מה עלול לעכב את היציאה לחירות? - השיעור השבועי - פרשת וארא תשפ"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. אנחנו בפרשת "וארא", הפרשה השנייה בספר שמות. משפט המפתח שילווה אותנו היום, ולאורך ספר שמות, הוא המשפט הבא:

"כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים"

(הספר "נתיבות שלום")

המהלך של יציאת מצרים הותנע בשבוע שעבר, אז הכרנו את משה, פרעה ובני ישראל המשועבדים. עכשיו הדברים מתחילים לתפוס תאוצה. בפרשה מופיעות 7 מתוך 10 המכות (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד). הכותרת שלנו היא – "ככה יוצאים ממצרים". כלומר, מה העם צריך כדי לשנות את מצבו? מה האדם הפרטי צריך כדי לשנות את מצבו? אם, כמו שאמרנו במשפט הפותח, לצאת ממצרים זו שליחותנו בעולם, אז צריך להתבונן היטב בדברים שיביאו אותנו לכך. אנחנו נעסוק בארבעה דברים חשובים בדרך לגאולה, האישית והכללית.

1. "יש לי חלום"

מדובר על חזון, תפיסת עולם, שאיפה גדולה. על משהו שאנחנו רוצים להשיג. ואולי פשוט צריך לומר – גאולה. מצב מתוקן. אפילו שזה נראה הכי רחוק שיש במצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, אנחנו מאמינים, ולא סתם מאמינים במשהו גדול ואמורפי אלא פורטים לפרטי פרטים. וכך אכן מתחילה הפרשה שלנו, קודם כל בהצבת רף גבוה מאוד של ציפיות וחלומות:

וַיְדַבֵּר אֱלֹוקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב... וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ... וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

וואו. איזו הצהרת כוונות מרגשת. הרב שבתי סבתו כותב על כך: פרשת וארא פותחת בהודעה המשמעותית ביותר בחייו של עם ישראל, שאך זה נוצר. אפשר לומר שזו יציאת מצרים לא מהזווית שלנו, אלא מהזווית שלו, מהזווית האלוקית. כל הקטע הזה מתחיל באני ה' ומסתיים באני ה'. כל התכנית של ההיסטוריה מוצגת כאן בפני משה, נפרסת בפניו, כי לפני שמתחילים את ה"איך", צריך את ה"מה". זה ה"מה" שלנו.

בפסוקים האלה יש הכל – עם, ארץ, תורה, בשורה, אחדות, יעוד. כדי לצאת לחירות צריך בשורה גדולה וסוחפת, צריך משמעות.

2. לא לפספס

אבל... זה לא כל כך פשוט. אתם יודעים מה הפסוק שמופיע מיד אחרי הפתיחה המרגשת הזו של הפרשה? ובכן, במעבר חד אנחנו עוברים לפסוק שהוא אולי הכי מייאש והכי מבאס אחרי כזו הכרזה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

כעומק הציפיות עומק האכזבות. כעומק ההבטחה כך עומק חוסר ההקשבה. אחרי הפסוקים המדהימים-לטובה, מגיע הפסוק הזה, שהוא מדהים-לרעה. הם לא שומעים. התורה לא מסתירה מאיתנו את העיכובים והתקלות בדרך. אפשר לשמוע את הבשורות הכי מרוממות, אבל בכלל לא להאזין ולא להקשיב להן. לא רק אנחנו מתפלאים, גם חז"ל מתפלאים. מה קורה פה? באים לאדם עם בשורה טובה, משמחת, למה הוא לא מאזין, מתלהב ומצטרף ויוצא לדרך?

זה מנגנון אנושי שעלול לפגוע גם בנו. לא עלול, אלא בטוח שהוא פוגע גם בנו. בשורות גדולות בחיינו לא יוצאות לדרך כי אנחנו לא מקשיבים. הדברים הגדולים נדחים מפני הדברים הקטנים. כל זה קורא לנו לחשבון נפש: במה אנחנו עסוקים כל כך, שאין לנו זמן להאזין לפסוקי הגאולה? מה מטריד אותנו שהוא מונע מאיתנו לשמוע את עיקר חיינו הנצחי?

