שני מכשולים בפני גאולה - השיעור השבועי - פרשת וארא תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. אנחנו בפרשת "וארא", הפרשה השנייה בספר שמות. לכאורה זה רעיון נפלא, יציאת מצרים, ופשוט לביצוע. אלוקים הוא כל יכול, שפשוט ייקח את העם ויוציא אותו. מה מפריע למהפכה הזו לצאת לדרך? אנחנו נתקלים השבוע בפרשה בשני מכשולים – פרעה מצד אחד, העם מצד שני. שניהם לא בעניין. אנחנו ננתח את ה-בעיה של הפרעה וה-בעיה של העם וננסה ללמוד איפה זה תוקע אותנו היום, איזה מהפכות בחיינו האישיים והלאומיים לא יוצאות לדרך בגלל הגורמים האלה בדיוק.

1. הלב של פרעה

נתחיל בפרעה. אומר הרב עדין שטיינזלץ: אל תסתכלו על פרעה כרשע, לפעמים אנחנו יותר קרובים אליו מאשר למשה רבנו. יש המון מה ללמוד ממנו, הוא לא רשע מרוחק, הוא אב טיפוס שמתרוצץ אצלנו בפנים.

הרי יש פה ארבע פרשות רצופות בספר שמות שמתעסקות במה קורה בנבכי הנפש של פרעה, לא של משה ואהרון, והרי בוודאי יש יותר ממה ללמוד מהם, ממרים, מעמרם, מיוכבד, אבל התורה מאריכה בארבע פרשות – שמות, וארא, בא ובשלח – דווקא במה עובר על פרעה.

אז ברשותכם העתקתי רק את הפסוקים שנוגעים לפרעה, בלי דברי משה ואהרון וגם בלי תיאור המכות עצמן, לכאורה המכות הן העיקר אבל לפעמים מתרכזים כל כך במכות שהן ויזואליות ומלאות רושם – ובלב של פרעה עוסקים פחות, זה נראה טפל ושולי. אז אנחנו שמים על שולחן הניתוחים את הלב של פרעה ועוקבים אחריו ונראה מה נגלה. נלך לפי הסדר:

בהתחלה – המטה הופך לתנין אבל גם המכשפים של פרעה, החרטומים, מצליחים בלהטיהם לעשות כן, יש להם גם מטה שהופך לתנין, ואז:

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

ממשיכים. מכה ראשונה, מכת דם, שוב – אנחנו לא מתמקדים ביאור שהופך לדם, בכל ההתרחשות המרתקת הזו, ובילדים שלי ששאלו איך ילדים במצרים התרחצו ואיזה כיף להם כי לא חפפו להם ראש במשך כל מכת כינים, נשים לב רק לפרט הבא – כתוב שגם החרטומים מצליחים לעשות זאת, ואז:

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת.

(שוב, הלב – לא שת לבו, לא שם לב, לא התבונן, לא חשב).

נמשיך. מכת צפרדע. תשתיקו את כל הקרקורים ואת המראה הירקרק והמגעיל ואת הצפרדעים שנכנסו לתנורים ומה לא, פה מתחילה איזו תנועה קטנה שמייד נעלמת, תראו:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'.

ואז:

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

איזה זיג-זג מפואר, ראיתם? לרגע הוא הסכים ואז הלב שוב כבד. יש הרווחה – יש שכחה. נמשיך אל מכת כינים, שוב בלי לתאר אותה ואת מוראותיה אלא רק בהתמקדות בנושא שהתורה ממש אומרת לנו – תסתכלו מה קורה לו פה בתוך הלב, זה גם הלב שלכם לפעמים:

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

עוברים אל מכת ערוב. פרעה שוב נכנע – וחוזר בו באופן מרהיב:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.

ואז:

וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

אנחנו כבר רואים פה איזה מבנה, זה מגוחך, מביך עבור פרעה, אבל נמשיך אל מכת דבר שגם בה נאמר:

וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

עברנו חמש מכות. אנחנו בחצי. במכת שחין נאמר משהו חדש, זו המכה השישית, אחרי דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר – שחין. יותר מחצי מהמכות חלף, ומה קורה ללב שלו? פה ה' כבר מתערב, תראו, מי שעוקב בדקדקנות רק אחרי הלב של פרעה לא יכול לפספס את ההתפתחות הזו:

וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה.

ואז מגיעה מכת ברד, השביעית והאחרונה לפרשה שלנו, בפרשת וארא יש שבע מכות מתוך העשר:

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.

