יוסף מתגלה לאחים במופת של תבונה ושל רגישות. קודם כל הוא בונה מבחן של נאמנות וערבות הדדית. הוא לוקח אליו את בנימין, ואז מתברר שהם מוכנים להקריב את עצמם ולהיות בכלא במקומו. וואו, הרי הם זרקו את יוסף לבור והפקירו אותו, וכעת הם מוכנים לזרוק את עצמם לבור כדי לא להפקיר את בנימין. ברגע הזה, בו הם הוכיחו שהם עברו תיקון, הוא מתגלה. איך? המאפיין הכי בולט בדיבור שלו איתם רגע אחרי הגילוי – הוא הדיבור. הוא פשוט מדבר ומדבר, לא מותיר רגע אחד של שתיקה מביכה. הרי זה צפוי שיהיו שתיקות מביכות במעמד כזה, אבל הוא נושא נאום ארוך מאוד אחרי 22 שנים שבהן הוא שתק הרבה. 11 פסוקים רצופים! הוא מדבר ומפגין פה המון אינטליגנציה רגשית כלפיהם, שימו לב:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם.

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

 

איזה נאום מדהים. כמה חוכמה, כמה איפוק, כמה פרשנות חיובית, מיטיבה, אוהבת, פוזיטיבית. הוא מחליק משקעים, מוחק כתמים, מעלים פשעים. פרופ' יאיר המבורגר קורא לזה: שיעור ב"אינטליגנציה רגשית". נכון שהמושג הפסיכולוגי הזה יתפרסם אלפי שנים אחר כך, אבל זה מה שיוסף מפגין בפרשה.

אנחנו לומדים ממנו לראשונה על היכולת לאחות ולתקן, וגם בכך יוסף הוא "יוסף הצדיק", כך הוא הרי מכונה – זוהי יכולת פלאית לחלץ את כולם מהמצב שנראה חסר סיכוי. הוא מצליח להוציא אותם מהסבך, ובעצם להוציא אותנו מהסבך, את כל עם ישראל. איך הוא עושה זאת? מה צריך ללמוד ממנו? לפי פרופ' יאיר המבורגר, ההגדרה המחקרית הקלאסית של האינטליגנציה הרגשית מונה חמישה רכיבים, והוא מצטט אותם ומסביר איך יוסף מתנהל ככה:

  1. מודעות עצמית – היכרות עם העולם הרגשי הפנימי שלך ומה שמפעיל אותו.

(יוסף הופך מנער שמספר על חלומותיו לאדם בוגר, אמפתי, קשוב).

  1. ניהול רגשות: התמודדות אפקטיבית עם רגשות, היכולת לרסן את הרגש ולהיות מסוגל לפעול לדחיית סיפוקים מידיים.

(הכי קל ליוסף להתגלות מייד כשהם מגיעים למצרים ולהגיד: "אני יוסף" בשלב מוקדם יותר. אבל הוא מלמד אותנו להתאפק, וגם מלמד אותנו איך להוכיח אחרים. לא לחפור ולא להאשים, זה לא נאום של "אני אראה לו מה זה אחרי כל השנים".

  1. תיעול הרגשות להשגת מטרות גבוהות.
  2. (יש ליוסף מטרת-על של פיוס והוא מצליח לתעל את הרגשות המיידיים לצורך משהו גבוה יותר).
  3. אמפתיה: הקשבה ורגישות לרגשות הזולת, הבנת הפרספקטיבה של האחר.

(גם מול האסירים בכלא, אותם הוא שואל "מדוע פניכם רעים היום" וגם מול האחים. הוא לא מאשים אותם אלא ממש מנסה להסתכל דרך ה"משקפיים" שלהם).

  1. ניהול חכם של מערכות יחסים: שימוש במיומנויות האינטליגנציה הרגשית לבנייה, שימור ושיפור של מערכות יחסים.

(יוסף הופך למודל עבורנו בשימור האחדות המשפחתית).

