איך מתקדמים מכאן? - השיעור השבועי - פרשת בהעלותך תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. אנחנו בפרשה השלישית בספר במדבר. אחרי במדבר, אחרי נשוא, הגענו לפרשת בהעלותך. היא מלאה בדברים נפלאים ומרוממים: בתחילת הפרשה מובא הציווי להדליק את הנרות במקדש (זה סוג של נספח, השלמה, לכל חנוכת המזבח בפרשת נשוא), יש תיאור מפורט של הלוויים שנכנסים לעבוד במשכן, יש את חגיגת הפסח ואז את קביעת פסח שני, ואז תיאור הקמת המשכן ופירוקו לפי הענן השוכן עליו, ואז פרשת החצוצרות שמתריעות על אירועים שונים במחנה, ואז דו-שיח בין משה לבין חותנו יתרו על כך שהוא מצטרף אליהם למסע הטוב הזה, ואז פרשיית "ויהי בנסוע הארון" (אמירות חגיגיות של משה על ארון הברית, עד היום אומרים זאת כשמוציאים ספר תורה). אבל זה לא נגמר כאן. כאן מתחילות שלוש פרשיות עגומות מאוד. שלוש חריגות מהסדר, מהשמחה, מהאירועים המרגשים שתיארנו בזה אחר זה.

מכאן, פרשת "בהעלותך" היא גם קצת פרשת "בהורידך". אני רוצה להתמקד בשלושת האירועים האלה הערב. כי בעצם, אחרי כל ההכנות (המפקד התחיל בתחילת ספר במדבר), וכל הנשיאים והקורבנות וחנוכת המשכן, עם היציאה למסע מתגלות בעיות רבות. הרבה קשיים וסכסוכים פנימיים בתוך המחנה.

שימו לב: אין כאן אויב חיצוני. אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. הדינמיקה בינינו, הרוח והחזון של העם, האווירה הכללית – אלה הם הגורמים מספר אחת לבעיות שלנו, עד היום.

אז אנחנו נתמקד דווקא ברגעים הפחות מרוממים. אם התורה מתעכבת עליהם, ראוי שגם אנחנו נתעכב. ה"נתיבות שלום" כותב שצריך ממש ללמוד את התלונות האלה, לא לדלג ולרפרף אלא להתעכב ולהתעמק. אלה לא סיפורי מעשיות אלא תורה בפני עצמה, זה רלבנטי לנו ולנפש שלנו. בפרט בתקופה הנוכחית (בחירות, מירון, עזה, ערים מעורבות...) הדברים יכולים ללמד אותנו ממה להתרחק. אז נתחיל למנות את המשברים בפרשה – שלושה במספר:

1. "תבערה"

מתוך שלוש התלונות והתקלות, הכל מתחיל בסיפור קצת תמוה, קצר, לא ברור לגמרי, אפילו קצת מסתורי. הנה כל הפרטים שהתורה נותנת לנו. אנחנו רגע אחרי הפסוקים המרגשים על ארון הברית:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

ואז, הפסוק הבא, במעבר חד, הוא הפסוק הזה:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'. וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה, כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. 

מה קורה פה? הנה כמה דגשים של רש"י ושל פרשנינו לאורך הדורות:

רש"י: ויהי העם – אין "העם" אלא רשעים (מה אעשה לעם הזה, העם הרע הזה) וכשהם כשרים קרואים עמי (שלח את עמי).

ויהי העם כמתאוננים זה לא באמת. זה "כ". הם עושים את עצמם, עושים קולות של תלונות, ממש מתאמצים להתלונן. כמו ילד שעושה את עצמו בוכה, מכירים?

רש"י: כמתאוננים – לשון עלילה, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחורי המקום.

נשאלת השאלה: על מה התלונה? שימו לב שאין שום סיבה. לא ברור. כמו שלרצח הראשון אין סיבה בסיפור קין והבל, גם כאן. על משקל הפרסומת המפורסמת, "סתם כי בא לי להתלונן". יש פרשנים שאומרים שזה טורח הדרך, כי הם הולכים ברגל כבר כמה ימים, אבל הפסוקים לא מציינים סיבה מפורשת. לפעמים קיטורים לא צריכים סיבה, קודם כל יש חשק לקטר ואחר כך כבר מוצאים על מה. העיקר להתלונן. קודם כל אומרים "אוף".

הרב שמשון רפאל הירש מתאר היטב את האופי של העם שהיה רחוק מאוד מאופיו של משה רבנו – הוא היה נכון לצאת למסע, אבל "העם היה עדיין רחוק משלמות רוחנית מוסרית זו. ענן ה' עליהם, ארון ברית ה' לפניהם – אך הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר, מלאי אושר ושובע שמחות" (רש"ר הירש)

יש פה אמירה חשובה: אדם צריך להרגיש טעם. להבין למה הוא עושה מה שהוא עושה. הנה משל של הרב יעקב אדלשטיין שאהבתי מאוד: כשאדם אוכל הוא פותח את פיו וסוגר אותו עשרות פעמים רצופות ואינו מתעייף מזה כלל. אבל אם אדם שאינו אוכל ינסה לעשות בפיו את אותן הפעולות, לפתוח ולסגור ולהזיז את הלשון, הוא מיד יתעייף ויתקשה להמשיך. כשהוא אוכל, הוא מרגיש שיש תכלית לפעולות שלו, זה לא לחינם. כך גם במצוות – האם האדם מרגיש טעם בעשייה, או שמא הוא מרגיש כמו אותו אחד שלועס בלי אוכל בפה, ועושה ללא כל תכלית?

