איך חוזרים לגן עדן? – השיעור השבועי – פרשות בראשית-נח תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

וואו, ברוכים הבאים. השיעור חוזר, אחרי החגים ואחרי שהועבר בלונדון, בישראל, בקנדה, שימו לב: ניפגש ב"קולג' סטרן" בימי שלישי בשש בערב (אנגלית) ובשבע בערב (עברית). הכניסה חופשית, אנחנו בקומה 7.

הבחירה שלכם להגיע לכאן היא מהפכנית, אלטרנטיבית. אני רוצה להסביר למה. הנה נתונים על מה שקורה בדקה אחת בעולם המידע היום:

יש בפייסבוק 700 אלף התחברויות, ביוטיוב כמעט 3 מיליון קטעי וידאו נצפו, בגוגל 2.4 מיליון חיפושים ושאלות, מיילים: 150 מיליון מיילים בדקה, אפסטור: 50 אלף הורדות אפליקציות מאפל בדקה, אמזון: 200 אלף דולר מכירות בדקה, טוויטר: 350 אלף ציוצים חדשים בדקה, אינסטגרם: 38 אלף תמונות חדשות, ווטסאפ: 20 מיליון הודעות בדקה (חצי מהן של הגיסות שלי) – הבנתם את העיקרון…

בתוך הצפת המידע הזו, דווקא על רקע הצפת המידע הזו, ברור שהסיפור צריך להיות האיכות ולא הכמות, הכמות אינסופית, בלתי מוגבלת ובלתי נתפסת. אנחנו מוצפים במלל. במידע שלעולם לא נספיק לעבור עליו ולדעת מה הפסדנו. תמיד נפסיד ולא נספיק ולא נספיק אפילו לדעת מה אנחנו לא מספיקים – אבל הסיפור הוא לא הכמות אלא האיכות ולא ההספק אלא העומק ולכן זה מאוד מרגש שלמרות שאנחנו יודעים כמה מידע חדש התפרסם מאז שהתחלתי לדבר ועד עתה, באתם לפה היום כדי לחזור ולעסוק יחד, מבין כל הטקסטים והסטטוסים והמילים – במילים הבאות:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

אנחנו "עם הספר". גם בעידן הפייסבוק, שבים אל המילים האלה כל שנה מחדש. השבוע אנחנו מתחילים מבראשית. או יותר נכון – ממשיכים מבראשית. זה יפה איך בכל שנה מחדש רק מסיימים לקרוא את התורה ולא שואלים מה עכשיו אלא מייד מתחילים אותה מההתחלה, אבל מנסים להעפיל לרמה גבוהה יותר בכל שנה, מנסים ללמוד אותה ברמה גבוהה יותר. הגישה שלנו לסיפורי התורה היא כמובן שהם מדברים עלינו ואלינו, כאן ועכשיו. התורה לא עוסקת במה שהיה, בשביל זה יש ספרי היסטוריה, אלא במה שצריך להגיד לאדם. תורה מלשון הוראה. פרשת בראשית היא כל כך יסודית ומרתקת, שלא נקיף אותה כמובן. אנחנו לא נעסוק בבריאת העולם ובבריאת האדם, לא נעסוק בקין והבל וברצח, וגם לא בפרשת נח שכבר המשכנו השבוע אליה. נתמקד רק בנושא אחד – החטא הראשון. חטא עץ הדעת. נשאל שאלה פשוטה: מהו החטא ומהו התיקון?

קצת לא נעים לשאול, זה כאילו מובן מאליו, אבל אנחנו בכל זאת נשאל היום מה בעצם מהות החטא הזה, וממה צריך להיזהר גם היום. נביא כאן שתי תשובות וננסה להעמיק בהן קצת. נתחיל בתשובה הראשונה שמסבירה את החטא. הכותרת הראשונה שלנו היא – גבולות. איפוק. מגבלות.

