לא רק שנאת חינם - השיעור השבועי - הכנה לתשעה באב תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השיעור מערוץ 12 (25 דקות עם כתוביות):

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

אלה ימים מוזרים. בשיא הקיץ, בשיא החום, בשיא החופש, יש כל כך הרבה מנהגי אבלות: לא מתחתנים בתקופה הזו של השנה, לא מתגלחים ומסתפרים, אין מסיבות ושמחות, ובעוד כמה ימים האבלות תגיע לשיאה – תשעה באב.

במבט ראשון זה נראה מוזר. אבל במחשבה שנייה, זהו מנגנון מדהים, ונדמה לי שחסר תקדים בין האומות: בכל שנה מחדש בתקופה הזו, אנחנו אבלים על כל מה שחסר ופגום, על כל הצרות והצער, וגם נזכרים בלקחים ההיסטוריים וחושבים איך לתקן ולשפר.

כמו תזכורת ששמים בסלולרי, כדי שתצפצף ותזכיר לנו, עם ישראל שם לעצמו לפני אלפי שנים תזכורת שנתית: מאז חורבן הבית, העולם הזה חסר. מאז, אנחנו תמיד שואפים ליותר. ולא נפסיק עד שלא נחזור לממש את כל הנבואות הנפלאות וכל ההבטחות הגדולות שנאמרו עלינו. החלום השלם הזה חייב להתגשם, והלוואי שבדורנו. זה תלוי בנו. מרבים לדבר ביום הזה על שנאת חנם. זה נכון, אבל הפעם – בואו נדבר על עוד סיבות שחז"ל מוצאים לחורבן, כדי שנכיר וניזהר.

1. היחס לתורה

הנה כמה מקורות נוקבים ופחות מוכרים בנושא היחס שלנו לתורה:

מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ (ירמיהו)

מצאנו שוויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר: "על מה אבדה הארץ" – על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא – "על עזבם את תורתי".

(איכה רבה)

"על מה אבדה הארץ – על עוזבם את תורתי. דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה".

(מסכת בבא מציעא)

לא ברכו בתורה תחילה – כלומר למדו, אבל בלי קשר לברכה. בלי "בחר בנו מכל העמים". התורה היא לא רק דבר יפה ומעניין ומחכים ומסקרן, היא קודש. היא עבודת ה' ולא עבודת עצמנו, קודם כל. העיסוק בה צריך להביא אותנו לנאמנות, אחרת היא תחביב בלבד, לא אמת נצחית ומחייבת ומדריכת חיים. והנה עוד ציטוט בהקשר הזה, של היחס לתורה:

אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים (מסכת שבת).הרב אבינדב אבוקרט כתב פעם משהו יפה: "אחד הסקטורים השנואים והמושמצים ברשתות החברתיות הוא הרבנים. מי שיבדוק אזכורים של רבנים בתקשורת החברתית ימצא רק אזכורים שליליים, בקבוצות מסוימות של פמיניסטיות או דתיים ליברלים הרבנים מוקעים, שלא לדבר על התקשורת. כל המנהיגות הדתית השמרנית - בעיקר הדתית לאומית - נתפסת כבעיית הדור. בצד זה, כדאי לשוב ולהזכיר שהמנהיגות הרבנית מחנכת אלפי תלמידים ותלמידות, מנהיגה קהילות ומשמשת ככתובת אנושית לבעיות וצרכים רבים. כל זאת, כשהיא יודעת שבקלות ישמיצו אותה ויחפשו בנרות את אלה מתוכה שקל להציג באור שלילי. אשרי הרבנים, אשרי נשותיהם, אשרי תלמידיהם".

זה כל כך פשוט, מה שהוא כותב, אבל כל כך נצרך ונכון. כל אחד מכיר סביבו רבנים – בבית כנסת, בקהילה, בשכונה, בעיר. זכיתי שגם אבא של בעלי הוא רב. אני רואה מקרוב כמה הלוויות ולהבדיל שמחות, כמה אירועים קטנים וגדולים, כמה טרחה ועזרה לזרים גמורים, כמה שעות של אכפתיות, והכול כידוע לא בשביל כסף או כבוד. כמה גדול המרחק בין התפקיד שאלפי רבנים ורבניות עושים ברחבי ישראל במסירות, לבין דימוי "הרבנים" בתקשורת. וכל פעם שיש מחדל זו כמובן אשמת "כל הרבנים" (כשיש מחדל במשטרה, פרשייה מכוערת בפרקליטות או בצבא, אף אחד לא אומר "לסגור את המשטרה"...).