פרופ' המבורגר מבקש שנקרא את כל הסיפור לאור ההתנהלות הרגישה של יוסף: הוא לא משפיל אותם, לא אומר "אמרתי לכם, הנה חלומותיי התגשמו ואתם משתחווים לי" אלא להיפך – בוחר בדברי פיוס, בוחר באיחוד המשפחה על פני ניצחון רגעי לאגו שלו, הוא משכך אצלם חרדה, מונע חששות. ברמת הכותרת, ברמה הריאלית, הוא הפך מעבד למשנה למלך מצרים. בעיתונים אפשר להכריז: "הילד האומלל שכמעט נקבר בבור מלא נחשים – הוא האיש החזק בעולם". אבל ברמה העמוקה יותר, הוא הפך מנער שמרוכז בחלומותיו שלו לאדם שבאמת מולך – מולך על עצמו, מולך על עולמו הרגשי, ומסוגל דרך השליטה בעולמו הרגשי להשפיע לטובה על עולמם הרגשי של אחרים, ובכך לאחות פצעי עבר, ולהביא שלום. "סיפורו האישי הוא האתגר של כולנו", מסכם פרופ' המבורגר. כל אחד יכול לחשוב איפה הוא מתנהל ככה. (זה מזכיר לי את ההתכתבות של הרבי מלובביץ' עם פרופ' גרין. הפרופ' שאל המון שאלות על תורה ומדע, והרבי ענה בכלל בכיוון של התקרבות ליהדות. כעבור שנים, כשהפרופ' חזר ליהדותו, הרבי הסביר: "תפקידי אינו לנצח בוויכוחים, אלא לקרב יהודים". התפקיד של יוסף, של הרבי מלובביץ', שלנו – אינו לנצח בוויכוחים).

3. מסגור מחדש

אבל יש פה עוד קומה. אם נעמיק עוד קצת מבחינה פסיכולוגית – הרב פרופ' יונתן זקס מבקש שנוסיף עוד מושג לסיפור. אינטליגנציה רגשית זה כלפי חוץ, כלפי האחים, אבל מה קורה באמת בתוך הלב של יוסף? הרב זקס מבקש להכניס את המושג "מיסגור מחדש" (reframing).

למסגר מחדש אירוע זה לספר אותו לעצמנו מחדש, עם פרשנות חדשה, וראשון הממסגרים-מחדש בהיסטוריה היה יוסף. הרי הוא נמכר לעבדות, איבד את חירותו למשך שנים, היה מנותק ממשפחתו, אפשר היה להבין אילו נטר טינה, רצה לנקום ולכעוס ולהשפיל. אבל הוא התרומם מעל לרגשות האלה, והכניס את כל זיכרונותיו למסגרת חדשה, מסגר אותם מחדש באופן העליון ביותר – כדאי לשים לב לדבריו אל האחים אחרי התגלותו. הנה שוב כמה מהדברים שהוא אומר לאחים שלו אחרי המפגש מחדש. זה לא רק האורך, זה גם התוכן, תראו איך הוא ממסגר מחדש את הכול בצורה נפלאה:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

ארבע פעמים "אלוקים". זה לא הם, האחים, זה אלוקים. אלוקים שלח אותו למשימה מצילת חיים, האחים הם רק כלי, הם לא העיקר, כל מה שקרה לו היה הכרחי,  כדי שיציל אזור שלם מגוויעה ברעב ויציל את בני משפחתו ויימצא להם חוף מבטחים, מקום מגורים בטוח.

המסגור מחדש מאפשר לסלוח, להתפייס, זוהי "המרה" של אנרגיה שלילית באנרגיה חיובית, זה מעבר מעיסוק אובססיבי בעבר לעיסוק מועיל בעתיד. הרב זקס מסכם זאת כך, כמסר עבור כולנו מהסיפור: "איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר – אנו יכולים לשנות את העתיד" (הרב יונתן זקס)

בספר התניא זה נקרא: "מוח שליט על הלב". משפט פופולארי אחר קובע: "תחשוב טוב – יהיה טוב". אבל זו לא סיסמה קלילה, זה מאוד תובעני – בזוהר הקדוש כתוב שהתנהגותו של יוסף היא הוראה לדורות. כוח הבחירה בידינו. אנחנו בוחרים איך לספר לעצמנו את הסיפור, האם להתמקד בבני האדם או באלוקים שמאחוריהם. זו ההחלטה שלנו כיצד להסתכל על המציאות ולספר אותה לעצמנו באופן חיובי.

