מה הברכות הכי חשובות? - השיעור השבועי - פרשת בלק תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השיעור מערוץ 12 (20 דקות עם כתוביות):

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת בלק. פרשה מדהימה, מלאת דמיון ומסתורין וקסם, על מה שקורה מאחורי הקלעים. כמה משמעות יש למילים, לברכות, או חלילה לקללות. תקציר: בלק, מלך מואב, הולך לנביא לא-יהודי ושמו בלעם ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל. בלעם מנסה שלוש פעמים במהלך הפרשה, ולא מצליח. רק ברכות יוצאות מפיו. אנחנו נתעכב על הברכות האלה כי יש בהן עומק רב, אבל קודם כל, יש שתי הנחות יסוד, עוד לפני שבלעם מתנבא ומדבר. שימו לב:

1. "אין כוחו אלא בפיו"

עם ישראל מזוהה עם תפילה. זה אחד מהעמודים שעליהם העולם עומד, וגם המאפיין המרכזי שלנו אלפי שנים. זה סוג של נשק בלתי קונבנציונלי במזרח התיכון... עם של תפילה, של פסוקי תהלים, של זעקה כלפי מעלה והפניית העצבים או הכעס או הביקורת – לכתובת הנכונה, לתפילה ולבקשה. כבר בפתיחת הפרשה רש"י מזכיר זאת ואומר שכאילו המואבים שואלים עלינו:

רש"י: "מנהיגם של אלה (משה)... מה מידתו? אמרו להם: אין כוחו אלא בפיו, אמרו: אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו".

גם אם הקורונה שוב מבהילה, או הפוליטיקה מעצבנת, צריך לזכור זאת, כי לצערנו זה לא המאפיין של הישראלי החדש, הצבר, הקוצני, אלא המאפיין היהודי העתיק. אין כוחנו אלא בפינו, גם היום.

אגב זה מוזכר בפרשה שוב, כשהמלאך מתייצב מול האתון של בלעם וחרבו שלופה בידו. כותב רש"י: וחרבו שלופה בידו – אמר: רשע זה (בלעם) הניח כלי אומנותו, שכלי אומנותם של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוס את שלו ואבוא עליו באומנותו, וכן היה סופו "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

כלומר, אל תבלבלו את היוצרות. עם ישראל – זה קודם כל תפילה. גם כשצריך לאחוז בחרב.

מה שמדהים – בני ישראל לא יודעים שכל זה קורה, זה לא נחשף בפניהם אלא בפנינו, בזמן אמת חיו את חייהם ולא ידעו מה מתחולל ברגעים אלה במישור אחר לגמרי. לכו תדעו מה קורה עכשיו במקומות אחרים ומשפיע על חיינו מאוד.

2. ההבטחה לאבות האומה – לא תבוטל

כבר כאשר בלעם מתבקש לבוא, הוא אומר:

לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה

(ספר במדבר, פרק כ״ב, פסוק י״ח)

רש"י: ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה.

הנקודה הזו תחזור בהמשך שוב – האבות והאימהות של האומה, יציאת מצרים – אבל צריך להבין שזה תהליך בלתי הפיך. הגאולה מתקדמת קדימה. אי אפשר לבטל את הבחירה של עם ישראל, אי אפשר לבטל את הברכות והנבואות שנאמרו עלינו. סופן להתקיים. זה עיקרון אדיר, אם מפנימים אותו, ושוב – בפרט מול אתגרי ההווה: המצב יכול להיות מסובך, אבל איך כותב רש"י? "אינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה". אנחנו לא יודעים מתי ואיך, אבל זה יתגשם. הגאולה תגיע, עם ישראל יהיה מה שהוא אמור להיות, הבעיות ייפתרו, ב"ה. ז'בוטינסקי כתב על "קיר ברזל" שצריך להראות מול הערבים, נחישות בלי לזוז מהמקום כדי שהם יתייאשו בסוף. כאן מתואר "קיר ברזל" אלוקי – יש להם הבטחה וזהו! אי אפשר להפר אותה.

צריך לזכור: מפי ה' תצאנה הברכות והקללות, לא מפי בני האדם. בברכת הכהנים נאמר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ברעיון שאפשר לשכור איש קודש כדי לקלל מישהו טמונה ההנחה שאפשר לשחד את אלוקים. אז זהו, שבלק ובלעם צריכים להבין שאי אפשר לשחד, יש הבטחה אלוקית אופטימית ונצחית.

