איך לחיות בארץ ישראל? – השיעור השבועי – פרשות בהר-בחוקותיי תש"פ

פרשת השבוע, "בהר בחוקותיי", מובילה אותנו לסיום ספר ויקרא. גם הפרשה הזו מזכירה לנו עיקרון חשוב: וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח. לחיות פה זו זכות אבל גם חובה. יש קוד התנהגות במקום הזה. אז איך נכנסים לארץ? הפרשה אכן מתארת מה קורה כשהתורה והארץ נפגשים. אנחנו כבר לא במדבר. איך בונים חברה בארץ ישראל? נדבר על 3 עקרונות.

1. שמיטה

אנחנו לא מצווים לכבוש ולבנות אלא לשמוט ולשבות. ככה מתחילה הפרשה, ככה נכנסים לארץ: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

השמיטה היא שבת הארץ, שבת האדמה שמגיעה כל שבע שנים. כל שבעה ימים וכל שבע שנים צריך לשמוט ולשבות. כלומר, אחרי המדבר, שם הייתה מסירות נפש מתוך עוני – בארץ ישראל צריך לפעמים מסירות נפש מתוך עושר. יש פה הצלחה חומרית, כלכלית, גשמית, וצריך לעצור ולשמוט. להרפות. להפסיק את המירוץ. כפי שכותב הרב פרופ' יונתן זקס על הפרשה ועל השמיטה:

"האתגרים האמיתיים שבני ישראל יצטרכו להתמודד איתם יהיו לא העבדות אלא החירות, לא העוני אלא השפע, לא הנוודות אלא הביתיות".

אנחנו חיים בחברת נפש. לא רק פעם הייתה מסירות נפש, מתוך מצוקה, גם היום יש, מתוך רווחה.

אז צריך לשמוט. נדמה לי שכולנו "שמטנו" בתקופה האחרונה. הכל נשמט. לא תכננו, לא ניהלנו את העולם, נאלצנו להרפות. יש מילים יפות בספר תהילים: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים". צריך להרפות, כדי להשאיר קצת מקום לאמת להיכנס, לא להיות מלאים בעצמנו.

וממש בהקשר הזה, הנה טקסט שכתבה עינת קרמר:

"לפעמים אני חושבת שאם לא הייתה קורונה היינו ממציאים אותה. אני מרגישה שיש לנו למין האנושי במשותף , כבר הרבה זמן, איזו הרגשה קולקטיבית שהגזמנו לגמרי. שמישהו צריך לעשות משהו כדי לעצור אותנו. שלא יכול להיות שבמהלך חיינו הקצרים עברנו מטיול ירח דבש בחו"ל לנסיעה של פעם, פעמיים, שלוש בשנה. אין סיכוי שאנחנו משליכים כל כך הרבה אוכל, מייצרים כל כך הרבה זבל, חיים כל כך במנותק מהתחלפות העונות ומסופיותנו שלנו ממש. לא יכול להיות שנמשיך ככה, משהו חייב לקרות… אי אפשר לצמוח עד אין קץ בעולם סופי, ואי אפשר להמשיך לפתח טכנולוגיות בלי לפתח גם את רוח האדם.

ואז באה הקורונה ואימצנו אותה בחום. באיזו מהירות נכנסנו הביתה, עצרנו את הגלגל הכלכלי, התרחקנו מאירועים המוניים. באיזו טבעיות נכנסנו ל'נוהל מגיפה'. ועכשיו מתחילים לחזור לשגרה, ויש טעם תפל בפה, של 'וזה הכל', חוזרים להיות כמו קודם?

אז אני מציעה שלא, לא נמשיך כמו קודם ונחכה שמשהו יעצור אותנו. בוא נעצור את עצמנו, נעצור ונחשוב. בואו נלמד ממה שהיה טוב בתקופה הנוכחית של העצירה וההתכנסות, נחשוב איך לשמור את זה גם בחיים ה"רגילים" בואו נלמד ממה שהיה קשה ובודד ומלחיץ, איך לבנות חברה שבה יש חוסן שמאפשר להתמודד עם משברים ביתר קלות. זה הרעיון של השמיטה – עצירה של הגלגל הכלכלי אחת לשבע שנים, אבל מתוך ידיעה, הכנה ובחירה".

