רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

איך מתמודדים עם "קוצר רוח"? - השיעור השבועי - פרשת וארא תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. אחרי הפתיחה של ספר שמות בשבוע שעבר, בפרשת "שמות", אנחנו קוראים השבוע את הפרשה השנייה בספר שמות – פרשת "וארא". לכאורה, זה אמור להיות מאוד פשוט. הגיע הזמן, אחרי שנים של שעבוד במצרים. אלוקים הוא כל יכול, שפשוט ייקח את העם ויוציא אותו. מה מפריע למהפכה הזו לצאת לדרך? התורה מתעכבת על מכשולים שונים, וביניהם: עם ישראל עצמו. כמה עצוב.

למען הדיוק ההיסטורי: בפעם הראשונה שמשה בא אל בני ישראל עם בשורת הגאולה כתוב "ויאמן העם". אבל אז פרעה מכביד את גזרותיו, והמצב מחמיר.

יש פסוק אחד בכל הפרשה שמתאר לנו את העם ואת הבעיה. מעניין, הפוקוס בכלל לא עליהם לאורך הדרך, אבל עדיין זה פסוק מאוד נוקב ומשמעותי ואנחנו נתמקד בו. יש פה פער מדהים בין תחילת הפרשה המרגשת לבין ההמשך המאכזב. שימו לב לפסוקי הפתיחה:

וַיְדַבֵּר אֱלֹוקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

וואו. איזו בשורה, איזה חזון. כל העבר וההווה והעתיד, בהבטחה מפורשת של הקב"ה להוציא לפועל את התכנית שעליה סיפר כבר לאברהם אבינו – להוציא את העם מעבדות לחירות, לארץ ישראל. ומה הפסוק הבא בתורה? בלי שום רווח והפסק, מופיע הפסוק הבא:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

שוב וואו. אחרי כזה נאום, כזו תגובה? איזה פער עצום בין ההבטחה לבין הניסיון לממש. יש כאן ארבע מילים שאומרות המון – "קוצר רוח ועבודה קשה". איזו אכזבה. מתברר פה שכל המהלך שקורה פה, מכות מצרים, הניסים, התהליך הממושך, הוא גם עבורנו ולא רק עבור פרעה. גם אנחנו צריכים ניעור, אנחנו בכלל לא מוכנים לצאת ממצרים. בעצם השעבוד הכי גדול הוא לא לדעת שאתה משועבד, והעם לא מכיר בשעבוד ובאופציית הגאולה. אומרים שקל יותר להוציא אותנו ממצרים מאשר להוציא את מצרים מתוכנו. בואו ננסה להבין את ארבע המילים האלה "קוצר רוח ועבודה קשה", שהן המכשול בפני הגאולה אז, וכנראה גם היום, בחיינו.

קודם כל, עיקרון חשוב: "עבודה קשה" זה לא בהכרח "קוצר רוח". אם זה כתוב בנפרד סימן שמדובר בשני דברים שונים, וחשוב לא לערבב ולא לבלבל: "משמעו שהקוצר רוח היה מניעה בפני עצמו, ועבודה קשה בפני עצמו" (נועם אלימלך)

ומה ההבדל? "הקוצר רוח – בנפש, והעבודה קשה – בגוף" (אברבנאל)

אפשר לעבוד עבודה קשה ועדיין לא להיות בקוצר רוח. אלה שני דברים נפרדים. הרי מה זה קוצר רוח? להיות לא מרוכז, לא קשוב, באווירה של: יאללה, מהר, עכשיו, רוח קצרה.

אם נחשוב על כך, גם היום זה המכשול בפנינו, בפני גאולה, בפני חירות משעבודים שונים שמשעבדים אותנו.

בואו נראה כיצד הפרשנים השונים מציעים לנו לצאת מהשעבוד הזה, אז והיום.