לפני כל ההסברים המתוחכמים, המפולפלים, הפילוסופיים, יש פה דבר מאוד פשוט – אמרו לך לא לאכול מעץ הדעת. למה אכלת? יש בחיים מותר ואסור, יש מצווה ויש עבירה, יש גבולות וחוקים וכללים. זה נשמע בסיסי אבל זה כמעט מהפכני היום להגיד שמשהו אסור. והנה, פרשת בראשית מנסה לחנך אותנו לכך מההתחלה.

בואו נקרא את הפסוקים:

וַיִּקַּח ה' אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה.

וַיְצַו ה' אֱלֹוקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

מיד אחרי ה"לא" מגיע ה"כן", הפסוק הבא הוא:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

הוא קיבל מגבלה, אבל קיבל מתנה עצומה וגדולה הרבה יותר, מתנת הזוגיות. בכל אופן, שניהם ביחד צריכים להתמודד כעת עם האיסור היחיד הזה שמוטל עליהם, ונכשלים:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

מה קרה לה? למה היא אכלה? הרב אברהם סבע בספרו "צרור המור" כותב שכאן נחשף לראשונה הקונפליקט התמידי: מה שרע לא תמיד מכוער, מה שטוב לא תמיד יפה. זה מבלבל. העץ הנורא והאיום והאסור הזה הוא יפה וטוב ותאווה ונעים. וכך הוא כותב: "ראתה כי זה העץ הוא טוב למאכל, והדבר שהוא ממית כמו שאומר השם ראוי הוא שיהיה בו סם המוות או שימית האדם בראייה או יעוור עיניו או יהיה בו ריח רע וכיוצא בזה. אבל אני רואה כל הדברים בהיפך כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים".

מאז ועד היום דברים נוצצים מבלבלים אותנו.

נכון שיש פה עוד עומק רב, ו"צרור המור" עצמו כותב: "הנה חטא אדם הראשון הוא ענין עמוק עמוק מי ימצאנו" – ובכל זאת נדמה שברמה הכי בסיסית וראשונית, החטא הזה מזכיר לנו שיש אסור ומותר. העולם יכול להיות גן עדן אם רק נכבד את האסור והמותר. דווקא ה"לא" יוצר את ה"כן", דווקא המגבלות נותנות לנו חופש.

הרב דובי זינגר אומר: לאו All we nead is. האדם צריך גם "לא".

שימו לב שכמעט כל מה ששומעים עליו בחדשות מגיע מחוסר יכולת לשלוט בעצמנו. זה השורש להמון דברים שהופכים לכותרות, לפרשות, לסערות. בואו נסתכל על השבוע: אנשי עסקים שאין להם גבולות לכסף, אנשים שלא מבינים שיש גבולות ביחסים בינו לבינה, אנשים שנוהגים בלי לשים גבולות של אלכוהול ומהירות – הכול מתחיל מאסור ומותר, מהבסיס הזה.

ופה הרב סבע בספרו "צרור המור" עושה הקבלה מרתקת – וכותב כך: אמר הקב"ה: אני בראתי את האדם והכנסתיו לגן עדן וציוויתי אותו ועבר על הציווי, וגירשתי אותו וקוננתי עליו (אל תקרא "אַיֶּכָּה?" אלא "אֵיכָה?"), וכך גם עשה הקב"ה לבניו גם בהמשך: הביאם לארץ ישראל (היא גן עדן) וציווה אותם ועברו על הציווי וגירש אותם וקונן עליהם שנאמר "איכה ישבה בדד". כלומר, גן עדן הוא ארץ ישראל, אבל צריך לשמור על כללי המקום… אנחנו פה וצריכים להתייחס לגן העדן הזה בהתאם ולשמור על כלליו, שלא נגורש מפה חלילה.

ובדיוק לפני כשנה, סביב פרשת בראשית, נפטר וולטר מישל, בגיל 88. אתם לא מכירים את שמו, אבל אולי מכירים את הניסוי המפורסם שלו – "מבחן המרשמלו".

מישל נולד ב-1930 בווינה להורים יהודים, שהיגרו מפולין. אביו, סלומון, היה איש עסקים, ולאימו קראו לאה. המשפחה ברחה מהנאצים ב-1938, והיגרה לברוקלין ב-1940. כילד בילה בחיק סבתו מצד אמו, שלימדה אותו יידיש, וסיפרה לו מעשיות יהודיות.