ד"ר יצחק נבנצל שהיה מבקר המדינה השני, נשאל פעם: מה תפקיד הרבנים? הוא ענה: אני אשמח שהם יגידו לנו מה תפקידנו...

2. היחס לשבת

אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת (מסכת שבת).

זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל שבת היא חלק מקוד ההתנהגות שלנו כלפי המקום הזה. הגמרא מתארת לפני כן, באותו דף, סדרה של דברים נפלאים: יוסף מוקיר שבת, מכירים את הסיפור? ובכן, זה המקור שלו. ממש שם. יוסף היה מוקיר את השבת, השכן הגוי שלו מכר את כל נכסיו תמורת מרגלית אחת, יום אחד הרוח הפריחה את המרגלית למים, דג בלע אותה, דגו את הדג המכובד הזה בערב שבת, ואמרו: מי יקנה אותו כעת? יוסף מוקיר שבת. מכרו לו את הדג, והוא מצא בו את המרגלית היקרה. ומה עוד באותו עמוד? הסיפור המפורסם הבא: הקיסר היה בא לר' יהושע בן חנניה ושאל למה בשבת יש לאוכל ריח מיוחד, הסביר לו רבי יהושע בן חנניא: יש לנו תבלין מיוחד, ושבת שמו. הוא חל רק בשבת. ואתם יודעים מה עוד? שימו לב: שני מלאכי השרת מלווים את האדם בערב שבת מבית הכנסת, אם הם באים איתו לביתו ורואים נר דלוק, שולחן ערוך ומיטה מוצעת, המלאך הטוב מברך שכך ימשיך והמלאך הרע עונה אמן. ואם חלילה להיפך, אז להיפך. כל הסיפורים מגן הילדים – מגיעים מכאן. ויש עוד שורה של תיאורים יפים, למשל: רבי חנינה היה מתעטף ועומד עם חשכה בערב שבת והיה אומר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ר' ינאי היה לובש בגדיו בערב שבת ואומר: בואי כלה בואי כלה. ר' אבא קנה לכבוד שבת בשלוש עשרה מעות בשר משלושה עשר טבחים כדי שיהיה לו בשר מובחר מכל הסוגים. ר' אבהו היה יושב על כיסא ונופח באש לבישול מאכלי השבת כדי לשתף את עצמו בהכנת המאכלים. ר' ספרא היה חורך ראש בהמה לאכילה בשבת. רבא היה מולח את הדג שנקרא שיבוטא. רב הונא היה מדליק נרות לכבוד שבת. רב פפא היה טווה את הפתילות לנרות שבת. (ידידיה היה מכין פלטה עם שעון שבת)...

וזה לא הסוף. אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, אל תקרא "ויכולו" אלא "ויכלו" – הקב"ה והוא מכלים יחד את מלאכתם. ואחרי כל הפירוט, נכתב: אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת.

מצד אחד התלמוד מציג פה את השבת ושמירתה כשמירה עלינו כאן בארצנו. אבל מצד שני השבת לא מוצגת כזירת מלחמות (אחת הסיבות שהפסקתי להיות כתבת שמסקרת מאבקים כאלה, היא הכותרת "מלחמות השבת". שבת היא לא מלחמה, היא שלום). שבת מוצגת כמתנה שגדולי האנשים עושים את קטני המעשים כדי לכבד אותה. אני רוצה לומר משהו על השבת בימינו, עידן הניו-מדיה. הרב אייל ורד כתב איך הוא מכבה בהתרגשות את הכפתורים בבית – מחשב, טלפון סלולרי, עוד מסך, עוד מכשיר, ממש בהתרגשות של קדושה לקראת יום שבו הוא עוסק בנצחי ולא בזמני. התחברתי לזה מאוד. גם זה "כבוד שבת".

3. חינוך ולימוד יהודי

אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית (מסכת שבת).

אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן (מסכת שבת).

