מה לוקחים איתנו מהחגים השנה? – השיעור השבועי – הושענא רבה תשפ"א

פתקא טבה! אני זוכרת לילות הושענא רבה שבהם אנשים גדשו את חדרי ההרצאות, עם אורחים ונגנים, בניסיון להתכונן לקראת חג שמחת תורה מחר בבוקר. הנה, הקורונה שינתה גם את זה.

אני נוהגת מדי שנה בשיעור הזה לשאול את אותה שאלה: מה ניקח איתנו אחרי החגים? מה המתנות שקיבלנו מהתקופה?

אשתו של חסיד ברסלב סיפרה פעם שכשהוא חזר מאומן (בשנים עברו) המשפחה שאלה – אילו מתנות הבאת? הכוונה לא למתנות פיזיות אלא למתנות אחרות שהביא איתו משם. אילו תפילות? אילו ברכות? אז גם אנחנו נפתח את המתנה הזו – אלול ותשרי.

יש משהו בחגים שקצת מאפס אותנו בתקופה המשונה הזו. תקופה שבה כאילו אין הבדל, חלילה, בין יום חול לשבת, בין חגים לימים רגילים, השגרה נמתחת כמו מסטיק. אבל זה לא כך. יש הבדל, והחגים והשבתות עוזרים לנו כעת. אנחנו ניעזר בהכוונה שכתב הרב מרדכי גנוט, בספר שהוא מוציא מדי שנה, 'לוח דבר בעתו' המציין כל יום דברים מיוחדים שהתרחשו באותו היום – מנהגים, דברים היסטוריים, ימי פטירה, ימי הולדת, ימי שנה. כל שנה הוא מוסיף אירועים. בתחילת הספר הוא מסביר למה אנו מציינים את האירועים במשך השנה:

"האדם צריך לסגל לעצמו להיות בדיוק כפי סגולת כל זמן וזמן, ולהשתדל לנצל כל מה שרק ניתן לנצל כל זמן וזמן מזמני הקודש שבמשך השנה, על ידי שישלב עצמו בהשפעות והארות היורדות אז משמי-מרום עבור כל אחד ואחד, ובהכנה נאותה לקבלן. ויש להילחם בחרב ובחנית נגד היצר הרע הוא השטן המשחית והמחבל, שכל מגמתו ורצונו לבלבל ולערבב את התחומים, ומכניס למשל שמחה גדולה ויתרה בעשרת ימי תשובה, ועצבות וחשכה גדולה בימי חג הסוכות, ואין כאן המקום להאריך בזה".

הוא אומר לנו כאן סוד גדול. מה שעושה לנו יצר הרע זה לבלבל. כשצריך שמחה הוא מכניס עצבות, כשצריך עצבות או יראה הוא מכניס שמחה, וכן הלאה. לכל זמן יש את התדר שלו וצריך להסתנכרן אל התדרים הנכונים – זמן חירותנו בפסח, זמן תורתנו בשבועות וזמן שמחתנו בסוכות.

הבן שלנו ציין שעדיין לא עברה שנה מאז שהתחילה הקורונה, אבל ציינו כבר שלושה רגלים בקורונה. שלושה רגלים זה משמעותי. הקורונה היא זמנית, כמו כל צרה אחרת, אבל החגים הם נצחיים.

אנחנו ננסה להתחבר לתדר של כל חג ולקחת איתנו מתנה. נתחיל.