כך שבעצם כל המשימה של בלעם מיותרת. אנחנו שומעים כבר בהתחלה שאי אפשר להסיג לאחור את ההבטחות ולבטלן. ובכל זאת, בסוף הוא כן יוצא לדרך, וככה אנחנו זוכים בפסוקים המכוננים והמיוחדים שבהם הוא מתאר אותנו, בעבר, בהווה ובעתיד. ממש נותן דיאגנוזה עמוקה של עם ישראל. מיד נראה.

3. אויבינו – רוצים להרוס לנו ולא לבנות לעצמם

זה מדהים. הבקשה היא אחת: תקלל לי את העם הזה. שימו לב, הוא לא מברך את עצמו, הוא רוצה לקלל עם אחר. נשמע מוכר? יש לנו הרבה אויבים שבמקום לבנות את עצמם, מעדיפים להרוס לנו (וגם לעצמם)... עקבתם אחרי סיפור החיסונים לרשות הפלסטינית? הם פשוט לא רוצים לקבל חיסונים, שיעזרו להם, כי זה אולי יעזור גם לנו, תדמיתית. נתחיל כעת לנתח את הברכות.

אחרי דיון והתלבטות, בלק ובלעם יוצאים לדרך, והתורה מתארת שלושה ניסיונות לקלל – שבפועל "נכשלים" (כלומר, מבחינתנו, מצליחים). הוא לא מצליח לקלל אלא רק לברך את העם המיוחד הזה. כשהוא רואה אותנו – יוצאות מפיו מילים נצחיות של ברכה. בלק עובד קשה – לוקח זמן לשכנע את בלעם, צריך את שרי מואב, הוא עורך מזבחות, מקריב פר, איל, מביא אותו לזווית מסוימת שממנה יראה את עם ישראל – ואז זה מגיע:

1. הברכה הראשונה: ייחודיות לאומית

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ(ספר במדבר, פרק כ״ג, פסוקים ז׳-י׳)

בואו נבין את הברכה הראשונה. בלעם מסתכל ומבין שמה שהוא רואה מול העיניים – זה לא כל הסיפור (יש פה הרבה עיסוק בראייה. הוא שתום-עין, האתון רואה והוא לא רואה, כדי לקלל את העם הוא צריך לראות אותו...). בכל אופן, כך הוא אומר:

כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ.

רש"י: אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואימהות.

זה מרגש, הוא לא רואה אותי ואתכם, הוא רואה את אברהם. הוא אומר: אני רואה את העם הזה – ורואה את אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. אני רואה את העבר. מצד שני, שימו לב לפירוש של הרב שמשון רפאל הירש. אם רש"י מדבר על העבר, הוא מדבר גם על העתיד ומציע לנו לעשות זום-אאוט. הרש"ר (הרב שמשון רפאל הירש):

כדרך שמקומות מרוחקים מתקרבים זה אל זה לעיני הצופה ממרום, כך הדבר גם בזמנים. המתבונן בהיסטוריה – תוך כדי התעלות על תקופתו – סוקר מאות שנים בסקירה אחת. העם הזה עתיד להשיג את חזון ייעודו. הדבר לא יהיה בעתיד הקרוב, אבל במסגרת התפתחות העתים, העתיד איננו רחוק.

(הרב שמשון רפאל הירש)

איזו אמירה מדהימה. כמו ששני מקומות רחוקים זה מזה נראים לצופה מרחוק כקרובים זה לזה, כך זה גם במישור הזמן ולא רק במישור המרחב. ההיסטוריה שלנו ארוכה ועמוקה, בלעם מסתכל ורואה את הרצף ההיסטורי שבו בסופו של דבר לעם הזה תהיה בשורה גדולה. הרי רוב העמים שמוזכרים בפרשות האחרונות – מהכנעני דרך הגרגשי, מהאמורי דרך היבוסי – לא קיימים היום. בלעם קולט שהאומה הקטנה שהוא רואה – תשרוד פה אחרי כולם. הוא מקבל פרספקטיבה.