אגב, פרשנים קוראים לנו לחלק בין קוצר רוח לעבודה קשה. קוצר רוח לאו דווקא אומר עבודה קשה, אלה שני דברים. אדם יכול להיות בקוצר רוח גם אם הוא מיליונר שיושב במשרד נוח, בלי עבודה קשה ומפרכת פיזית. אדם יכול לעבוד עבודה קשה אבל להיות מרוכז, כלומר לא להיות בקוצר רוח. נראה לי שאצלנו עיקר האתגר הוא לא עבודה קשה אלא קוצר רוח. חוסר שקט, חוסר ריכוז, חוסר יישוב הדעת, טרדות החיים, השגרה השוחקת, היומיום התובעני.

3. מודעות לחסרונות

הבסיס השלישי ליציאת מצרים הוא מודעות לחסרונות. ראינו זאת גם לאורך ספר בראשית: אנחנו לא מתגאים באיזו שלמות, להיפך. מציגים את החסרונות ולומדים מהם. שימו לב מה משה אומר בפרשה שלנו

אֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?

ואחר כך שוב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה': הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה?

מה  הפתרון? קודם כל מודעות כזו. כנות. אותנטיות. אבל יש גם פתרון פרקטי ומעשי השבוע – הנהגה משותפת. כל אחד משתמש ביתרונו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ .אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

הפרשנים משווים בין משה לבין פרעה, משה אומר שהוא כבד פה וכבד לשון, ומה פרעה משדר כלפי חוץ? אני אלוקים:

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

רש"י: הנה יוצא המימה – לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו.

סליחה על הדוגמה, אבל פרעה לא מוכן שיידעו אפילו שהוא הולך לשירותים. הוא לא בשר ודם, הוא קדוש, ואפילו את ה"חסרון" הזה שלו הוא מסתיר. בבחירה בין פרעה לבין משה, בין "מושלמות"-אלק לבין כנות, צריך לבחור במשה כדי שיציאת מצרים תתחיל.

4. הכרת טובה

העיקרון הרביעי, ואז יציאת מצרים תצא לדרך והמכות יתחילו – הוא הכרת הטוב. מדהים איך הפרשנים הופכים זאת לנושא המרכזי של הפרשה. כי מכות מצרים אנחנו לא יכולים לחולל, אבל הכרת הטוב – זו בהחלט משימה שלנו. שימו לב איך מתחילה מכת דם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם – וְיִהְיוּ דָם...

ואיך מתחילה מכת צפרדע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן: נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים, וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם...

רש"י: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרון.

גם כשהניסים כבר מתחילים התורה לכאורה "מבזבזת" מילים על הפרט הקטן הזה, כי הוא לא קטן בכלל. משה "חייב" בהכרת טובה כלפי היאור. יש עוד דוגמאות קטנות כאלה לאורך סיפור יציאת מצרים. לכאורה, מה זה משנה, ליאור לא אכפת אם מרביצים לו. זה נכון, אבל לנו אכפת. לנפש שלנו אכפת. זה צורב בה הכרת הטוב או חלילה חוסר הכרת הטוב. אז שוב יש פה סדנת חינוך יסודית, שבאמצעות מעשים קטנים מנחילה לנו כבר אלפי שנים ציווי: להכיר טובה. לחפש מי עשה לנו משהו, מזמן, קטן, ולמצוא דרך להודות. לא רק עבורו, גם ובעיקר עבורנו. כפי שמסביר הרב דסלר:

"מעשה ההכאה ביאור ישפיע על הרגש, ומשהו ממידת הכרת הטוב של משה כלפי היאור – עלול להיפגם. והרי האדם צריך לעשות את כל ההשתדלות לרכוש מידה זו בשלמות".

(הרב אליהו דסלר)

נסכם את המסע שעשינו, מסע שהוא הבסיס למסע שעוד מעט מתחיל, ממצרים לארץ ישראל: ראשית, שנזכה לזכור שיש לנו חלום גדול, ענק. שנית, שנזכה להקשיב לדברים חשובים שאומרים לנו, שלא נפסיד דברים בגלל "קוצר רוח ועבודה קשה". שלישית, שנדע שיש לנו חסרונות ואפשר לדבר על כך ולשתף פעולה ביחד, אנחנו לא פרעה ה"אלוקי". ורביעית, שנהיה מלאים בהכרת הטוב לבני אדם ואפילו לדומם. כל זה יעזור לנו להגשים את המשפט שאמרנו כאן בהתחלה:

"כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים" (ה"נתיבות שלום").

בהצלחה. שבת שלום. להתראות בשבוע הבא.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.