כשבגר ויתר על הצטרפות לעסקי המטריות של דודו וגם על התקווה של משפחתו כי ילמד רפואה. ב-1956 סיים דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת מדינת אוהיו ובהמשך חקר ולימד בהרווארד, בסטנפורד ובאוניברסיטת קולומביה, והפך לאחד הפסיכולוגים המשפיעים בדורו.

כשפרופ' ולטר מישל היה ילד, סבתו הייקית דיברה איתו על חשיבות ה"זִיצְפְלַיְישׁ", מילה שמתארת את היכולת לשבת בשקדנות ולהשיג את מטרתך חרף מכשולים בדרך (הלכתי למילון לחפש תרגום למילה באידיש: דַּגְרָנוּת, חֲרִיצוּת, חַרְשָׁנוּת, מַשְׁקִיעָנוּת, שַׁקְדָנוּת).  עשרות שנים לאחר מכן, כפסיכולוג, הוא ערך סדרת ניסויים תחת השם "דחיית סיפוקים מיידיים בכפייה עצמית בקרב ילדי גן לטובת פרדיגמה של פרסים מושהים אך נחשקים יותר". שמם הפופולרי יותר, "מבחן המרשמלו", הקנה למישל תהילת עולם. המשתתפים בניסויים, שבוצעו מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70, היו מאות ילדים שלמדו בגן הילדים בארה"ב לצד בנותיו של מישל. הוא הושיב אותם במעבדת ניסוי שכונתה "חדר הפתעות", והציג להם דילמה: לקבל ממתק אחד באופן מיידי, או להמתין זמן-מה וליהנות משני ממתקים.

כך עמדה למבחן יכולתם לדחות סיפוק מיידי קטן כדי לזכות בתוצאה מאוחרת אך טובה יותר. שני שלישים מהילדים לא הצליחו להתגבר על הדחף, והושיטו את היד למרשמלו מייד. שליש מהם, מנגד, הצליחו להתאפק במשך כ-20 דקות כדי לזכות בהמשך במנה כפולה.

מישל בדק איך התמודדו הילדים שלא נכנעו ליצר. המשותף לכולם: הסחות דעת. חלקם כיסו את עיניהם. אחרים עודדו עצמם בלחש והיו גם כאלה שדחפו את הממתק לצד. "ילדי הגן עושים את מה שאדם וחווה לא הצליחו לעשות בגן העדן", סיכם.

מישל המשיך ללוות את הילדים האלה לאורך חייהם, וגילה כי אלה שהצליחו לדחות את הסיפוק בעודם ילדים, הפכו למתבגרים מוצלחים יותר. הם השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים, עמדו באופן טוב יותר ביעדים, היו משכילים יותר ואפילו בריאים יותר, משום שעמדו גם בפיתויים מזיקים של עולם המבוגרים. לימים הם גם השכילו לחסוך יותר כסף לפנסיה. הם כבר בני 60-70 ומאז נערכו הרבה ניסויים דומים והתוצאה תמיד מדהימה בפשוטתה: דחיית סיפוקים היא המפתח.

מישל, שהעיד על עצמו כי לא היה עומד במבחן המרשמלו, פיתח תורה אופטימית, לפיה שליטה עצמית היא מיומנות נרכשת, כך שגם מי שנכשל במבחן המרשמלו כילד, יוכל לעמוד בו כמבוגר. הוא ביקש לעשות הבחנה בין שתי מערכות הפועלות במוח: האחת פרימיטיבית, אימפולסיבית, אוטומטית ו"חמה", אשר נכנעת לדחפים, מזניקה אותנו לפעולה מיידית, וגורמת לנו להתנפל על המרשמלו. השנייה מפותחת, רציונלית, מחושבת ו"קרה", אשר מקנה לנו יכולת שליטה עצמית הנחוצה להשגת מטרות ארוכות טווח. המערכת הראשונה, שהכשילה את מרבית הילדים בניסוי היא גם זו שגורמת למבוגרים למשל להמשיך לעשן חרף הסכנות. אלא שמישל הוכיח, כי אדם מבוגר יכול לאמן את עצמו לשלוט בה.