עד כאן. בדיוק בשבוע בו ההקלות הופכות רציניות, ויוצאים מהבתים יותר ויותר, קוראים בפרשה על שמיטה. על מנגנון שמבקש מאיתנו לשמוט, למצוא איזונים ובלמים. אנחנו מרבים להתגאות, ובצדק, בסטארט-אפים ישראליים, בהמצאות ובפיתוחים מייד אין ישראל. אבל התורה מציבה בפנינו שני פורמטים חדשניים של הפסקת המירוץ – השבת והשמיטה. האם אנחנו יכולים ללמד את עצמנו ואת העולם לא רק איך לעבוד, אלא גם איך לנוח?

האם נצליח לאזן? קחו למשל את תחום החתונות – האם יהיו חתונות קטנות יותר, שהן גם אמיתיות ומרגשות יותר? מה אנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה, מה למדנו מהתקופה הזו?

2. סולידריות

המילה אחווה מופיעה 11 פעמים בפרשה בהטיות שונות. כולנו אחים: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ", "גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ". רגע, אמרנו שנכנסים לארץ ישראל. מתחילים לעבוד את האדמה, לעשות עסקים, מה אח? זה ביזנס, אני לא מכיר אותו, מה כל האחווה הזו? ובכן, זה אח. זה הבסיס של הכלכלה בישראל. בשורש הדברים יש בינינו אחווה. נתעכב רק על פסוק אחד:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

רש"י: והחזקת בו – אל תניחהו שירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשא שעל החמור. עודהו על החמור – אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ – חמישה אין מעמידים אותו.

רש"י אומר פה דבר עמוק. את הסדקים הראשונים קשה לאתר. את הרגעים שבהם עוד אפשר לתקן, ובקלות, קל לפספס. רש"י כותב שצריך להתאמץ, אסור להניח לו ליפול ולהתרסק, וצריך לחזק אותו כבר מההתחלה. אצל חמור שסוחב משא כבד, אם המשא מתנדנד כשהוא על גבו – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכל נפל לארץ והתפזר והתרסק – גם חמישה לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. כשעוד אפשר לעזור למישהו, זה פחות אטרקטיבי ומדובר. כשהוא כבר בעשירון התחתון ועובר לגור ברחוב – זה כבר מביא יותר רייטינג ותשומת לב.

העיקרון הזה נכון כנראה גם בזוגיות (מתי מתחילים לטפל, כשמופיעות בעיות קלות או חלילה כשהכול מתנפץ?), ביחס לנוער בסיכון (האם מחכים לפיצוץ גדול, או מנסים לשפר את המצב מבעוד מועד?), ביחס למחלות (אנחנו הרי שומעים רבות על איתור מוקדם), למשברים נפשיים ועוד ועוד.
פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו אמורה לגרום לנו לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.

הנה עוד סיפור על סולידריות, על חוטים בלתי נראים שמחברים אותנו, בקשר בין יהודים במדינות שונות. זה טקסט שקיבלתי השבוע, מאוסטרליה:

"שלום סיון, נראה לי שהסיפור הזה צריך להתפרסם: שמי דרור פרוכטר, שליח של 'תורה מציון' בעיר פרת' באוסטרליה. המצב של הקורונה פה ממש טוב, ברוך השם, כך שאנחנו מתפללים במניין רגיל, בבית הספר 'כרמל'. לפני כמה ימים נולדה בבולטימור שבארצות הברית תינוקת, למשפחה שאנחנו בכלל לא מכירים. ההורים, ארי ושרה שטרן, לא יכלו לתת לה שם בבית כנסת, כי אצלם הכול סגור. הם חיפשו מקום בעולם שבו יש מניין רגיל, והגיעו אלינו. זה היה מדהים. ההורים היו איתנו בשיחת וידאו במשך התפילה, והכריזו על השם הטרי. ארבעים תלמידי בית ספר, מקצה אחד של העולם, דואגים ומתפללים ושמחים עבור תינוקת שזה עתה נולדה בקצה השני של העולם, והם אלה ששומעים ראשונים מה יהיה שמה.