לא ננתח את כל הברכה, הבנו את המסר הכללי: בלעם רואה את הסיפור הגדול, את הפרופורציות,

אבל אי אפשר להתעלם מהמשפט המפורסם הבא:

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

בלעם עומד מול עם ישראל ומכריז הכרזה שתהדהד מאז ועד היום: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". מילולית הכוונה אינה שלא "נתחשב" בהם, נתנשא, נתנהג לא יפה, אלא שלא יספרו אותנו, שהחשבון כלפינו יהיה אחר. האם הוא בירך או קילל את העם? האם זה משפט שגוזר על עם ישראל בידוד בינלאומי ואנטישמיות תמידית, או ייחודיות נצחית ומציאות אחרת מכל העמים? דורות של פרשנים עסקו בשאלה הזו. בגבולות בין ישראל לעמים, בין סגירות לפתיחות, בין גזענות לבין עצמאות רוחנית ועוד ועוד. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (המכונה הנצי"ב) הסתכל על הפסוק לא כקללה או ברכה, וגם לא כהבטחה נצחית, אלא כאתגר. כך הוא הסביר אותו: הן עם לבדד – ישכון: כלומר, אם העם ישמור על זהותו ומורשתו, הוא ישכון, הוא יתקיים. ובגויים – לא יתחשב: כלומר, אם הוא ינסה לחקות אחרים ולהיטמע לגמרי בגויים ולשכוח מהמשימה שלו, לא יתחשבו בו, הוא לא ייספר. המדרש מציע כמה סיבות לשמו של בלעם, וזה קשור מאוד לעובדה שהוא רואה לנגד עיניו עם, אומה, זהות לאומית מובחנת. גרסה אחת במדרש מציגה:

בלעם – בלא עם.

בלעם – שבלה עם.

בלא עם – כלומר, בלי לאום, בלי לאומיות. שבלה עם – כלומר, שבלבל את העמים, שאין אצלו חשיבות לזהות של אומה. זהות לאומית היא אחד הנושאים המרכזיים כיום על סדר יומנו – בארצות הברית, באירופה, גם בישראל, שאלות של הגירה, של גדר, מסתננים ואזרחים, הגדרת חוק הלאום של המדינה, ברקזיט ועוד ועוד. הקורונה העצימה זאת עוד יותר – פתאום יש גבולות, יש מדינות, אין דבר כזה "אזרח העולם הגדול" גם אם התרגלת לטוס כל היום ולחיות במלונות ובשדות תעופה. בסוף כל מדינה פה שומרת על גבולותיה ונאבקת בקורונה בדרך אחרת, מובהקת, ופתאום מדרגים אותנו ביחס למדינות אחרות ולעמים אחרים.

הרב יונתן זקס, מגדולי הנאבקים בהתבוללות, מפרש כמובן את העניין הזה כך: לעם ישראל, במיוחד מגלות בבל ואילך, לא היה אף לא אחד מהמאפיינים המקובלים של אומה. היהודים לא גרו באותה ארץ. חלקם חיו בארץ ישראל, אחרים בבבל, עוד אחרים במצרים. בהמשך הם נפוצו על פני העולם כולו. לא הייתה להם שפת דיבור יומיומית משותפת. היו שפות דיבור יהודיות רבות: גרסאות של יידיש, של לדינו, של ערבית-יהודית ועוד ניבים יהודיים אזוריים. עם ישראל גם לא חי באותה ישות מדינית. לא הייתה לו סביבה תרבותית משותפת. במקומות שונים הוא היה נתון לגורלות שונים בתכלית. ולמרות כל ההבדלים הללו, היהודים ראו את עצמם כאומה וכך גם נתפסו בעיני אחרים: העם הגלובלי הראשון בעולם. מה אם כן עשה אותם לאומה? זאת הייתה שאלתו של רב סעדיה גאון במאה העשירית לספירה, ותשובתו המפורסמת הייתה "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". את עם ישראל מכוננת תורת ישראל; זו אומה בריבונות האלוקים. באורח שאין דומה לו, הם קיבלו את חוקיהם עוד לפני שישבו בארצם – ומשום כך נותרו מחויבים לחוקים אלה גם כשאיבדו את ארצם. לא היה עוד כדבר הזה בדברי ימי האומות.

וגם הוא מצטט את הנצי"ב שקורא את הפסוק כך: עם ישראל, כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד... ובגוים כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, לא יתחשב – אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם.

כותב הרב זקס: הבה ננצור עמנו את דבריו של הנצי"ב. אל לנו לוותר על נבדלותנו. היא העושה אותנו למה שהננו. אין כל סתירה בינה לבין חזונם האוניברסלי של הנביאים. להפך – וזהו הרעיון משנה-החיים של הפרשה הזו: בייחודיות שלנו טמונה האוניברסליות שלנו. רק מתוך זהותנו הייחודית אנחנו יכולים לתרום לאנושות את תרומתנו הייחודית.