עד כאן. וולטר בן לאה נפטר, לא מצאתי התייחסויות שלו ליהדות שלו מעבר לעובדה שאימו יהודייה, אבל מסקנותיו יהודיות מאוד, וקשורות מאוד לפרשת בראשית. זה נכון ביחס לעץ הדעת, זה נכון ביחס לסלולרי שמולנו ומושך את תשומת לבנו, זה נכון מול מרשמלו. וולטר מישל ז"ל אומר את מה שחז"ל אומרים ואת מה שפרשת בראשית אומרת: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". ושימו לב, כובש בלשון הווה. לא כבש, אלא כובש לאורך כל ימי חייו, כי זו משימת חיינו מול עצי הדעת השונים. לדעת שיש כן ויש לא.

ואגב, אחרי כל זה, מה הכי חשוב ללמד ילדים? מה לימודי הליבה הכי חשובים? איפוק. שליטה. סבלנות. דחיית סיפוקים.

אז בסיס החטא הוא בחוסר היכולת להמתין, להתאפק. זו פרשנות אחת. עכשיו נתמקד בפרשנות השנייה שלנו לפיה עיקר הבעיה כאן הוא לא בחטא אלא בתגובה לחטא. לא האכילה אלא מה שקרה אחר כך: חוסר הכרת תודה. אם נמשיך ונקרא את הפסוקים נגלה שיש פה כפירה בטובה:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אלוקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אלוקים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אלוקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה… הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

רש"י מסביר זאת במילים עוצמתיות מאוד:

רש"י: כאן כפר בטובה.

תשובת האדם הראשון לשאלת בוראו מעוררת תמיהה. האדם נשאל שאלה ישירה: האם אכלת מן הפרי האסור? ותשובתו הייתה: "האִשָה אֲשֶׁר נָתַתָה עִמָדִי – הִוא נָתְנָה לִי". מה פשר תשובה זו? כיוון שהאדם הראשון הוא "אבטיפוס" לדמות צאצאיו, תשובתו מסמלת קול אותנטי המהדהד בנפש האנושית. מה החטא הגדול יותר, האכילה או ההתנערות מהחטא? בואו נדמיין שהיה אומר: סליחה, אכלתי, טעיתי. מה היה קורה אז? אנחנו לא יודעים. אבל חטא עץ הדעת קשור באופן עמוק לכפיות הטובה. זה לא רק במילים כלפי אלוקים. עוד קודם, האדם לא מודה מספיק על החסד שבבריאת האישה, יש ביניהם איזו תקשורת משובשת, אין הכרת טובה בתוך מערכת היחסים, וזה מוביל לחטא עץ הדעת.

גם היום, "הפסיכולוגיה החיובית "מעודדת פיתוח סגנון חיים מוקיר תודה,Grateful lifestyle , ומדגישה את הצורך ליצור בחיי היום יום שגרה של מיקוד בהכרת תודה:  .Grateful Focus אך כיצד עושים זאת? אין לנו אלא להתבונן בתורה, המעניקה שפע של כלים ליצירת שגרת חיים של הכרת תודה למן רגע היקיצה ועד רגע ההליכה לישון. מעגל החיים היהודי הוא מעגל תודה יהודי, הוא מקיף אותנו בהוראות תרגול יומיומיות של סגנון חיים מוקיר תודה.

זה מתחיל במילה הראשונה שיהודי צריך לומר מדי בוקר כשהוא קם – מודה (אחרת זה היה אני…). הנה ההסבר:

"ומיד כשיעור משנתו יזכור חסדי ה' יתברך שמו אשר עשה עמו, שהחזיר לו את נשמתו אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד עבודתו יתברך שמו בכל יכולתו… בכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך שמו על זאת. ובעודו על משכבו יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". (קיצור שולחן ערוך)

כלומר אם חשבתם שאתם לא מתעסקים בחטא עץ הדעת, כל בוקר בשניות הראשונות שבהן קמים – אתם אולי מתקנים את חטא עץ הדעת.