1. תודעה היסטורית

הרב אהרון ליכטנשטיין מסביר: לא הייתה להם תודעה היסטורית. הם ראו רק את הכאן והעכשיו. משה מבקש מהם: רגע, תעשו זום אאוט, ממעוף הציפור, תראו את המהלך כולו, אבל הם לא מסוגלים לראות מעבר למשמרת שלהם בבניית ערי מסכנות. יש סיפור על בן המלך שנזרק מחוץ לארמון, והתגלגל לעוני מחפיר. יום אחד המלך שלח שליח להחזיר אותו. מגיע השליח ואומר לו: באתי להגשים את כל משאלותיך. בן המלך, שכבר היה במצב מוזנח ביותר, אמר: "החלום שלי הוא לאכול בשר ולקבל חולצה לא קרועה!". הוא יכול לחזור לארמון, אל המלך, אבל הוא מבקש בשר וחולצה כי זה כל מה שהוא מסוגל לראות, במצבו הקשה. הוא לא שואף ליותר. כותב על כך ה"משך חכמה":

המשך חכמה: "ולא שמעו אל משה – פירוש, עניין הבאה לארץ ישראל. כי דרך קשי יום, אשר יחפצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם ולא לשמוע בהבטחות עתידיות ובהצלחות נפלאות וכדומה".

גם אנחנו צריכים להרים את הראש מעל המים, מעל קשיי היומיום, ולראות את התכלית הגדולה, את הכיוון, את המטרה, את החזון.

ממש השבוע קיבלתי מייל מטלי כהן, מורה מירושלים, על הנקודה הזו: "מדברים המון על דברים חשובים ברומו של עולם, על פוליטיקה, על ריבונות, על ערכים, על חינוך. ורק על דבר אחד לא מדברים - על הכביסה. והאמת שמה יש לדבר עליה? כביסה פשוט יש לעשות. ולקפל. ולהכניס מכונה. ולהעביר למייבש, ולתלות, ולפעמים אפילו לכבס ביד. ולהפריד לבן מצבעוני. והציציות - או הציציות - עליהן באמת לא נדבר. ולחלק לארונות. והגרביים, הו הגרביים, למה שמיקי מאוס תכלת לא ילך עם חברו האפור וסמי הכבאי ובוב הבנאי ישכנו בנחת על רגלי הילדים?

אבל לפעמים יש רגע חסד כזה שנראה שעוד רגע, קמעה קמעה, תחתית סל הכביסה תתגלה, והגיגיות יתרוקנו והארונות יתמלאו וריח המרכך המשכר ימלא את כולנו בנחת שהיא ממש מעין עולם הבא. והרגע הזה חולף מהר כיום שישי בשבת חורף, רגע אחד הוא כאן ובמשנהו חלף הלך לו, ושוב סל הכביסה עולה על גדותיו וחזרנו לעומס היושב על הלב.

חברה טובה אמרה לי שלדעתה עבודת הפרך במצרים הייתה כביסה. חז"ל אומרים שזו הייתה עבודה שנראתה ללא תכלית ולפעמים החיים היומיומיים שלנו נראים כאלה. מלא מטלות אפורות שנראה שאין להן התחלה ואין להן סוף, אז בעצם, לשם מה? ואפשר מהר מאוד ליפול לייאוש, לקהות חושים מרדימה מאינסוף הרגעים החוזרים על עצמם המרכיבים את חיינו.

לפני כמה ימים מצאתי לעצמי תשובה. תורה רפ"ב של נחמן. עיקרון-על שמלמד אותנו לראות בעין טובה את המציאות כולה אבל בעיקר, בעיקר את עצמנו. והעיקרון הזה אומר - גם מעט זה טוב. עוד מעט ואין רשע.

מכירים את זה שאומרים בבית משפטים כמו "אם זרקת את הפח ולא שמת שקית חדשה - מה עשית?"  או "אם שטפת כלים ולא ניקית את המסננת מה עשית?" אז אני הרגלתי את עצמי בע"ה להגיד בימים האחרונים  - מה עשית? עשית!

הגאולה במצרים לא התחילה כשהם הפסיקו לעבוד אצל פרעה, היא התחילה כשהם הבינו שזו לא עבודת פרך. שיש תכלית, שיש גאולה. שיש טעם ותכלית בכל מעשה קטן שלהם, כי יש תכנית אלוקית שהם חלק ממנה, וכל צעד מקדם אותם קדימה בתכנית הזו.

שנזכה לראות מעט טוב, שיוביל להרבה טוב. טלי כהן".

קשה לחבר כל סנדביץ' שעושים במטבח, כל שטיפת כלים, לנצח. אבל יש משמעות לפעולות הקטנות שלנו בבתים הקטנים שלנו.