אוקי, איך אתם מתרשמים מאישיותו של פרעה? זו פשוט קריקטורה. האיש הוא מנהיג עצום במזרח הקדום, תבינו שהוא נחשב לאל, מלכי מצרים העתיקה נחשבו לאלים, אבל האיש שאמור להנהיג אימפריה – לא מצליח להנהיג את עצמו, לא מצליח להנהיג את לבו. התורה תמיד אומרת לנו: קודם כל תנהיג את עצמך לפני שאתה מנהיג אחרים. מלך העולם לא מולך על הרצונות הכי בסיסיים שלו, שום עקביות, שום יציבות. פרעה נקרא "משעבד", אבל אם מסתכלים מקרוב – הוא הכי משועבד שיש. ואיפה חדר המלחמה, החמ"ל? לא בארמון פרעה וגם לא באהל משה ואהרון – אלא בלב. וזה כמובן משל עלינו. לא על פרעה המגוחך בציורי הילדים, בהגדה של פסח, שמצויר כמו איזה רשע קטן ונמוך ומצחיק, אלא על היצר הרע ועל המנגנון שפועל בנו, מנגנון של רצוא ושוב, רצוא ושוב, רע וטוב, רע וטוב, כן, לא, אולי, בעצם שכחתי מזה, הנה, כבר הסתדרתי. כל פעם שיש הקלה – פרעה שוכח ממה שהבטיח (הבדיחה הידועה על מצאתי חנייה לבד).

לא ננצח את כל המנגנון הזה הערב אבל נשים לב לשני דברים שאולי יעזרו לנו:

הבחירה החופשית הולכת ונעלמת עם הזמן.

ראינו שעד המכה החמישית זה הלב שלו. מהמכה השישית – ה' כבר מכביד את לבו. למה? יש פה שאלה קשה, הרי יש בחירה חופשית עצומה, אפשר לבחור בין טוב לרע, איך ה' מתערב ומחליט עבור הלב שלו ומכביד אותו? יש בחז"ל אפילו שאלה – אם הפסוקים האלה לא נותנים רעיונות לכופרים ולמתנגדי התורה, כאילו אין בחירה חופשית, זה נותן פתח לליצים שרוצים ללעוג לתורה.

והתשובה היא מתחום ההתמכרות. כולנו מבינים שיש התמכרות גופנית לדברים, נכון? בואו נדמיין מכור לסיגריה. בסיגריה ראשונה, מה רמת הבחירה שלו? כעבור חמש שנים, עם 2 קופסאות ביום, מה רמת הבחירה שלו?

האם זה ככה גם במידות טובות ובמידות רעות? ניקח את האופציה לשקר. שקר ראשון מול שקר מיליון. נדיבות, חסד, הארת פנים, הכרת הטוב, כל אלה הם דברים שאם אתה מתאמן בהם והולך לצד אחד – אתה הולך ומתחזק, לטוב או לרע. פרופ' נחמה ליבוביץ' כותבת על כך באופן נפלא, ולדעתי לא סתם היא מאריכה, בדרך כלל היא כמעט לא מביאה רעיונות משלה ונותנת לנו להבין מלשון הפרשנים העתיקים, אבל פה היא מסבירה בעברית שלה, באריכות, בהרחבה, תראו איזה יופי:

"ההכרעה לעולם היא בידי האדם, אלא שרק מלכתחילה חופשי האדם לבחור כאוות נפשו, היינו שתי האפשרויות ניתנות לו במידה שווה. אך כיוון שבחר באחת מהן והלך בה, שוב אין הוא יכול לבחור בחירה אחרת מתוך אותה קלות שיבחר בבחירתו הראשונה. וככל שיתמיד בבחירתו הרעה הראשונה, וככל שיתרחק ממקור הכרעתו הראשונה ויאריך מהלכו באותה דרך רעה, כן תכבד עליו הבחירה בדרך הטובה, ואם כי חופשיות בחירתו עדיין בידו, אין היא חופשית ובלתי מוגבלת כפי שהייתה. אם כן – לא הקב"ה הוא שהצר בחירתו והקשה עליו את הדרך חזרה, אלא הוא עצמו על ידי בחירתו ברע והתמדתו בה הערים מכשולים על דרכו חזרה לבחור בטוב. ויצר ה' מידה זו באדם, שככל שמרבה הוא לחטוא, חוצצים חטאיו בינו לבין התשובה. אם כן, האדם הוא הבוחר, הוא הפותח לבו או המכביד אותו, והקב"ה מסייעו על פי רצונו" (פרופ' נחמה ליבוביץ')

גם הרב פרופ' יונתן זקס בספר החדש-יחסית שלו, "שיג ושיח", אומר שזו ה-נקודה בסיפור של פרעה. הוא מנסח זאת בזקסית, בצורה יותר מבריקה:

"החופש במובנו העמוק, החופש לעשות את הטוב והישר, לא ניתן מעצמו. אנחנו רוכשים אותו או מאבדים אותו – בהדרגה. היהדות היא הזמנה לחופש" (הרב יונתן זקס).