וגם אחר כך, ברכות השחר הן רצף הודאות, תודות, על כל הדברים ה"מובנים מאליהם" לכאורה (ראיה, חופש תנועה, בגד ללבוש, כוח לפעול, היותנו בני חורין), ובכל צומת לאורך החיים: באכילה ובשתייה, לנוכח מראות הטבע ועוד. אנחנו מודים לא רק עבור הזולת או עבור אלוקים, אלא עבור הנפש שלנו (כמו שמשה לא היכה את היאור). זה חינוך עצמי לשלימות נפשית. אנשים גדולים מאוד כותבים שהאדם צריך למצוא דרך לתרגל הכרת טובה – לכתוב, לערוך ביקורי תודה, לתת מתנות תודה. כמו כן צריך לזהות כפיות תודה אצלנו, לחפש את החוליה החלשה בתוכנו שמונעת מאיתנו להוקיר תודה.

הרב אביגדור נבנצל ממש מציג קטגוריות לאי הכרת תודה, ואפשר לבדוק את עצמנו. הנה משפטים שלדבריו אנחנו אומרים לעצמנו בהקשר הזה: אדם זה אכן עזר לי מאוד אבל קיבל תשלום על כך / זה נכון שהוא עזר לי אבל המאמץ לא היה גדול / הוא ניסה לעזור לי אבל לא הועיל הרבה והייתי מסתדר גם בלעדיו / נכון שהוא עזר לי אבל בלי המאמץ שלי זה לא היה מועיל / הוא פעל למען עצמו ו"על הדרך" עזר לי תוך כדי, למרות שהוא עזר לי המון / זה לא משתווה למה שאני עשיתי עבורו בעבר, ועוד.

הקושי להכיר תודה מגיע בעיקר כשאנחנו מרגישים שכבר יש לנו הכול. שאנחנו שוכחים שצריך לייקר כל דבר. דווקא כשטוב, דווקא כשיש תחושת "גן עדן", אפשר לכפור בטובה אפילו על בן הזוג או על דברים נפלאים אחרים בחיינו. בחברת שפע שיש בה מוצרים, כבישים, בתים, ארץ זבת חלב ודבש, קשה לזכור להוקיר תודה. הרב יונתן זקס כתב על כך פעם:

"המבחן האמיתי של אומה איננו בהתגברות על מַשבֵר, אלא בהתגברות על היעדר מַשבֵר. האם האומה תישאר חזקה גם בעידנים של קלות ושפע, עוצמה ויוקרה?".

עד כאן דיברנו על שני דברים בסיסיים – איפוק והכרת תודה, אבל אנחנו רואים שככל שנעמיק בהם, נגלה שאלה המשימות הגדולות שעומדות לפנינו. זה לא קל.

אם נמשיך הלאה, מה יכול לתת לנו כיוון מסוים? איך להתחיל לחיות חיים עם יותר גבולות ועם יותר הכרת הטוב? פרשת בראשית ופרשת נח מתחילות לשרטט עבורנו תשובה. פרשת בראשית היא הפרשה בה לא רק העולם נברא, אלא גם השבת. והשבת היא התשובה שלנו לכך. המדרש מספר שהאדם הראשון התחרט, עשה תשובה, והשבת (מלשון תשובה, אותן אותיות בסדר הפוך) הייתה יום התשובה והתיקון שלו. כותב המדרש:

"ראה אדם הראשון את כוחה של השבת, והחל לשיר: מזמור שיר ליום השבת".

שימו לב: השבת היא יום של איפוק (ה"לא" יוצר את ה"כן") ויום של הכרת הטוב (מפסיקים את המירוץ ורואים את כל מה שיש לנו, משפחה, קהילה, בית, תורה) – ובעצם היא זו שמחזירה אותנו לגן עדן. שבת היא מעין עולם הבא, היא חתיכת גן עדן, "זכר למעשה בראשית", כי כשאנחנו מתקנים את החטא הראשון ההוא – אנחנו חוזרים לגן עדן.