נמשיך. בלק כמובן מתרגז: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. הוא לוקח את בלעם למקום אחר, שממנו לא יראה את כל העם אלא רק "אפס קצהו". שוב הם עולים לראש פסגה, שוב הוא בונה מזבחות ומקריב קורבנות, ושוב הוא מבקש שיקלל.

2. הברכה השנייה: לראות רק טוב

גם הברכה השנייה מרגשת ביותר, ומאירה כבר את הקשר האישי בינינו לבין אלוקים. קודם דיברנו על המישור הלאומי, הגדול, עכשיו תראו איזו מערכת יחסים נרקמת כאן:

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

מה זה "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"? אלוקים לא רואה בנו את המומים, את האוון, את העוול, את הבעיות. בואו נסתכל על ההקשר: אנחנו אחרי סדרת כישלונות עגומים. בני ישראל מתלוננים, חטא העגל, חטא המרגלים, חטא קורח. בנוסף, מרים ואהרן נפטרו, משה היכה בסלע והתבשר שלא ייכנס לארץ ישראל, ובכל זאת, בין כל האירועים האלה, הברכה שוב מעבירה אותנו מהמיקרו אל המאקרו. דווקא האויב מזכיר לנו: אנחנו טובים וקרובים ואהובים. לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

הפרשנים ממש יוצאים מגדרם נוכח המילים היפות האלה. הנה כמה דוגמאות:

ה' אלוקיו עמו – אפילו מכעיסים וממרים לפניו, אינו זז מתוכן.

(רש"י)

הוא בתוכנו, לא משנה מה.

כותב הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, ה"כלי יקר": "אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באוון ובעמל שלהם, מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואוון? ואפילו החוטאים ההם, לא כפרו באלוקים לגמרי אלא שיתפו שם שמיים לדבר אחר, כי לכך נאמר (בחטא העגל) 'אשר העלוך', בו' וזהו שנאמר כאן – ה' אלוקיו עמו, ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך, ולא אלוקים ממש. שאף בשעת החטא ה' אלוקיו עמו, לא כפרו בו לגמרי, ותרועת מלך עולם נשאר בו, ותדע שכך הוא". כלומר, גם בשעת החטא – אנחנו איתו והוא איתנו.

ה"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, מצטט משיר השירים:

כולך יפה ומום אין בך – פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך, העובר על ידי רחיצה והדחה.

(האור החיים הקדוש)

כלומר, מול איום חיצוני יש פתאום אהבה רבה. ביום יום ביחסים (גם ביחסים האנושיים), אנחנו כועסים ומשלימים, אבל אם יש איום חיצוני – פתאום נחשפת הפנימיות. מול בלעם ובלק אלוקים פשוט אוהב אותנו, זאת האמת הפשוטה. הוא אוהב אותנו, וגם אנחנו אוהבים אותו:

כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

רש"י: כי ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים.

ה' כל כך איתנו, למה צריך קסמים? השכינה פה. אין לנו צורך להתעסק בנחשים, ניחושים, קוסמים וכישופים. יש פה קשר של אהבה אמיתית, וזו הכותרת הראשית. קל מאוד לשכוח את זה, את הטוב הבסיסי הזה.

אז אחרי הברכה של ייחודיות לאומית, קיבלנו ברכה על קשר מיוחד עם אלוקים, גם כשמתבלבלים ומתרחקים. נחזור לפרשה. בלק שוב כועס, אבל לא מתייאש: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹוקים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. הם מגיעים למקום שלישי, אל "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון". שוב מזבחות, שוב קורבנות, ושם קורה משהו מעניין:\

3. הברכה השלישית: צניעות!

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקים... ומה הוא אומר?

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל... כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

נתחיל בהתחלה. "מה טובו!". זו קריאת התפעלות ספונטנית שנחקקה אצלנו עמוק בלבבות, היא פותחת את סידור התפילה, חקוקה על ארון קודש, אבל ממה הוא מתלהב? ארכיטקטורה? עיצוב? בנייה? גגות? דשא? רש"י מסביר את הצופן: זה מחנה של המוני אנשים. צפוף, חם, אנשים שונים, הרבה שבטים, מרקם הטרוגני, ספקטרום חברתי, 40 שנה הם זזים יחד ושוב חונים ושוב נוסעים, ועדיין – איזה פלא, איזה נס, איזו ברכה – הם יודעים להפריד בין רשות הרבים לרשות היחיד. הכי קל להגיד "יאללה בלגן", ונתארגן על עצמנו כשניכנס לארץ ישראל, שם לכל אחד יהיה בית. אבל לא, הם שומרים על צנעת הפרט. זו חברה בריאה, טהורה, בלי חטטנות יתר אצל האחר, מתוך הבנה שיש לכל אחד זכות לפרטיות. יש פה צניעות, יש פה אצילות, וזה מרשים אותו ומאליה יוצאת הקריאה הזו מפיו: מה טובו אוהליך יעקב. יש מדרש מרתק על האירוע הזה: "בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדם, שלא היה יכול לגעת בהם, התחיל אומר: מי יכול לגעת בבני אדם אלה? מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם, מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל" (מדרש רבה)