זה היה רגע שכולנו לא נשכח. אפשר לדבר על סולידריות, על כך שאנחנו רקמה אנושית אחת, על הקשר העמוק שלנו עם כל יהודי – אבל האירוע הזה לא הצריך מילים והסברים. פשוט הרגשנו את זה".

פרסמתי את הדברים, ואז קיבלתי סיפור המשך. האחווה נמשכת:

"שלום, שמי פיה קרלין בן דוד. בית כנסת כרמל במערב אוסטרליה הוקם בשנת 1959 על ידי קומץ משפחות בודדות שחיו שם, ביניהם סבא וסבתא שלי. סבא היה עוף מוזר, עם מבטא גרמני חזק. הוא היה פליט שניצל מהשואה, עלה על רכבת הקינדר טרנספורט, נפרד מאמא והגיע לבדו לאנגליה. אביו ואימו נרצחו. הוא מעולם לא שיתף בפרטים אך הצליח להתגלגל אוסטרליה, הפך לרואה חשבון ועבר מסלול חיים קשה. הוא לא הרים ידיים. יחד עם כמה משפחות יהודיות בלבד – הם הקימו מחדש את העולם שחרב, בית כנסת, מקווה, שיעורי תורה, גן ילדים. את בית הספר כרמל הקים לזכר הוריו. בית ספר יהודי יחיד במערב אוסטרליה עד היום. המסר שהגיע משם השבוע הוא אות ניצחון. בקצה העולם יושבת קהילה יהודית קטנטנה ובה בית ספר יהודי קטנטן שהוקם באהבה לאחר החורבן ושם מניין מתפלל על הולדת תינוקת קטנטנה בקצה השני של העולם, וקורא בשמה. היטלר חשב שיוכל לרדוף כל יהודי ויהודי, ואנחנו בעת משבר עולמי רודפים אחרי כל יהודי ויהודי כדי שיברכו על נשמה חדשה שירדה לעולם".

ואז הנכדה הוסיפה עוד משהו, לסגירת המעגל בסיפור הזה: "אני גדלתי בבית לא דתי. גדלנו בחינוך החילוני הישראלי הרגיל. אחרי הצבא טסתי לאוסטרליה, והגעתי לפרת׳ בפעם הראשונה. סבא וסבתא שלי עשו עלייה בשנות השבעים המאוחרות, אבל הותירו שם קהילה גדלה ופורחת. כשראיתי את כל זה, את כל מה שהקימו והתירו אחריהם, וכשידעתי את הסיפור האישי של סבא שלי מאחורי הקלעים, החלטתי שמי אני שאפנה את גבי לעולם היהדות וערכיו… וכך בעצם עשיתי את השינוי הגדול של חיי וחזרתי בתשובה. בזכות הקהילה הזאת בפרת' שבאוסטרליה שסבא הקים".

זאת כבר אחווה בין הדורות, ואחווה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. מעגלים נסתרים של אחווה שקשה להסביר באופן רציונלי, אבל הם קיימים.

3. ספירת העומר

ל"ג בעומר עבר אבל אנחנו ממשיכים לספור עד לחג השבועות. ממשיכים במסע, ממשיכים בדרך. השבוע כתב לי דוד סלה, אח של מיכל סלה, שנרצחה על ידי בן זוגה ביישוב מוצא. הסיפור הזה טלטל מיליונים, והמשפחה של מיכל מקדישה מאז זמן רב לשינוי עמוק בנושא. יש גל של נשים שמבינות שהן במערכת יחסים אלימה ויוצאות החוצה – מאז הרצח של מיכל. וכך כותב לי אחיה, דוד:

"שלום סיון, שמי דוד סלה, אח של מיכל סלה שנרצחה על ידי בן זוגה. אני מרגיש שהטרגדיה הזו לא רק זעזעה את המדינה, אלא יכולה לחולל שינוי. אנחנו משקיעים כעת רבות בחינוך, בשינוי תפיסה, בהצלת נשים שסובלות מאלימות ושותקות.