הסיבה השלישית היא שביטלו בירושלים קריאת שמע שחרית וערבית, כלומר ביטלו את הקביעות. זה יפה לצעוק "שמע ישראל" כשזוכים בריאליטי, אבל החיים הם לא וואו אלא קביעות, שגרתיות, סדרתיות. האנשים שקמים לעבודה כל בוקר ולא זוכים בלוטו, אנשים של עמל, השקעה ומסירות. אלה האנשים שירושלים עומדת עליהם, ואם מבטלים תרבות כזאת – ירושלים חרבה חלילה. הכי קול לעשות התבודדות עד חמש בבוקר ואז לישון כל היום, אבל שוב, זוהי תביעה לא לחיות רק "אורות" וריגושים אלא גם התמדה "אפורה" ו"משעממת".

זכיתי להנחות פעם אזכרה לזכר הרב אלישע וישליצקי. יצא לזכרו ספר נפלא – "בגבורתו". תהיתי על משמעות השם של הספר, ואני רוצה לשתף אתכם ב"סקופ". לא ידעתי מה מקור הביטוי "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". המקור הוא, כך התברר לי, בשירת דבורה. אלה ארבע המילים שחותמות את כל שירת דבורה, וחז"ל אומרים על כך: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הרב אלישע אהב מאוד את הפסוק הזה, והסביר אותו פעם בשיחה במכון מאיר: "אפשר ללמוד מהשמש, המשרתת את רצון ה' בלי חשבונות. פוגעים בה או לא פוגעים בה, מוחאים לה כפיים או לא מוחאים, כותבים עליה כתבה או לא, אין לה חשבונות". אלה הם האנשים שקמים לקריאת שמע של שחרית ושל ערבית, בדיוק כמו השמש שזורחת ושוקעת, בוקר וערב, הם לא צריכים תזכורת או פידבק ולא אכפת להם מה יגידו, הם עושים את מה שנכון. שאלתי את אלמנתו הרבנית חיה מה כתבו על מצבתו והיא ענתה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זהו, בלי שום תוספות והסבר. והיא הוסיפה ואמרה לי: מי שיבין – יבין.

ועל תינוקות של בית רבן – במקום אחר מספרים חז"ל שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. עוד נאמר ש"אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש". הרב מרדכי אליהו ביקר פעם בבית כנסת בחו"ל, ובאמצע הדרשה התחיל לצעוק "איזה חושך, חשוך פה". המארחים לא הבינו, הרי האורות דלקו, אבל הוא הסביר: אין פה ילדים, הדור הבא לא כאן, יש פה חושך. זה מאוד נחמד שעסקנים בני 80 מגיעים לכל מיני ארגונים יהודיים, אבל העיקר הוא הילדים. שנים לפני אמנת זכויות הילד, העם היהודי רומם את הילד, בעוד בתרבויות אחרות רק דאגו שיגדל מספיק כדי לצאת לשוק העבודה.

4. היכולת לנהל דיון ושיח

אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה (מסכת שבת).

בכל תרבות יש בושה, השאלה איפה הגבול. במה מתביישים ובמה לא. כשיהודי אתיופיה עלו לישראל, מורות סיפרו שילדים לא הרימו את העיניים ולא הסתכלו אליהן, מרוב יראת כבוד כלפי מבוגרים. החברה קובעת מה גבולות הבושה שלנו, ואנחנו – כידוע – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זה מאפיין שלנו. חז"ל אפילו קובעים: "בושת פנים לגן עדן". בספר אורחות צדיקים נאמר: "מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות". רבן יוחנן בן זכאי, במילות הפרידה שלו מתלמידיו, אמר: "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". הוא ידע שמנגנון הבושה שלנו מפני האחר, שומר עלינו. בילקוט שמעוני נאמר: סימן יפה באדם שהוא ביישן, כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

בושה זה בעצם פער בין המציאות הרצויה לבין המציאות בפועל. כשאדם מתבייש בחטאו – סימן שעמוק בפנים הוא לא שייך למציאות של חטא, הוא לא רוצה בו. הבעיה היא כשמפסיקים להתבייש. כשיש לחברה בושת פנים, זה אומר שאנחנו מודעים לפער, רוצים לגשר עליו, לא משלימים עם המציאות השלילית.

שוב ושוב מתברר כמה הברכה של בלעם הייתה עמוקה, כשהוא אמר עלינו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". פרשנינו מסבירים שהוא התפעל ממידת הפרטיות, מהבושה, מהצניעות, מהעדינות, מהעובדה שכל אוהל היה פתוח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא הסתכל לתוך האוהל של חברו.