2. עומס-יתר

ולמה הם לא יכלו להרים את הראש ולפתח תודעה היסטורית? כי מישהו דאג לעומס-יתר, להכבדה. באחד מספרי המוסר המפורסמים, מסילת ישרים, נכתב העיקרון המכונן הבא: "ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים". (מסילת ישרים, רבי משה חיים לוצאטו)

זו בדיוק הייתה עצת פרעה הרשע בשבוע שעבר: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". אנחנו רק נחליף מילה אחת בדברי פרעה: ואל ישעו בדברי אמת. תכבד העבודה על האנשים – כדי שלא יחשבו מחשבות רוחניות. זו מלחמת חיינו.

אם נתבונן בכנות, אפשר להגיע למסקנה פשוטה: עבודה קשה אינה האתגר היום.

אנחנו רואים בבירור שיש כאן שתי סיבות נפרדות – גם קוצר רוח וגם עבודה קשה. זה אומר שלפעמים עבודה קשה מפריעה לך, לפעמים מדובר על מכשולים פיזיים וטכניים, אבל לפעמים אין עבודה קשה – ומדובר רק על קוצר רוח, על חוסר סובלנות, על חוסר יכולת להתרכז ולהתבונן במציאות בצורה נכונה מרוב הסחות דעת ו"בלגן" בראש.

בניגוד לתקופה ההיא, היום העולם סובל פחות מ"עבודה קשה". רוב העבודות הן קלות פיזית, ואנחנו עובדים פחות ופחות שעות, בצורה יותר ויותר נוחה. רובוטים תופסים משרות רבות של בני האדם, שבוע העבודה מתקצר, ולמרות שיש חלקים בעולם שבהם יש עדיין עבדות ושעבוד פיזי, ברוב העולם המערבי "עבודה קשה" אינה האתגר. האתגר האמיתי הוא "קוצר רוח". יש לנו יותר ויותר זמן פנוי, אבל אנחנו כמעט לא מרגישים זאת. אנחנו כבר לא צריכים לצוד או לשאוב מים מהבאר, ובכל זאת אנחנו לא נינוחים ושלווים יותר מאבותינו. היסטוריונים יספרו יום אחד על כך שהאדם המודרני בילה שנים מתוך חייו, באופן מצטבר, בהמתנה שהצד השני יקליד/ה או יקליט/ה בווטסאפ. לכן נדמה שהשאלה הבוערת ביותר כיום היא איך אנחנו מתמודדים עם קוצר רוח, דווקא כששום דבר לא מלחיץ אותנו. מה אנחנו עושים בכל שעות הפנאי שלנו: לימוד תורה או שיטוט מתמשך וסתמי ברשתות החברתיות? מצוות ומעשים טובים או בהייה ושעמום? מבחן טוב עבורנו הוא פשוט לבדוק איך אנחנו מרגישים אחר כך – מלאים במשמעות, אופטימיים ושמחים, או מרוקנים ועצובים?

פרופ' משה ורדי, חוקר מפורסם של שוק העבודה, אומר שבקרוב נצטרך ללמוד להתייחס אחרת לזמן שלנו. שוק העבודה ישתנה, ואנחנו ניאלץ לשאול: מה אנשים צריכים חוץ מפרנסה? התשובה היהודית שלנו היא כמובן: משמעות. מובטלים רבים בוחרים במשחקי וידאו ובהימורים, אומר פרופ' ורדי, אבל האתגר הוא לבחור אחרת.

כיהודים, יש לנו כעת יותר ויותר זמן לשלושת הדברים שעליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים. יותר זמן לשלושת החלקים של המשולש המפורסם – עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. צריך רק להיות מודעים לבעיה, לקוצר הרוח שלנו, ולנהל את הזמן שלנו במקום שהוא ינהל אותנו. להפנים לעומק את המשפט המפורסם: The best things in life are not things.

השעבוד הגדול ביותר – הוא לא לדעת שאתה משועבד, להמשיך לזוז מהסחת-דעת אחת לשנייה, ממש כמו אבות אבותינו ששמעו ממשה בשורות גדולות ומרגשות – אבל לא עצרו להקשיב. הם עשו זאת בעודם בונים את פיתום ואת רעמסס, ואנחנו יכולים לעשות זאת בין שימוש בנטפליקס לאמזון, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. קוצר רוח עדיין מאיים עלינו, מסתיר לנו את הדברים העמוקים והנכונים בחיים.