1. אלול – פנימיות

באלול יש תחושה של התחדשות. משהו קורה. הספרדים מתחילים סליחות, האשכנזים קצת אחריהם. יש משהו באוויר, תחושה שמתחילים מחדש, חשבון נפש לקראת ראש השנה. מתחילת ראש חודש אלול קוראים את מזמור כ"ז בתהילים המאפיין את חודש אלול. קוראים אותו מ-א' באלול ועד אחרי הושענא רבה:

"לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז־חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד׃
בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת־בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ׃
אִם־תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא־יִירָא לִבִּי אִם־תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ׃
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת־ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית־ה' כָּל־יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם־ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ׃
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי׃
וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'׃
שְׁמַע־ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי׃
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת־פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ׃
אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל־תַּט־בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל־תִּטְּשֵׁנִי וְאַל־תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי׃
כִּי־אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי׃
הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי׃
אַל־תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ־בִי עֵדֵי־שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס׃
לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב־ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים׃
קַוֵּה אֶל־ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל־ה'׃"

הרב שלמה וולבה כתב שכל המזמור הזה מדבר על פנימיות. על בניית עולם פנימי – קרבת אלוקים, בלי לשים לב למה יגידו, לפנות אוהל, סוכה, לבקש את הלב. פנימיות. אין מתאים מזה לימי הקורונה. כיבו לנו את החיצוניות במובן מסוים. אין סליחות בכותל, אין צפיפות, אין שואו, אין שופוני… מה נשאר? הפנימיות שלנו. אנחנו מול בורא עולם. בפעם הבאה שתקראו את המזמור הזה נסו להבחין כיצד הוא מדבר על בניית עולם פנימי שלא מושפע מהחוץ, מהרוחות המנשבות. עולם שלא מושפע ממה טרנדי או מה יגידו עלי. אנחנו עכשיו בתנועה פנימה.

השבוע יצא לי לראיין את דיני פרוינדליך, שליחת חב"ד בסין. לאחרונה הם חזרו לסין והיא גילתה לצערה שכל המבקרים הקבועים נעלמו – אנשי עסקים, דיילי אל על, תיירים. היא אמרה בריאיון שכעת היא מבינה שעכשיו השליחות שונה. עכשיו השליחות היא פנימה. יותר עומק. היא התחילה חברותא עם אחת היהודיות הבודדות בבייג'ינג, הזמינה יהודים ספורים שנמצאים שם לסעודה.  נגזר עלינו להיות בבית, אז כדאי שנגזור מזה אוצרות, נחפור פנימה, נבנה את האישיות שלנו ואת המעגל הקרוב שסביבנו.

2. ראש השנה – על מה אנחנו חולמים?

חנן פורת זצ"ל, שלאחרונה ציינו את יום פטירתו, הסביר את סדר החגים. למה ראש השנה ואז יום כיפור? לכאורה היינו רוצים שזה יהיה הפוך – קודם להיטהר, להתנקות, ואז להמליך את הקב"ה. אומר חנן – בדיוק להיפך. כדי להתנקות, אדם צריך לדעת מה המטרה שלו בחיים. או בלשון חנן: ה' אורי וישעי. קודם כל שהכל יהיה בהיר וברור, מה החזון שלך? מה אתה רוצה? מה התכנית? ואז תזכה לישע.

"ה' אורי וישעי,

אורי – בראש השנה,

וישעי – ביום הכיפורים". (חז"ל).

זה הסדר, הוא הסביר. קודם כל יש לשאת מבט אל האור – כדי לזכות לישע. אם אין לאדם נקודה לשאוף אליה, אידיאל, הוא לא יחלץ מהמציאות הנוכחית ולא יתקן את עצמו. צריך קודם כל להציב אלטרנטיבה מאירה ויפה, לבנות בראש השנה השקפה, קומה שלמה של "מה אנחנו רוצים ומה אנחנו אומרים לעצמנו ולעולם", ואז, כשיש לאן לשאת עיניים – יש מוטיבציה וכוח ליום כיפור, לסלק את כל הבלבול שמסתיר את האור.

ראש השנה זה יום בו אנו מעזים לומר בדיוק מה אנו רוצים, מבלי להתחשב באילוצים או הגבלות. זה היום שבו אנו מתארים עולם מתוקן.

