רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

האם אנחנו זוכרים לשיר? - השיעור השבועי - פרשת בשלח תשפ"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת בשלח. אתם זוכרים מה משה ואהרון ביקשו? "שלח את עמי". התשובה של פרעה הייתה "לא", אבל התשובה הסופית ניתנת לנו השבוע בתחילת הפרשה: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם.

זה קורה. בסוף בסוף, האמת והטוב מנצחים. הפרשה הזו מתארת את קריעת ים סוף, ולשבת הנוכחית קוראים "שבת שירה" בגלל השירה הנפלאה שמופיעה בפרשה, שירת הים. אבל לפני השירה, שימו לב לתחילת הפרשה:

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רש"י: חמושים – אחד מחמישה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי האפילה.

זה אומר שלפי אחת הדעות, רק 20% יצאו ממצרים והרוב, 80%, לא הבינו את הבשורה. זה מלמד הרבה על יחסי רוב ומיעוט. יש לכבד את הכרעת הרוב בדמוקרטיה, אבל הרוב לא תמיד צודק בענייני רוח.

ואיך הם יוצאים ממצרים? עם השבועה העתיקה, עם קיום ההבטחה ליוסף הצדיק:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.

אנחנו גם רואים שפרעה רודף אחריהם אישית, בראש צבא מצרים, ממש עם כל העצבים והתסכול שלו:

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ.

רש"י: ויאסור את רכבו – הוא בעצמו.

כלומר, פרעה בעצמו יוצא למשימה, כי "שנאה מקלקלת את השורה". השנאה גורמת לו להתנהגות לא רציונלית.

ומה בקשר לבני ישראל? יש פה רמז לכך שהם יצאו ממצרים, אבל מצרים לא לגמרי יצאה מהם. הנה משפט שהם אומרים יחסית בתחילת הפרשה:

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?

יש פה תלונה, טענה. הם עומדים מול ים סוף, מצד אחד המצרים ומצד שני הים, והמסר הוא שלפעמים צריך לצעוד לתוך הספק והחשש. לך אל תוך הפחד שלך. תוך דקות אתה יכול להיות בצד השני של הים העמוק, והאויב שלך, כל מה שהפחיד אותך, יטבע בפנים. זה בא לידי ביטוי במה שה' אומר למשה שם, רגע לפני קריאת ים סוף:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.

ואז זה קורה. התוכנית האלוקית מתגשמת. יציאת מצרים יוצאת לדרך:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

עד כאן סיפרנו קצת על העובדות שפותחות את פרשת בשלח. אבל מה עכשיו? הם חווים נס ושמו קריעת ים סוף. אירוע מטלטל. מה התגובה שלהם? שירה. הם בוחרים לשיר את המציאות. לשבת הזו קוראים עד היום "שבת שירה" בגלל "שירת הים" המפורסמת שבני ישראל שרו אחרי קריעת ים סוף.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם...

שיר אמיתי – מחובר לנצח, מחבר את הפרטי והכללי, את העכשיו וגם את העבר והעתיד. השירה מתארת את ההגעה לארץ, את כל העמים מסביב שמפחדים, ולבסוף נאמרת בסוף השירה ההכרזה: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

אבל זה לא הסוף, יש גם שירה בעזרת הנשים:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

יש פה הבדל מהותי. השירה הזו נחשבת יותר נעלה מהשירה של הגברים. למה? מה ההבדל? כתוב פה שכל הנשים שרו ביחד, כתוב פה שהן הביאו מראש תופים וכלי נגינה, וכתוב פה שזה היה עם מחולות ("כל עצמותי תאמרנה"). זו פשוט חוויה חינוכית סוחפת.

אבל כמה פסוקים אחר כך, הטון משתנה. משירה לקינה, לתלונות: המים מרים, אין מה לאכול...

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

על זה נאמר: פייק ניוז. הרי שם שיעבדו אתכם בפרך ובאכזריות, אז להגיד שהוציאו אתכם ממצרים כדי להמית אתכם? הרי הרגע שרתם את שירת הים, מה קרה? הנה עוד דוגמה:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.

מתברר שיש לנו בחירה חופשית. מול עובדות – אנחנו בוחרים את הפרשנות. מול אירועים – אנחנו בוחרים אם לשיר או להתלונן. זו לא ביקורת על אבותינו חלילה, זו היכרות שלנו עם מנגנון שקיים גם בנו וחשוב להכיר. אנחנו בוחרים איך לפרשן את סיפור חיינו.

יש רק תוצאה אחת שצריך להכיר: מה המחיר אם נבחר באופציה השלילית? ובכן, כשהעם מתלונן ומעלה ספקות ושואל "היש ה' בקרבנו אם אין?", הפסוק הבא הוא:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.

כלומר כשאנחנו מביעים חוסר סולידריות וחוסר אמון ורק מתלוננים כל היום, עמלק מגיע. זה מסר חשוב עד היום.

מה המסקנות? על מה דיברנו?

  1. בסוף מה שצריך לקרות קורה: "ויהי בשלח פרעה את העם".
  2. אפשר וצריך להפוך את העובדות – לשירה, לשיר את החיים.
  3. אבל – זה לא מספיק, רגע אחרי השירה אפשר ליפול לתלונות ולציניות.
  4. ואז – עמלק, אנחנו "מביאים" אותו בהתנהגות שלנו. האם הוא היה בא רגע אחרי שירת הים, בשיא השירה?

אבל הנפילה – היא חלק מהתיקון. עצם התלונות והכישלונות מקדמים אותנו קדימה, כפי שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "לעולם לא הגיעו ישראל בכלל, ואדם פרטי בפרט, לאיזה שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם". (רבי צדוק הכהן מלובלין)

הפתרון לכך הוא תהליך חינוכי ארוך בחיים. 40 שנה לפנינו. צריך עוד להעביר אותם תהליך עד לכניסה לארץ, והם צריכים ללמוד לקום מהנפילות ולהשתפר.

ומה ננציח לדורות מהפרשה הזו? שירת הים בסידור כל בוקר. אנחנו לא מנציחים את פסוקי התלונה, אלא את פסוקי השירה. שבת שלום.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.