היום, יום אחרי ל"ג בעומר, הוא יום הולדתה של מיכל. יום הולדת ל"ג. היום אחותי הייתה אמורה להיות בת 33. בספירת העומר מזכירים שוב ושוב שתלמידי רבי עקיבא נפטרו כי לא נהגו בכבוד זה כלפי זה. הרי הכי חשוב לראות את האדם, לכבד אותו. בזמן השבעה, שמענו סיפורים מופלאים רבים על מיכל ועל הכבוד שרחשה לזולת, הנה אחד מהם:

עובד סוציאלי סיפר שלמד איתה בקורס טיפולי שהיה קשה מבחינה נפשית. היו שתי קבוצות לימוד, עם שני מרצים, ובשיעור השלישי של הקורס – מיכל עברה לקבוצה אחרת. כשהוא שאל אותה למה, היא ענתה: 'אני לא מסוגלת ללמוד מהמרצה של הקורס שם, כי היא מביאה דוגמאות מהמטופלים שלה, ויש בה קצת ציניות. אני לא מסוגלת לשמוע אשת טיפול מדברת כך על מטופלים שלה'. זו הייתה אחותי. רק לנהוג כבוד זה בזה. כל כך סותר את הדרך שבה חייה הסתיימו".

יש משפט של רבי שמעון בר יוחאי שמתאים לעניין הזה. נביא מעט מתורתו של האיש שכמעט חצי מיליון איש נוהגים לעלות מדי שנה למירון למקום בו נטמן, והשנה כמובן לא הגיעו. יש ציטוטים רבים ועוצמתיים של רבי שמעון בר יוחאי במקורותינו, הנה משפט אחד:

"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (רבי שמעון בר יוחאי).

מה שקורה בחדרים הסגורים, בבית, בין אנשים, בין בני זוג – זה הכי חשוב. ותרבות רעה בתחום הזה, יותר קשה מהמלחמה הקשה שנקראת "מלחמת גוג ומגוג".

אנחנו מתקרבים לסיום. דיברנו על שמיטה, על סולידריות ואחווה ועל ספירת העומר. ככה צריך להיכנס לארץ. כל זה אינו בתיאוריה. זוכרים את הציטוט הראשון, על כך שזו לא רק זכות אלא חובה? ככה נאמר: וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.

ובכן, הנביא ירמיהו אומר בהפטרה לפרשת בהר (השנה לא יקראו אותה, כי קוראים גם את פרשת בחוקותיי): כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאו-ֹת אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת. הרבה שנים קראו את זה כאיזו נבואה לעתיד לבוא, אנחנו קוראים ואומרים: נכון, אנחנו קונים בתים ושדרות וכרמים בארץ הזאת. ברוך השם, הנבואה התקיימה.

דיברנו בעיקר על פרשת "בהר" ופחות על פרשת "בחוקותיי". בסיום שתיהן – מסתיים ספר ויקרא.

אז מה היה לנו כאן? 10 פרשות, עם 859 פסוקים: דיני קורבנות, טומאה וטהרה, כוהנים, בכורים, שמיטה, לשון הרע, רכילות, לידה, מוות, שבתות וחגים, היחס לעני ולגר ולקשיש, הלוואות, צדקה ועוד ועוד. במשך חומש שלם קראנו גם דברים שנראים טכניים, מפורטים מאוד, שחלקם בכלל לא תקפים היום. נתקלנו במילה שקשה להסביר בשנת 2020 וחוזרת שוב ושוב בספר – "קדושה". בעידן שבו לכל דבר צריך "להתחבר" ו"לזרום", שמענו בפירוט על עניינים שלא תמיד הכי מדברים אלינו כאן ועכשיו. כל זה – הוא שיעור בפני עצמו.

הכי מרתק לקרוא את ספר בראשית, עם סיפורי האבות. גם ספר שמות, שבמרכזו יציאת מצרים, הוא סוחף ומרגש. ספר ויקרא הוא מבחן – והשנה זה מבחן בעיצומה של טלטלה עולמית – ובשבת בבוקר המבחן מסתיים. את רוב ספר ויקרא קראנו מחוץ לבתי הכנסת, ובכל זאת, למרות הכל, נכריז עם סיום הקריאה: חזק, חזק ונתחזק.

תודה רבה. ניפגש ביום שלישי ב-21:00 בעזרת השם.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.