פרשנים רבים שקוראים את פרשת נח קוראים לנו למצוא את תיבת נח שלנו, היום, כאן ועכשיו. מה המקום אליו אנחנו בורחים מה"מבול"? וכך מנסח זאת  ה"נתיבות שלום", הרב שלום נח ברזובסקי: "ובדורנו יש שלוש תיבות נח: התורה, השבת והאחדות. אלה כוחות חזקים של טוב, שאיתם אפשר לגבור על הרע הסובב".

תורה, שבת, אחדות. דברים שקשה להגיע אליהם, אבל מאוד מתגמל ומשתלם וחשוב.

אני רוצה לסיום להביא דברים של שתי אימהות, שמדברות על "תיבת נח" של דורנו. הנה מייל שקיבלתי ממוריה רן בן חי, שנמצאת בארה"ב בפוסט דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס, ואחרי כמה שבועות בארצות הברית (נשמע מוכר…) כתבה לי כך:

"רציתי לחלוק איתך עוד מחשבות על בחירה. פה בארה"ב הכל גדול ומלא אפשרויות. סופר מרקטים ענקיים מכילים אינסוף אפשרויות של יוגורטים (זה הדבר הראשון שאני מחפשת פה בשביל הילדים בכל קנייה) וכל פריט שרק דמיינתי, בכמה צורות ומותגים. בפעמים הראשונות שהלכנו לסופר הרגשתי שאני טובעת. ים אינסופי של בחירה. ואז יש סינון, כמובן, של כשרות במוצרי המאכל. משימת חיפוש סימני הכשרות המשעשעת/מייגעת, ובזכות הקהילות הרבות פה, גוד בלס אמריקה, גם לאחר הסינון הזה יש עוד בחירה. הרבה פעמים זה נגמר בזה שאני לוקחת פשוט משהו כדי שתהיה כבר החלטה כי אני מרגישה שאני לא יכולה עוד. חופש הבחירה עושה לי דווקא צמא לגבול. שמישהו יבחר כבר בשבילי. קשה להחליט על כל פרט ופרט בחיים. ככל שלאנשים יש פחות אפשרויות כך עולה הסיכוי שהם יהיו יותר שמחים. כל דבר טוב הופך להפתעה נעימה. ופה, בגולדן לנד, הכל אפשרי אז שום דבר כבר לא מפתיע. כל הדינים וההלכות האלה של כשרות ובכלל של היהדות, לא נועדו לסבך לנו את החיים, למרות שנראה ככה, אלא הם כמו כוס זכוכית. אנחנו מים בתוך הכוס, זקוקים לגבולות האלה כדי לא לשפוך את עצמנו לדעת. ככל שיהיו לנו גבולות גבוהים יותר, כוס גבוהה יותר, כך נוכל להיות יותר אנחנו בתוכה. מחיקת הגבולות והפלת שולי הכוס יגרמו לנו פשוט להישפך. אולי נוכל להגיע ליותר מקומות ככה, אבל נמוכי קומה בהרבה ממה שיכולנו להיות בתוכה. וכשקשה להיתקל בגבול, אני מזכירה לעצמי שזו זכוכית שקופה. שאני יכולה תמיד להסתכל מתוכה החוצה ולבחור להשאר בתוכה. היינו ביריד סתווי נחמד פה בניוטון בסאנדיי האחרון. הוא פעל גם בשבת ועברנו על פניו בדרכנו לבית הכנסת, אבל עבורנו הוא לא היה רלוונטי. לנו הייתה מציאות של שבת קודש ולהם של חול. פחות מ24 שעות לאחר מכן זו כן הייתה אופציה עבורנו, וכמה שנהננו שם. בחרנו להיות 'מוגבלים' ואנחנו שמחים בכך".

עד כאן מוריה, ועכשיו לאימא ענבר וייס מירושלים, שהעלתה לרשת את הדבר המקסים הבא: בכיתה ב' 1 הילדים כתבו חמש שאלות שהיו רוצים לשאול את נח. השאלה החמישית היא: "מה עשיתם בלי וויפי?".

שנזכה לתיבות נח בלי וייפי, שנזכה לגבולות ולהכרת הטוב, וכמובן לשבת שתעזור לנו בכך. להתראות.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.