אומר הרב קוק: תשובה זה לא רק תשובה מעבירות למצוות. כמובן שזה חשוב, אבל תשובה זה גם מקטנות לגדלות. לעלות מהאפרוריות, מהיומיומיות למקום של גדלות – מה השאיפה שלי? חנן מפנה אותנו אל התפילה:

"וּבְכֵן תֵּן כָּבוד לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ. וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצָךְ. שָׂשׂון לְעִירָךְ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינו"

התפילה הזו דורשת מאיתנו לחלום בגדול. במובן מסוים השנה הזו קירבה אותנו למציאות הזו. נכון, אנו בשיא משבר של תחלואה, בריאות, נפש, סולידריות, פוליטיקה, הכול תחת זעזוע. אני חושבת שהתפילות האלו קרובות יותר ואפשריות יותר כי העולם משתנה בסדר גודל, בהיקפים ובמהירות שלא הכרנו. לא נחזור לעולם של קודם. תראו באיזו מהירות הכטל פסק, ברגע. תראו באיזו מהירות התרחשו הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין. משהו נהיה גמיש, זריז יותר, גם לטובה.

השנה הרגשנו זאת באופן אישי. כשליחים מטעם תנועת המזרחי בארה"ב במשך שנה כמעט, נמלטנו בימים הקשים ביותר בניו יורק, 1000 נפטרים ביום. חברת אל על בדיוק הפסיקה את הטיסות לארץ והצלחנו למצוא טיסה בחברת יונייטד. טיסה כמעט ריקה. שמענו את הד הקולות שלנו והנעליים הנוקשות. הרגשתי כמו סרט מדע בדיוני. גם כעבור 12 שעות, כשנחתנו בנתב"ג המוכר והאהוב, החנויות, המזרקות, האור – הכל כבוי. בדקו אותנו כמו מצורעים וזו שבדקה אותנו יצאה איתנו, ממש כמו המשפט "שהאחרון יכבה את האור". אחרינו סגרו את נתב"ג. באותה מידה בה חווינו זאת לרעה אנחנו יכולים לשנות לטובה. לצערנו, תוך זמן קצר, העולם הפך אחר, לרעה. באותה מידה העולם יכול להתהפך לטובה.

המנהיגות האנושית התרסקה גם היא השנה. נתניהו הוא לא הבוס, טראמפ (רפואה שלמה) הוא לא הבוס, גם פוטין ובוריס ג'ונסון הם לא הבוס. אולי עוד לא הבנו שהוא למעלה הוא הבוס ומה זה דורש מאיתנו. במקביל – יש פה הרבה יותר אחריות עלינו, על הפרט, על היחיד. נדרשת סולידריות, האחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו. כל זאת ועוד – בחלומות הגדולים שראש השנה מאלץ אותנו לחלום.

3. יום כיפור – שינוי

אחרי שיש לנו חזון, אפשר להשתנות. יום כיפור השנה היה שונה, כמובן. הרבה יותר שעות בבית. יש הרבה מניינים קטנים, שכונתיים. באחד מהם שמעתי שכן שלנו, יעקב ברגמן, שדיבר על סיפורו של יונה, שאותו קוראים ביום הכיפורים. הוא סיפר על שני מודלים של שינוי: המודל של אברהם אבינו שהיה מאוד יציב, גילה את בוראו ומתוך זה הגיע למונותיאיזם, לך-לך לארצך וכו'. גדולתו היא שהוא הבין זאת בעצמו. ויש את המודל של יונה. אצל יונה יש סערה, יש סופה, יש טלטלה ורק אז הוא מבין שהוא לא יכול לברוח ממי שהוא ומשליחותו. אנחנו לא אברהם, אמר יעקב ברגמן, אבל אנחנו יכולים להיות יונה. הסופה שלנו זו הקורונה. תראו את המציאות, תראו את העולם, ה' מדבר איתנו. איך אנחנו רוצים להשתנות, לאור הטלטלה?