כבר הראינו פה בעבר שקף שמראה מה קורה בדקה אחת של אינטרנט. כמה הסחות דעת, כמה קוצר רוח. ומעל הכל – תחושת FOMO, הפחד להפסיד.

בתוך כל זה, אנחנו צריכים לעשות מקום לתורה. רבי משה טייטלבוים, מראשי מפיצי החסידות בהונגריה, כתב בספרו "ישמח משה": "והיוצא מזה לענייננו: לשלמות הנפש צריך פניות הלב מכל המחשבות הטורדות, כדי לחשוב מחשבות איך לעבוד עבודת השם יתברך. והנה לפני זה יש להסיר מהלב כל מיני תקווה ותוחלת, לבד מתקווה להשם יתברך" ("ישמח משה").

3. דעת (סדרי עדיפויות נכונים)

אבל זה לא "לעשות מקום" לדברים הנכונים בחיים, צריך לקבוע סדרי עדיפויות. זה מה שמנחה אותנו. הנה הגדרה יפה של ה"שם משמואל", רבי שמואל בורנשטיין, מראשוני חסידות סוכטשוב.

שם משמואל: "בדבר משה נכלל כל הייעודים הטובים 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים'... היה להם לצאת נפשם בדברו, אבל הייתה מחשבתם מבולבלת, וזה היפוך כוח הדעת".

וכאן הוא מסביר מהי דעת, שימו לב:

"כי דעת יש בו שני פירושים: לשון קישור ולשון מבדיל דבר מדבר (הבחנה להבדיל דבר מדבר לפי ערך פנימיותו), אבל כשרעיוניו מבולבלים, דחופים ומבוהלים, מפוזר ומפורד, בלתי אפשר לחדור לפנימיות הדבר ולהבדיל דבר מדבר, ופרעה היה כוחו גדול לתקוף בכוח הטומאה שלו את ישראל ליטול מהם את בחינת הדעת".

אנחנו צריכים להחליט מה סדר העדיפויות, ובלשונו של ה"שם משמואל" – לדעת להבדיל, להבחין מה עיקר ומה טפל, ולא לבלבל ביניהם. זו הדעת שלנו. יש תרבות שלמה מסביב שרוצה לבלבל אותנו. הנה רק דוגמה אחת, פרסומת לקניוני עזריאלי תחת הסיסמה "כמה קל להיות מאושר". כמה קל לקשקש בסלוגן...

ואיך מקבלים סדר עדיפויות נכון? איך יודעים מה קודם למה? תורה. הלימוד עצמו. הנה מה שכותב האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, על הפסוק שאנחנו עוסקים בו השבוע:

ה"אור החיים" הקדוש: "מקוצר רוח – אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם".

4. למצוא דוברים מנחמים

יש פרשנים שאומרים שמשה רבנו לא העביר את המסר בצורה שהתקבלה באוזניהם של בני ישראל. היה צריך לחדור לליבם היטב, לשכנע, להסביר, לבאר, להלהיב... כמה זה נכון כיום. הנה מה שממשיך ומסביר ה"שם משמואל" על הפסוק המתסכל הזה, של אנשים שהם קרובים כל כך לגאולה, אבל רחוקים כל כך. הוא תולה זאת בהסברה, בדברי נחמה מתאימים:

שם משמואל: "וזהו עיקר הציווי לנביאים 'נחמו נחמו עמי', היינו שיאמרו הנחמות בכוח עצום עד שיחדרו ללבות ישראל שיתעוררו ויתקרבו הלום לקראת הדיבור, ויש לומר שזהו שאמרו חז"ל מתנחמת בכפליים היינו גוף הנחמה וההכשר לקבל הנחמה".

זו לא אחריות רק על הדוברים, אלא גם עלינו. למצוא דוברים שמדברים אלינו, להתאמץ ולחפש וללמוד ממי שליבנו חפץ ללמוד ממנו, שמנחם אותנו.