ומי שמרים אותנו קומה אחת נוספת למעלה – הוא הרבי מלובביץ'. זה לא רק היחס שלנו לאנשים – זה גם היחס של אלוקים כלפינו. הכותרת שלו לאירוע הזה היא: "סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי". הרי כולנו נתקלים במציאות "לא פיירית" שבה אנחנו מרגישים שהתנהגו אלינו לא יפה (לא כמו יוסף, אבל בפרופורציות אחרות – אנחנו חשים תסכול. נכשלת, פוטרת, זרקו אותך מבית הספר – מה אתה עושה עם זה?). שימו לב למהלך של הרבי מלובביץ':

"הם מכרו אותו לעבדות, ואילו הוא סיפק את כל צורכיהם לשארית חייהם. הוא מחל לא רק בזכות השליטה העצמית הגדולה שלו, אלא כי עמד על סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי – הוא הבין שהמכירה שלו היא חלק מתוכנית אלוקית, והתמקד בתוצאה החיובית הסופית של המעשה (הפיכתו למשנה מלך מצרים) במקום להתמקד במניע השלילי. כלומר, הכוח להנהגה זו, שיש בכל אחד ואחד מישראל, לשלם טובה תחת רעה – בא מיוסף. כמו שכתוב בספר התניא: 'וגם שלא לשלם לו כפועלו חס ושלום, אלא אדרבה – ללמוד מיוסף עם אחיו ולגמול לחייבים טובות'.

"ואנו אף מתפללים לה' שינהג בנו כפי שיוסף נהג באחיו, ויגמול לחייבים טובות. על מנת 'לעורר' יחס כזה מאת ה' אלינו, עלינו לעשות כך בעצמנו" (הרבי מלובביץ')

כלומר: זו הדרך הכי טובה בעולם הזה, וחשוב לשים לב – זו גם הדרך הכי טובה שלנו מול הקב"ה – אם ננהג ככה גם הוא ינהג איתנו ככה, וכמה אנחנו צריכים שהוא יתעלם מהשלילי שיש בנו.

לסיום, נתייחס לעוד בכי: וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו.

לכאורה, מה זה קשור עכשיו? תבכה מהתרגשות שנפגשתם, תבכה על הגעגועים והשנים שחלפו, וכמובן בעתיד גם תשמחו שיהיה בכלל בית מקדש. למה לבכות עכשיו שיחרב? אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, עוד לא שמענו על המשכן אפילו, למה לבכות? זה כמו לבכות עכשיו שהנין של הנין שלך ייפטר מן העולם. אגב, גם בנימין בוכה על דבר דומה:

רש"י: ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך – בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב.

רש"י: ובנימין בכה על צואריו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב.

התשובה היא כזו: על מה חרב בית המקדש? בגלל שנאת חינם, שנאת אחים. הם בוכים על כך שאנחנו לא נלמד את הלקח. הם בוכים עלינו. הם נותנים לנו כאן את כל המסקנות שצריך להסיק, מי שלומד את הסיפור לעומק מבין את הטעות. השאלה היא: האם נפיק את הלקחים? האם נבין שאם יש מלחמת אחים יוצאים לגלות (לא רק בחורבן הבית אלא כבר במשפחת יעקב)? הבכי שלהם הוא קריאה לכולנו לנסות לקחת אחריות, לנסות למנוע בכי כזה. ואם תשימו לב, הם בוכים אחד על השני. כל אחד יוצא מעצמו ובוכה על צרת חברו ולא על צרתו. בנימין בוכה על יוסף, יוסף בוכה על בנימין, הם בוכים עלינו, בניהם, ועל איך שאנחנו נמשיך לנהל את חיינו.

לסיכום – דיברנו על שלוש מהפכות שיוסף מנחיל לנו:

  • אחים לא מנצחים אחד את השני, אלא מנצחים ביחד. משפחה – משמעותה זהות ושייכות.
  • איך לנהל סכסוך ולצאת ממנו? בעזרת אינטליגנציה רגשית.
  • "מסגור מחדש" – איך להסתכל אחרת על העבר?

תודה רבה. להתראות בשבוע הבא ב"ה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.