יש פה שיעור. משהו גדול קורה. אז מה עושים? הרבה מאוד אישים גדולים (האר"י הקדוש, הרש"ש הקדוש, דמויות בחסידות) אומרים לנו לקבל על עצמנו קבלה קטנה. ביום כיפור תקבל על עצמך משהו מעשי, משהו של תכל'ס שיצאת איתו מיום כיפור. כמו שקונים לחג בגד חדש לגוף, קונים בגד חדש לנשמה. כל אחד בתחום שהוא מכיר ויודע. משהו קטנטנן שאני יודע שאוכל לעמוד בו בהמשך.

שמעתי השנה רעיון ממישהו שמדבר על ניקוי הפיד, לא לעקוב אחרי אנשים שאנחנו בעצם לא רוצים לעקוב אחריהם. זו יכולה להיות קבלה מעניינת. לשים לב את מי מכניסים לתודעה שלנו. זה יותר משנה מאשר השאלה באיזו ישיבה למדת ומאיזה יישוב אתה – אחרי מי אתה עוקב ברשתות חברתיות. אנחנו יודעים כמה זה משפיע על הנפש. ברגע שמורידים עוקב שמים לב שהעולם לא התמוטט. הרמב"ם כתב, על השפעה חברתית:

"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם".

שימו לב מי משפיע לכם על התודעה. היום זה פחות השכן הפיזי, ויותר השכן הטכנולוגי.

4. סוכות – זמן שמחתנו

איך שמחים בתקופה הזו? חז"ל אומרים לנו, אחרי יום כיפור אוטומטית באה השמחה. ההתחלה של אלול-תשרי יותר קודרת, אבל אחרי כן תבוא השמחה. כי אם תיקנתי והצטערתי ולקחתי אחריות על עצמי – אני יכול להיות שמח יותר, אני מושל על מעשיי. דווקא מבנה החגים מוביל אותנו ליותר שמחה.

בספר "באר מרים" מצאתי נקודה נוספת הנותנת כוח דווקא השנה. השנה אנחנו שומרים על החיים. מצווה לא לארח, לא להתארח. נצרב לנו משהו בלב. לא מתחבקים, לא מחבקים, שמחות שלא נחגגו כמו שאנו מכירים, שבעה בלי המעגל המחבק. אנו עוברים דברים ששורטים אותנו בנפש. לא פשוט.

עלינו ללמוד מהאורחים שכן הכנסנו לסוכה השנה – האושפיזין. סיפור חייהם הוא דרמטי במיוחד. גם הם חיו בתוך משבר, וגם צמחו מתוך משבר. למשל, אברהם אבינו. לך-לך מחרן לישראל, הוא פגש רעב ומצוקות בדרך, היחסים בין יצחק וישמעאל, עקידת יצחק ועוד. הוא ושרה מתמודדים. הם לא אומרים: נחכה, קודם נגיע לשלווה, לשקט ולמנוחה כדי לצמוח. יצחק – כנ"ל, רעב ופלישתים ועוד. יעקב – נמלט לחרן אל לבן, יוסף – מריבות עם האחים, הבור, בית פוטיפר, כלא. משה – היאור, פרעה, בריחה, מדיין. אהרון – 40 שנה במדבר, עליות ומורדות, דוד – הוא לא אמר אני אכתוב את ספר תהילים אחרי כל המלחמות.

כלומר: אבותינו ואמותינו נבנו מתוך המצוקות, מתוך המאבקים. הם צמחו מתוך המציאות הזו. אנחנו לא יכולים להגיד "נדחה את זה לאחרי הקורונה". הבנייה של האישיות, המשפחה, זה עכשיו. זמן שמחתנו זה עכשיו. זה הזמן להתחבר לתדר של השמחה למרות שזה קשה. לשמוח תוך כדי החיים זה עכשיו, למרות שקשה.