עצם זה שכל אחד יודע מי הוריו ומי משפחתו – זה לא מובן מאליו אצל בלעם.

לא מצאתי תשובה לשאלה למה רש"י כותב את זה פעמיים. זה לא אופייני, כל מילה אצל רש"י מחושבת, ובכל זאת, תראו:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקים.

רש"י: שוכן לשבטיו – ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינם מעורבים, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו.

ואז רש"י ממשיך באותו קו:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

רש"י: מה טובו אוהליך – על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה.

מה קורה פה? למה זה כל כך חשוב? יש פה סוד שאפשר לקרוא לו: הפרדת רשויות. הפרדת רשויות אמיתית. לא בין השופטת למחוקקת למבצעת, זה גם חשוב, אלא בין רשות הרבים לרשות היחיד, ובין רשות יחיד אחת לשנייה. התורה דורשת מאיתנו להכיר בכך שיש תחום ציבורי ויש תחום פרטי. ושוב, זה מדהים – במדבר זה היה חדשני כי העולם היה פרימיטיבי, והיום זה חדשני כי העולם הוא "מתקדם". הרעיון שהאוהלים לא פתוחים אחד כלפי השני במדבר הפתוח, שיכול להפוך להפנינג, הוא יסודי ובסיסי, אולי לכן רש"י חוזר על זה פעמיים, אולי לכן זה מופיע כל כך הרבה בסידור התפילה ובחיינו, הפסוק הזה.

היה כאן "תכנון ערים" ששמר על צניעות ועל מרחב אישי. שנים לפני הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" – בלעם מברך את המציאות שבה לא מקנאים בדשא של השכן, פשוט כי לא מסתכלים עליו.

בלעם מגיע מתרבות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. הוא חי בעולם שכולו פריצת גדר, הוללות, אלילות, תועבה ופתאום הוא רואה מול עיניו תום וצניעות ופשטות ויופי וחן וטוהר.

גם היום האתגר המרכזי עבורנו היא לפתח עולם פנימי. אנחנו חיים בעידן של "אי אם וואט איי שר",  I am what I shareואם משהו לא שותף – הוא לא קרה. זו משימה, לפתח את החיים שלנו. מדברים היום על תסמונת FOMO – fear of missing out, הפחד להחמיץ דברים שקורים, פוסטים שעולים, סטוריז שכבר באוויר ועוד מעט ייעלמו. אבל מה עם FOMO על החיים שלי, על העולם הפנימי שלי? אני פוחד להפסיד מחשבות של אחרים, אבל בינתיים מפסיד המון מחשבות שלי. שלא לדבר על הילדים שלי, מה עם הפחד להפסיק אותם ואת חוויותיהם, שלא עולות בפוסט מלוטש ומהיר, אלא מצריכות הקשבה ותשומת לב ורגעים של שתיקה?

המשימה היא לא רק לשים חסימות והגנות, אלא גם לבנות עולם פנימי. אם יש לאדם זהות משלו הוא פחות מסתכל על מה קורה אצל אחרים (וכבר אמר רבי נחמן: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי"). הדשא של השכן ירוק יותר? לא יודע, לא היה לי זמן להסתכל על הדשא של השכן. אני עסוק בלטפח את הדשא שלי.

גם הפעם התגובה של בלק כעוסה ביותר: וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

4. הברכה הרביעית: לא רק ניצחון צבאי, לא רק מחמאות

הברכה הרביעית היא קצת שונה. בלק כבר לא לוקח אותו לשום מקום, הוא עצבני והם אמורים להיפרד. אבל בלעם מוסיף עוד משהו משלו.

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר.

ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוקים י"ד - י"ט

זו נבואה חיובית, אבל נדבר ברשותכם על מה שאין בה, ולא על מה שיש בה. בלעם בכוח הרוחני שלו מצליח לראות ניצחון צבאי של עם ישראל, שימחץ ויירש את האויבים שלו ויעשה חייל. אבל לפני סיום, לפני שניפרד מבלעם, אנחנו חייבים לומר לעצמנו: הוא לא חוזה שלום עולמי או גאולה לכל בני האדם, המקסימום שההיסטוריה יכולה להגיע אליו, לפי הנבואה שלו, הוא ניצחון צבאי בשדה הקרב, בתום מלחמה. נביאי ישראל מבקשים ייעוד אחר, של עולם מתוקן. לא ניצחון במלחמה אלא ניצחון מול כלל הכשלים האנושיים. לא ניצחון מול אויב חיצוני אלא מול אויב פנימי שאותו בלעם לא מציין, בו הוא לא נלחם – היצר הרע, המידות, השחיתות, האלימות. זה האויב. הנה כמה דוגמיות מהנבואות של נביאי ישראל לאחרית הימים: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". בלעם כידוע הוא "שתום עין". הראייה שלו מוגבלת, הוא רואה בעין אחת ולא בשתי עיניים, רואה את העולם הזה בלי העולם הבא, רואה רק לקרוב, הוא קצר רואי, קצר טווח. זה גבול ההבנה שלו, אבל אנחנו רוצים יותר.

ויש עוד בעיה בבלעם – הוא רק מחמיא לנו. זה טוב, אבל זה לא יכול להיות הטקסט הבלעדי שלו (זוכרים את קורח שאמר שכולם קדושים, מול משה שדרש תיקון ושיפור?). ובכן, בלעם לא מפסיק להחמיא לנו, כמעט אפשר לומר – להתחנף. חלק מהפסוקים שלו הרי נכנסו לפנתיאון היהודי, ולסידור התפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", "הן עם כלביא יקום" ועוד. אלה טקסטים יפים מאוד, אבל מנגד, דווקא הנביאים שמגיעים מתוך עם ישראל, לא מהססים להוכיח את העם, לנזוף בו, להזהיר אותו כי הוא צועד בדרך שגויה. אחת הסיבות לכך היא שבלעם לא רצה לשפר את העם. לא הייתה לו מטרה חינוכית. הנביאים רצו להנחות את בני ישראל ליעד מסוים, הם היו רועים רוחניים, ולכן הייתה תכלית לדברים שלהם, גם לדברים הנוקבים ביותר. הם הבינו את חשיבות הביקורת, וסברו שהיא עדיפה על הרעפת שבחים בלבד. יש משפט מפורסם בחסידות, של הרב שלום דובער שניאורסון: "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". בלעם אומר לנו אחרת: אתה מצוין, אל תשתנה, אל תעבוד על עצמך. הוא אומר זאת לאחרים וגם לעצמו, הרי הוא לא תיקן את מידותיו, נשאר מושחת, תאב-כסף, בלי תיקון עצמי. הוא קיבל כישרון רוחני אבל לא עשה איתו כלום.

אנחנו לא מרבים לדבר פה על ההפטרה, אבל הפעם זה מתבקש. מיד אחרי קריאת התורה, קוראים בשבת את דברי הנביא מיכה:

עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'...

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקיךָ.

זה נביא אמת, הוא דורש מאיתנו להשתפר.

אני רוצה לסיכום לומר עוד משהו: "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור". (מסכת ברכות)

איזה גילוי. האם היינו צריכים לקרוא את זה פעמיים בכל יום? למה? מה חשוב כל כך? ורק כדי לא להטריח אותנו זה לא צורף לקריאת שמע, אבל בכל זאת, זה מחייב אותנו להכיר הרבה יותר טוב את הפרשה הזו. אז השתדלנו לעשות זאת הערב.

נסכם את ברכותיו של בלעם:

שנזכה לזכור את הסיפור הגדול שלנו, את הגבעות והצורים, את הפרופורציה של אלפי שנים אחורה וקדימה ולשמור על הייחודיות הלאומית,

שנזכה לזכור שהרוב טוב, אנחנו טובים וקרובים ואהובים ואוהבים, לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, אנחנו לא מה שהכותרות מספרות יומם וליל,

שנזכה לפרטיות ולצניעות, לקדושת הפרטיות, כל אחד באוהל הפרטי שלו, בעולם הפנימי שלו,

ושנזכור שהיעד הסופי אינו רק ניצחון צבאי, אלא הוא עובר דרך תיקון עצמי שלנו, בדרך לתיקון העולם כולו.

תודה רבה. ניפגש ב"ה בשבוע הבא.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.