5. שבת

הגענו לעצה המעשית ביותר. אנחנו יודעים שבני ישראל ניהלו עם פרעה מלחמה על שמירת השבת. הוא הרשה, ולא הרשה, ונחרד לגלות שבשבת הם קוראים מגילות שהיו להם, עם ספר בראשית, ומתרפקים על ההבטחות שיש שם. הוא הבין ששבת הוא לא רק יום מנוחה עבורם אלא גם יום קדושה, של "טעינה" רוחנית. וה"שפת אמת", הרב יהודה אריה לייב אלתר, אומר זאת בצורה מפורשת. יש יום אחד בשבוע שבו אנחנו יכולים לצאת גם מקוצר הרוח, וגם מהעבודה הקשה:

ה"שפת אמת": "ולא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה – שהוא שליטת הגוף על הנשמה והרוח. ובשבת – היפוך מזה, שיורד נשמה יתירה וכל איש ישראל פונה עצמו על כל פנים מל"ט מלאכות. לכן הוא זמן שיכולים לשמוע דבר ה'".

זו ההזדמנות השבועית שלנו לקבל את כל הנושאים עליהם דיברנו – להתחבר לתודעה היסטורית, לא להיות ב"עומס-יתר", להתחבר לדעת, לסדר העדיפויות הנכון, לתורה. להיות מה שאנחנו רוצים וצריכים להיות. אנחנו מקבלים "חתיכה" של גאולה כל שבוע מחדש, טעימה קטנה. השבת הרי מכונה "מעין עולם הבא".

6. לדון (גם את עצמנו) לכף זכות

זו הפרשנות האחרונה שנביא, למרות שיש עוד רבות. זו פרשנות מנחמת יותר שמציעה לנו קצת פרופורציות. לא להתייאש, לא לקחת את הדברים כתוצאה סופית. אנחנו הרי יודעים שלבסוף הם ייצאו ממצרים. אנחנו יודעים שגם אנחנו בסוף נצליח לצאת מכל השעבודים, פרטית וכללית.

רבי חיים טירר, מגדולי תנועת החסידות בדורות הראשונים שלה, שעלה מאירופה ונקבר בצפת, כותב בספרו "באר מים חיים" מזווית אחרת לגמרי, אופטימית ומסנגרת:

"באר מים חיים": "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה – מה שלא שמעו, לא מצד חסרון האמונה רק מקוצר רוח ומהעבודה קשה שהיה עליהם... חס וחלילה אינם מאמינים בה'. לא כן, כי בני מאמינים הם ואינם יכולים לשמוע מצער דוחקם ואין אדם נתפס על צערו... והקב"ה ידע האמת".

וכמובן שברוח הזו מפרש את הדברים גם הרבי מלובביץ'. חלילה לא להתייאש משום יהודי, בשום מצב, ובטח לא מעצמנו. להיפך. תראו איזה מסר אופטימי הוא לומד מהפסוק הזה, שאולי ייאש אותנו אבל לא אותו:

הרבי מלובביץ': "גם כיום עלולים קשיי הגלות לגרום ליהודי שיהיה במצב של 'לא שמעו אל משה'. אין מקשיבים לכתוב בתורת משה, ואפילו לא לדברי התנחומים האמורים בתורה. אבל התורה מבטיחה: גם אם יימצא יהודי בפינה הנידחת ביותר, הן במובן הגשמי והן במובן הרוחני – הוא ייגאל.

כשאדם מתבונן עד כמה הוא רחוק, הוא עלול ליפול ברוחו ולתהות כיצד ייחלץ. על כך באה התשובה, שדבר כזה כבר היה, אף במצרים הייתה גלות קשה מאוד, עד ש'לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה' – ובכל זאת יצאו ממצרים. כך גם בימינו".

נסכם: עלינו לאמץ תודעה היסטורית וגדולה יותר כלפי מעשינו הקטנים והיומיומיים. עלינו לפנות מקום – בזמן ובנפש – בעידן של עומס-יתר ושל גירויים והסחות-דעת. עלינו לדאוג שסדר העדיפויות שלנו יהיה נכון, שנדע להבדיל בין עיקר לטפל. עלינו למצוא דוברים טובים ומנחמים, שהדברים שלהם יתקבלו על ליבנו. עלינו לדבוק בשבת, שהיא המפתח היום נגד קוצר רוח ועבודה קשה. ולסיום, אסור לנו להתייאש, זה היה מצב זמני של בני ישראל וזה גם מצב זמני שלנו, שבסופו – גאולה. תודה רבה לכם. להתראות בשבוע הבא בעזרת השם.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.