בקיצור, אם אתה רודן ורשע – אז אתה לאט לאט סוגר לך אופציות. אבל רגע, אל תהיו מדוכאים, יש תקווה: קודם כל, עדיין אפשר לבחור בטוב, לא כתוב שה' נועל את ליבו, מונע, כתוב רק שהוא מכביד. אפשר לצאת מזה. מכורים מסמים, מההתמכרויות הכי קשות – הצליחו. זה קשה אבל אפשרי. זה לא פטאלי. הבחירה החופשית נשארת, אבל מצטמצמת.

ושנית, עוד נקודה חיובית – גם כשאתה בוחר בטוב אתה פותח לך אופציות חדשות ומקבל חיזוק. כמו שה' מכביד את לבך, או יכול גם להקל את לבך, כל פעם נפתחים אזורים חדשים של טוב שאתה יכול לכבוש ולהגיע אליהם, לפסגות חדשות של חסד, של טוב, של עלייה.

ועוד עיקרון חשוב: אין טעם בהחלטה בלי החלטה על יישום.

בואו נהיה אפילו עוד יותר פרקטיים. איך תכלס, פרקטית, מעשית, הכי מעשית שיש, אנחנו לא הופכים לפרעה כזו, שמחליט ואז מתחרט, והלב שלו הולך ונאטם, הולך ונסגר? הרי הוא מחליט אבל לא קובע מי, מה, מתי, איך. לא מוריד את זה לרובד המעשי ולכן זה מתפוגג.

הרב נבנצל כותב שכל פעם זה הולך ובא אצלו: הוא מחליט ואז מתחרט, מחליט ואז מתחרט. כל פעם יש נצנוץ חיובי, הוא ממש מכיר באמת, במשה, באהרון, בה', ביציאת מצרים – והופ, למחרת זה נגוז ומתפוגג. מה קורה פה? יש משפט מפורסם: אין דבר יותר קל מלהפסיק לעשן, כבר עשיתי את זה מאה פעמים...

אז מה הקטע? רבותיי, צריך להסתכל אחרת לגמרי על המונחים רשע וצדיק. כבר הבנו שאלה שני מונחים שמתרוצצים בתוכנו, והרב נבנצל מסביר כך:

"נקודת ההבדל בין צדיק לרשע איני בכך שאחד מתחרט והשני לא. שניהם מתחרטים. גם לפרעה היו מחשבות טובות של שיפור, כמו לכולנו. עיקר ההבדל הוא ביישום של אותן מחשבות טובות בחיי המעשה. כשעולה לנו מחשבה טובה – יש להתכונן מיד למערכה העיקרית שתתחיל מחר בבוקר, כשרושם הדברים יפוג באופן טבעי. למחשוב איך להקנות נצחיות להחלטות הלב. ההבדל בין צדיק לרשע הוא במרחק שבין התעוררות אחת לשנייה. אצל הרשע – קיים חלל גדול ביניהם. כל הרהור תשובה חולף ביעף, וער להרהור הבא – הוא הולך בשרירות לבו. ואילו הצדיק מחפש קביעות ואורך ימים להתעוררות הלב, מושך את ההשפעה על פני זמן רב ככל שניתן. 'לתפוס' את ההברקות ולאמץ אותן אל הלב, לשמר את רגעי האמת" (הרב אביגדור נבנצל)

כלומר, כולנו מתחרטים אבל ההבדל הוא: 1. כל כמה זמן מתעוררים, הפער בין הרגעים שיש לנו בהם מחשבות טובות, ובעיקר: 2. מה – עושים עם המחשבות. רשע לא עושה כלום, צדיק מוריד אותן לפרקטיקה.

עד כאן על פרעה, החלטות רעות, החלטות טובות ומה מניע אותנו. זה תוקע את יציאת מצרים, שלהם ושלנו. עכשיו לצד השני בסיפור – העם.

2. הלב שלנו

במקרה של עם ישראל, לא הייתי צריכה להעתיק הרבה פסוקים. פסוק אחד בכל הפרשה מתאר לנו את העם, מעניין, הפוקוס בכלל לא עליהם, אבל עדיין זה פסוק מאוד נוקב. אצל פרעה הבנו את הסיפור – הוא לא רוצה, ואז כן, ואז לא, הלב שלו הולך ונאטם. אבל אצל העם, יש פה פער מדהים בין תחילת הפרשה המרגשת לבין ההמשך המאכזב. שימו לב לפסוקי הפתיחה:

וַיְדַבֵּר אֱלֹוקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

וואו. איזו בשורה, איזה חזון. כל העבר וההווה והעתיד, בהבטחה מפורשת של הקב"ה להוציא לפועל את התכנית שעליה סיפר כבר לאברהם אבינו – להוציא את העם מעבדות לחירות, לארץ ישראל. ומה הפסוק הבא בתורה? בלי שום רווח והפסק, מופיע הפסוק הבא:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

אלה ארבע מילים שאומרות המון – "קוצר רוח ועבודה קשה". איזו אכזבה.

