איך יוצאים משעבוד לגאולה? - השיעור השבועי - פרשת בוא תשפ"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print


להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "בוא", אנחנו קוראים בה על יציאת מצרים, והמשפט שימשיך ללוות אותנו לאורך ספר שמות הוא:

"כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים"

(הספר "נתיבות שלום")

בפרשה מופיעות שלוש המכות האחרונות (ארבה, חושך ומכת בכורות) ופרעה המבוהל יוצא בחצות הלילה לחפש את משה ואהרון, להודיע שהוא משחרר את עם ישראל. העם מתארגן ליציאה ובבוקר, לאור יום, לעיני כל מצרים, יוצא משם לנצח. אבל הפרשה לא בנויה בסדר כרונולוגי סיפורי. משובצות בה המון מצוות והוראות והלכות, תוך כדי.

אז איך יוצאים ממצרים? הנה שלוש נקודות חשובות מהפרשה, שמשולבות בעלילה:

1. ראש חודש

זה נראה מבולבל, אבל בעצם זה מאוד מרגש: רגע לפני שיוצאים ממצרים, עוצרים ומקבלים מצווה ראשונה לעם כולו – קידוש החודש. רגע לפני שההבטחה האלוקית מתקיימת והשעבוד נגמר, אנחנו מדברים על ליל הסדר שלנו עוד אלפי שנים ועל כך שיהיו ילדים שישאלו שאלות ("והגדת לבנך ביום ההוא"). זה לא מבנה הגיוני אבל אולי בעצם הוא הכי הגיוני – התורה משובצת בתוך החיים, מצוות העשה והלא תעשה הן חלק ממסכת חיינו מאז ועד היום.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

אנחנו בשיא המתח. מכת בכורות עוד לא יצאה לדרך, אנחנו אחרי המכה התשיעית ולפני העשירית, אבל ה' כבר מאיים במכת בכורות ואומר מה עומד לקרות. כל מצרים בטלטלה, כל עם ישראל מטולטל, וזה בדיוק הזמן של התורה להגיד שצריך לקדש את החודש.

רש"י: הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש.

וזה לא הסוף, יש זמן גם להתפלפל, לדון, להסביר. מסביב יהום הסער, אבל משה והקב"ה בשיח הלכתי אינטנסיבי. תראו איך רש"י ממשיך ומסביר את המילה "הזה":

רש"י: הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: כזה ראה וקדש.

הביטוי הזה, "כזה ראה וקדש", משמש מאז ביטוי מפורסם בשפה העברית. משמעתו היא: ככה צריך לעשות, ככה יש לנהוג. אתם מבינים את המציאות הזו? אפשר לנסות לדמיין או לצייר את זה: מהומה מסביב, בוקה ומבולקה, אבל באמצע כל הבלגן, משה וה' מתבוננים על הלבנה ובודקים מתי כבר אפשר לקדש את החודש.

פרשנים רבים שואלים למה דווקא זו המצווה הראשונה? התשובה היא: מול המצרים שסגדו לשמש ולחוקי הטבע הקבועים, יש כאן אמירה. חודש זה מלשון חדש, חידוש, אפשר להתחדש. יש בעולם מעגליות, הלבנה נעלמת אבל מתגלה מחדש וכך גם אנחנו, מסתכלים מעלה לשמיים ומתחילים מחדש. על המצווה הזו נאמר כך:

"המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, היינו הדבר הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא שקודם כל צריך יהודי תמיד להתחדש. החמה אורה גדול וחזק מאוד אבל אין בה שום חידושים, והלבנה מורה על חידוש והתחדשות. זוהי המצווה הראשונה והיא משקפת את מציאותנו עלי אדמות, בכל דור ודור ובכל יום ויום.

"כי בפרשיות אלה של יציאת מצרים נתנה התורה כוח ליהודי להתגבר בכל המצבים, וטמון בהן כוח התיקון הכללי עד סוף כל הדורות. התורה איננה ספר זיכרונות למה שהיה בעבר, אלא דרך חיים לכל אחד. עלינו לדעת ולזכור כי כל מה שכתוב ומרומז בתורה שייך ונוגע לכל יהודי בהווה, והתורה מתחילה – בהתחדשות".

("נתיבות שלום")

מצוות עלולות להיות מקובעות, אז המצווה הראשונה – לא להיות מקובע.

ובהזדמנות זו – חודש טוב. חודש שבט התחיל השבוע, וראשי התיבות שבט הן – שנתבשר בשורות טובות.

2. ליל הסדר הראשון

המצווה הזו מופיעה כאן לראשונה:

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר... וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת...

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ...

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ...

וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר...

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

אנחנו רגילים לכך שדרישות לשינוי קורות ברחובות, במרחב הציבורי – ברוטשילד, בכיכר ציון, בהפגנות ענק, בחסימות כבישים. אבל יציאת מצרים מתנהלת אחרת. אחת המצוות הראשונות, תוך כדי התנופה הדרמטית של היציאה לחירות, היא להתכנס ולאכול את קורבן הפסח בתוך הבית. מעין "ליל סדר" ראשון, עדיין על אדמת מצרים. הציווי הוא לעזוב את ההתרגשות ההמונית שבחוצות ובשווקים – אל האוהל הפרטי. הרב משה צבי נריה כותב:

"דרכו של עולם, שבימים של מהפכות ושינויים כולם נסחפים החוצה, העניינים הפרטים נדחקים, חיי המשפחה לא זוכים לתשומת לב, איש לא חושב שדווקא זה הזמן להשקיע בבית. אבל במהפכת יציאת מצרים – כל משפחה צריכה לאכול לבדה, בבית, בלי זרים. גם אנשי הציבור נדרשים לעזוב בשלב זה את ההמונים לטובת סעודה משפחתית ראשונה של שחרור ומלכותיות. כדי שהאומה כולה תהיה יציבה, צריך קודם כל ליצור יציבות במרחב הפרטי" (הרב משה צבי נריה)

והרבנית ימימה מזרחי מתייחסת לאותה נקודה:

"פגשתי לאחרונה את השופטת החרדית הראשונה בארצות הברית, רוחי פרייר. היא מהנשים המתוקתקות האלה, ה'מרגיזות'. העוגות שהיא אופה לשבת תמיד מוכנות מראש, הכול מאורגן. כל הילדים שלה – בפיג'מות תואמות. אפילו בעלה עם אותה פיג'מה... ושאלתי אותה: אלופה אחת, איך כל יום את שומעת את כל הזבל והרשע והפשע באולם בית המשפט, וחוזרת לבית החסידי והתמים שלך? והיא אמרה: זה בדיוק הפוך. אני לא מביאה את הפשעים מבית המשפט הביתה, אני מביאה את הבית – לבית המשפט.

"אפשר לספור כמה פעמים המילה 'בית' מופיעה בפרשה, שוב ושוב. אנחנו יוצאים ממצרים, מעבדות לחירות, וכל הזמן מדברים איתנו על מזוזות הבתים, על קורבן הפסח שאוכלים בתוך הבית, על החמץ שלא יימצא בבית ועוד. כי חירות אמיתית זה לבוא הביתה. אדם שיש לו בית, שמרגיש יציב, הוא בן חורין אמיתי. אם 'יחרב ביתך' זו קללה מפורסמת בערבית, הברכה היא: יבנה ביתך". (הרבנית ימימה מזרחי)

3. איך זוכרים אירוע גדול?

מילת מפתח בפרשה היא – "לדורותיכם", "לדורותם". תוך כדי האירוע, מכניסים אותו לסדר היום העתידי שלנו, גם כשנגיע לארץ, גם בדורות רחוקים. זו לא הנצחה של מה שקרה, אלא חיים יחד עם החוויה שקרתה. הנה כמה דוגמאות:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

איך זוכרים? למשל – באוכל. המצות הן דוקומנט:

וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'.

 

ועוד דבר חשוב – חינוך הילדים, השאלות של הילדים. הדור הבא צריך להיות סקרן ביחס למורשת, לשאול ולהתעניין, גם עוד הרבה שנים. רואים זאת כל שנה ב"מה נשתנה":

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

ועוד מזכרת – תפילין. גם המצווה הזו ניתנת לנו בעיתוי המיוחד, בלילה הקדוש ההוא, ליל יציאת מצרים:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

רש"י: רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע,

שהרואה אותם קשורים בין העיניים יזכור הנס וידבר בו.

היום זה כבר ברור, אף אחד פה לא אומר: וואו, תפילין, איזה רעיון מדהים. אבל כאן מדובר על ההשקה של הרעיון, של הפורמט. אנחנו לוקחים את החוויה הזו שעדיין בעיצומה והופכים אותה לתזכורת קבועה על היד ועל הראש. זה לא מובן מאליו, זה לא טריוויאלי. אנחנו "מקפיאים" את הרגע, עושים לו "פריז" ולוקחים אותו איתנו. שמתם לב כמה עושים היום מגנטים בשמחות? לקחת איתנו רגעים, לנצור, להנציח, ואז בסוף לכו הביתה עם מגנט שידביק לכם למקרר את ההזמנה הבאה לחתונה הבאה, וכן הלאה...

בסידור עם פירוש הרב קוק, "עולת ראי"ה" שמו, הוא כותב על מצוות התפילין:

"באמת עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל... כל היסוד של יציאת מצרים הוא להילחם בטבע הגס של החיים". (הרב קוק)

ואיך נלחמים? על ידי תפילין. הוא כותב שם שצריך לחקוק את רשמי הנפלאות אל תוך החיים, לנצח את הטבע ולהכניס לתוכו את האור של יציאת מצרים, ובעצם בכל פעם שאדם מניח תפילין הוא ממשיך את יציאת מצרים עליו.

כלומר, זו לא רק יציאה מעבדות לחירות פוליטית או לחירות מדינית, אלא יציאה משעבוד רוחני, יום יום, שעה שעה, במלחמה שלנו בין הגסות לבין העדינות. יציאת מצרים היא משימה שמוטלת עלינו גם כרגע: לנצח את הטבע הגס של החיים. הנחת תפילין כל בוקר, כמו כל מצווה מעשית אחרת, עוד מעשה קטן ועוד מעשה קטן – זה מנצח את הטבע הגס של החיים. היהדות לא סגורה ותחומה במקום מסוים ובזמן מסוים, היא באמת מלווה אותנו לאורך כל היום.

אפילו תוך כדי ההיסטוריה בהתרחשותה, בהתהוותה, המסר הזה מופיע. הנה הפסוקים שמתארים ממש את יציאת מצרים, ושימו לב למילה האחרונה כאן:

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם.

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.

תוך כדי האירוע, כתוב לנו פה שיש לזכור אותו – "לדורותם".

אם התחלנו בהתחדשות, סיימנו בכך שצריך מסגרת לדורות כדי שההתחדשות תישמר.

לסיכום, דיברנו על:

המצווה הראשונה – התחדשות

ליל הסדר הראשון – הכניסה פנימה ולא היציאה החוצה

לצרוב את החוויות שלנו לדורות

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.