ר' גרשון אדלשטיין, ממנהיגי הציבור החרדי הליטאי, בן 97, נשאל השבוע לעצה בדיוק בתחום הזה. בפרספקטיבה של 100 שנה עם עליות ומורדות, הוא אמר כך:

"צריך שתהיה אווירה של שמחה בבית. בגלל המצב יש קשיים, צריך להיזהר בכללי הזהירות, אז צריכים לראות שתהיה אווירה נעימה. הומור. לדבר בהומור. לא ברצינות. אווירה נעימה. אווירה של הומור. לא ליצנות, אבל הומור. אווירה של שמחה, אווירה נעימה שתהיה".

מה המילה המנחה? נכון, הומור. חשבתי שהתשובה תהיה להתחזק בתורה, בתפילה. אבל התשובה של יהודי כמעט בן 100 היא – להתחזק בהומור! יותר גמישות, יותר פרופורציה, לתת חיוך. זו אמירה.

5. שמחת תורה – ממה אנחנו מתלהבים?

שמחת תורה. אתגר גדול השנה. זה האירוע הכי מדבק, חלילה – התלהבות, קופצים, רוקדים, מעבירים את התורה מאדם לאדם, מנשקים, הילדים עם הממתקים… קורונה ושמחת תורה רגילה זה לא פורמט שהולך יחד. אז מה עושים? כרגיל, נשארים עם המהות. עם השמחה והתורה.

היום עצמו לא נעלם, להפך. זה היום בו אנו מסיימים את התורה ומתחילים אותה מחדש. ראיתי פירוש של ה"שם משמואל" שמובא בספר של הרב אלי שיינפלד. השאלה המרכזית היא: ממה אתה מתלהב? מה נותן לך ניצוצות בעיניים? אתה יכול להיות דתי, אבל איפה האש שלך?

שמחת תורה בעצם מכפרת על חטא העגל. בחטא העגל נשאלנו ממה אנחנו מתלהבים ולצערנו ענינו מעגל הזהב. החטא בחטא העגל לא היה רק העבודה הזרה אלא גם שזה נעשה בפרהסיה, בהתרגשות, בהזדהות. כך כותב ה"שם משמואל" על משה רבנו:

"כאשר ראה את העגל והמחולות, היינו השמחה שהייתה להם, אז נתייאש מלתקן שיהיו ראויים ללוחות אלה" ("שם משמואל").

כלומר חטא העגל אינו רק עבודה זרה, אלא חטא ההתלהבות, זו התרבות שלנו, זה הדופק, זו השמחה. כמה עצוב. בהפוך על הפוך, אנחנו לומדים מה ערך ההתלהבות וההזדהות בעבודת ה'. אנחנו מתלהבים מהתורה, וזה התיקון לחטא העגל. שמחה אמיתית עם המצווה מעידה שזה שלנו, שמחה לא רק בדברי חולין, אחרת אנו נותרים עם שברי לוחות. להתלהב מהדברים הנכונים. שמחת תורה היא מוקד של התלהבות? גם אם זה לרקוד בבית, לספר זיכרונות לילדים, לצבור חוויות חיוביות. לא רק בשמחת תורה אלא כל השנה, האם התורה היא מוקד זהות חיובי וכייפי, האם אנחנו שמחים בה או בעיקר בדברים אחרים לגמרי?

זה המבחן של כולנו, בימים בהם אנחנו כותבים פרק בהיסטוריה של העולם כולו.

לסיכום, אני מאחלת לכולנו שנזכה:

לפנימיות כמו שהרב וולבה ודיני פרויליך מלמדים אותנו

לדעת מה החזון והחלום שלנו כפי שלימד אותנו חנן פורת

שנזכה להשתנות, שינוי קטן כפי שהציע השכן ברגמן

שנזכה לשמוח באמת בסוכות, נלמד מהאושפיזין הקדושים ומתוך המצב נמצא את הצמיחה

ושנזכה להתלהב ולשמוח מהדברים הנכונים.

לכולנו – פתקא טבא ו"אחרי החגים" שמח ומשמעותי.

להתראות בקרוב ומקרוב,

שבת שלום!

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.