הרב עמיחי גורדין כתב פעם: "לפני כמה ימים לקחתי את הבן שלי וחבריו לירושלים. בדרך באמצע שיר של שלמה ארצי הם נשפכו מצחוק. לא הבנתי בהתחלה מה כל כך מצחיק בשיר. אחרי כמה שניות הבנתי שהם צוחקים כי בפזמון של השיר שלמה ארצי אמר מילה גסה שלשמחתי בחברה שבה הם גדלים הם לא רגילים לשמוע אותה ממבוגרים. הם שמעו מילה גסה מאדם מבוגר וזה מאוד מאוד הצחיק אותם. לכל חברה יש מילים שהן מחוץ לתחום. מילים ומושגים שברור לכולם שלא מדברים עליהם ולא מתעסקים איתם. מילים ומושגים שכשמישהו אומר אותם קופצים עליו כולם. מילים ומושגים שמגדירים היכן החברה נמצאת. אמור לי מה המילים שאסור להגיד ואמור לך היכן החברה שלך נמצאת".

אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול (מסכת שבת).

אי אפשר לטעון שכולנו שווים בהכל, כל הזמן ובכל מקום. ירושלים החלה למחוק את ההבדלים בין החלקים השונים באומה: האם ישראל הוא כמו כהן וכמו לוי? האם אין דרגות? יש לפעמים גישה כזו, של "אני ואברהם אבינו אחוקים", כלפי גדולי האומה. זה מעניין שאנשים מרשים לעצמם את זה בעיקר כלפי היהדות, לא כלפי כימיה או פיזיקה או אפילו מוזיקה. אני לא אעז להתחיל לנתח את עולם ההיפ הופ, ולהגיד במה גדולי ההיפ הופ טועים... למה? כי בכל תחום יש ותק ופרופסיה וידע וניסיון. פה אנשים מרשים לעצמם לומר "אני חושב ככה, והאר"י הקדוש חושב ככה", ולהוסיף את טיעון המחץ: "70 פנים לתורה". נכון, רק 70 פנים, אז בוא נלמד קודם את 70 הפנים, נלמד רש"י, רבי סעדיה גאון, רמב"ן, רמב"ם... לא נמציא את הפן ה-71 בלי ענווה.

במקור במסכת שבת, יש פסוק ליד כל סיבה כזו לחורבן. לא הבאתי את כל הפסוקים, אבל לא יכולתי להתאפק כי יש פה פסוק נפלא שלא הכרתי, שבו הנביא ישעיהו מתאר את המציאות החברתית שהובילה לחורבן. מה זה "השוו קטן וגדול"? כך אומר הנביא: וְהָיָה כָעָם – כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד – כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה – כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה –  כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה – כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה – כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ.

כלומר: והיה כילד – כמבוגר, כפרחח – כראש ישיבה, כנער – כפרופסור. יאללה בלגן, כולנו אותו דבר.

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה (מסכת שבת).

אחרי כל הדברים היפים האלה, אנחנו עלולים פשוט לשתוק. אם צריך בושת פנים, ולא להשוות חלילה קטן וגדול, אז בואו נהיה בשקט וזהו. הרי הכל זה "שנאת חינם", בוא נרבה ב"אהבת חינם" ולא נגיד מילה אחת לכל הרשע והטעויות שמסביב. אבל לא. הנה, סיבה נוספת לחורבן היא שלא ידעו להביע ביקורת. חשוב להביע ביקורת, השאלה איך. גם כאן יש שלל מקורות יסודיים בנושא:

"רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות".

"כל זמן שתוכחות בעולם – נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באים לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".

"כל המוכיח את חברו לשם שמים – זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא".
להוכיח זה אומר שאכפת לי, שאני לא אדיש. כל עוד אני מוכיח סימן שאכפת לי. זה בדיוק מה שמשה רבנו עושה בפרשת השבוע, פרשת דברים. הכי קל להחמיא ולמחוא כפיים, אבל משה, מתוך לב אוהב ודואג – מוכיח את העם. הוא לא עושה רק מה שההמון רוצה, אלא מה שצריך.

לסיכום, ניסינו להרחיב מעט את הדיון על שנאת חינם בלבד.

דיברנו על היחס לתורה, על היחס לשבת, על היחס לחינוך וללימוד יהודי ועל היכולת לקיים שיח ודיון ולשמוע ביקורת ולהשמיע ביקורת. שנזכה להתחזק בנקודות האלה (ויש כמובן עוד סיבות נוספות במקורותינו) ונזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.