כלומר – מתברר פה שכל המהלך שקורה פה, מכות מצרים, הן גם עבורנו ולא רק עבור פרעה, גם אנחנו צריכים ניעור, אנחנו בכלל לא מוכנים. בעצם השעבוד הכי גדול הוא לא לדעת שאתה משועבד והעם לא מכיר בשעבוד ובאופציית הגאולה. אומרים שקל יותר להוציא אותנו ממצרים מאשר להוצי את מצרים מתוכנו. אז בואו ננסה להבין את ארבע המילים האלה:

אומרים שקל יותר להוציא אותנו ממצרים מאשר להוציא את מצרים מתוכנו. בואו ננסה להבין את ארבע המילים האלה "קוצר רוח ועבודה קשה", שהן המכשול בפני הגאולה אז, וכנראה גם היום, בחיינו.

קודם כל, עיקרון חשוב: "עבודה קשה" זה לא בהכרח "קוצר רוח". אם זה כתוב בנפרד סימן שמדובר בשני דברים שונים, וחשוב לא לערבב ולא לבלבל:

"משמעו שהקוצר רוח היה מניעה בפני עצמו, ועבודה קשה בפני עצמו"

("נועם אלימלך")

ומה ההבדל?

"הקוצר רוח – בנפש, והעבודה קשה – בגוף"

(רבי יצחק אברבנאל)

אפשר לעבוד עבודה קשה ועדיין לא להיות בקוצר רוח. אלה שני דברים נפרדים. הרי מה זה קוצר רוח? להיות לא מרוכז, לא קשוב, באווירה של: יאללה, מהר, עכשיו, רוח קצרה.

אם נחשוב על כך, גם היום זה המכשול בפנינו, בפני גאולה, בפני חירות משעבודים שונים שמשעבדים אותנו.

אם זה כתוב בנפרד סימן שמדובר בשני דברים שונים וחשוב לא לערבב ולא לבלבל. אפשר לעבוד עבודה קשה ועדיין לא להיות בקוצר רוח. אלה שני דברים נפרדים. הרי מה זה קוצר רוח? להיות לא מרוכז, לא קשוב, באווירה של: יאללה, מהר, עכשיו, רוח קצרה.

הרב אהרון ליכטנשטיין אומר – לא הייתה להם תודעה היסטורית. משה מבקש מהם: רגע, תעשו זום אאוט, ממעוף הציפור, תראו את המהלך כולו. אבל הם לא מסוגלים לראות מעבר למשמרת שלהם בבניית הפירמידות. כותב על כך ה"משך חכמה":

המשך חכמה: "ולא שמעו אל משה – פירוש, עניין הבאה לארץ ישראל. כי דרך קשי יום, אשר יחפצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם ולא לשמוע בהבטחות עתידיות ובהצלחות נפלאות וכדומה".

אבל גם ברמה האישית שלנו, כאן ועכשיו, האם עבודה קשה חייבת לבוא עם קוצר רוח? האם מי שעובד חייב להיות לחוץ ועצבני ולא קשוב לדברים גדולים, לבשורות גדולות, למהלכים גדולים? זה בדיוק האתגר, לפי הרמח"ל:

"ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים". (מסילת ישרים, רבי משה חיים לוצאטו)

מרוב דברים קטנים לא רואים את הדברים הגדולים, בהמשך שם הוא מזכיר שזו בדיוק הייתה עצת פרעה הרשע: תכבד העבודה על האנשים – כדי שלא יחשבו מחשבות רוחניות. זו מלחמת חיינו.

אחד הכלים החזקים שיש בידינו – הוא שבת. שבת משחררת אותנו גם מעבודה קשה וגם מקוצר רוח. בשבת אפשר לשמוע בשורות גאולה, ולא להתעלם ולפספס.

לסיכום: לא דיברנו על פרעה במצרים ועל עם ישראל במצרים אלא עלינו – על הלב שלנו ואיך לבחור נכון ולהשתמש בבחירה החופשית באופן נכון, ואיך לנסות להימנע כמה שיותר מחיים של קוצר רוח, שלא נפספס את יציאת מצרים שלנו. תודה רבה לכם. בשבוע הבא – זה קורה, יציאת מצרים. לילה טוב.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.