עד כאן על השעמום ועל התבערה. עד היום המילה הזו נשמעת רבות – "בקבוקי תבערה" והיום גם "בלוני תבערה"...

ובכן, האירוע מסתיים, אבל הוא רק סימן לבאות. כאן משה עוד מתפלל בעדם. זה לא לגמרי מוגדר, אבל אנחנו מבינים שהם לא מרוצים. הם רוצים יותר, לא טוב להם. זה לא מטופל לעומק, זה כאילו חולף, אבל זה ממשיך לתקתק באופן נסתר. זה תם ולא נשלם. למקום הזה קראו "תבערה" והמסע ממשיך, אבל אם אתה משאיר תבערה לא מטופלת, אתה מקבל את השלב הבא. הפסוק הבא הוא פשוט מחריד, כאילו לא לומדים לקח, כאילו אין הסקת מסקנות והפנמה. תסתכלו:

3. "קברות התאווה"

גם זו מילה שמלווה את העברית עד היום – "תאווה". הנה הסיפור:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ...

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

ובכן, המשבר לא הסתיים. הוא רק התחיל. מה קורה פה? יש פה שיעור בתעמולה, שיעור בפסיכולוגיה, ובהמשך גם שיעור בחינוך. בואו נעבור מילה אחרי מילה:

"אספסוף – לפי ש'ספסף' פעמיים סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה" ("כלי יקר")

כותב ה"כלי יקר": אספסוף, פעמיים סוף, כלומר אלה אנשי שוליים, קצה, לא רציניים, בקצה החברה, במצב רוחני לא טוב, בשפל, אבל הם סוחפים את האחרים. במילה "אספסוף" כאילו אספנו את כל ה"סופים" ושמנו אותם ביחד.

"התאוו תאווה" – חשבו איך ליצור תאווה. לא באמת היה להם חשק, הרי הם מקבלים הכל. יורד להם מן מהשמיים. אבל הם ממש עבדו על יצירת תאווה.

רבנו יוסף חיים מבגדאד מדייק "והאספסוף אשר בקרבו התאוו – תאווה". לא כתוב "התאוו בשר", כלומר הבעיה אינה באמת רעב כלשהו אלא בעיה שורשית – חיפוש אחרי תאווה כלשהי, התמכרות לשרשרת אינסופית של רצון במשהו אחר.

ואז מגיעה ההשפעה על שאר העם:

"והאספסוף אשר בקרבו התאווה תאווה – וישבו ויבכו גם בני ישראל – מכאן ראיה שחברה רעה מזיקה" (ספר "שערי אהרון").

האספסוף הצליח לכבוש את המרכז, את המיינסטים.

השלב הבא חמור עוד יותר. הם שואלים: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זה פשוט פייק ניוז – למן יש טעם של כל מה שתרצו כולל בשר (הילדים שלי תמיד דנים בכך, איזה טעם של מן הם היו מבקשים? שקדי מרק, חמצוצים, קטשופ, ומישהו פעם אמר: טעם של מן, כלומר: מה היה הטעם המקורי שלו?). הנה, כך מסביר זאת הרמב"ן:

"שלא היה להם חיסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד" (רמב"ן)

יש פה עוד נקודה, מה הבעיה שלהם עם המן? "אנו רואים בו רעה גדולה כי לעולם עינינו תלויות לשמים מתי ירד המן בבקר. אולי ירד או אולי לא ירד. וכל זה היה עושה השם לנסותם כדי שיהיו עיניהם תלויות לשמים ולא ישכחו אלוקי עוזם" ("צרור המור", רבי אברהם סבע)

הם נגד המן כי הוא תזכורת יומית לאמונה, לשאת עיניים לשמיים.

נמשיך. יש מילה אחת שחושפת את הבעיה, את העומק הפסיכולוגי, את מה שבאמת הטריד אותם. המילה "חינם".

"אשר נאכל במצרים חינם – אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם? ומהו אומר 'חינם'? חינם מן המצוות" (מדרש).

התלונה אינה נגד הבשר או המן, היא נגד הר סיני, נגד המצוות. (בספר הזוהר מוסבר: חינם – בלא ברכה, הם לא רוצים לומר תודה לפני ואחרי).

ועתה נפשנו יבשה – שימו לב, לא בטננו יבשה. יש פה רמז, בעצם מה שיבש זה הנפש, אין להם תוכן לנפש ומכאן הכול נובע.

"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו – משפחות משפחות נאספים ובוכים, לפרסם תרעומתן בגלוי" (רש"י).

זה קמפיין, זה טרנד, זה האופנה. זה מה שהמשפחות היו עושות ביחד, כתרבות משותפת.

אגב, זה לא אומר שאסור להם להתלונן. בהמשך משה אומר להם: כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם. מסביר ה"אור החיים" הקדוש: מה הבעיה בכך שבכו? אלא שיש שני סוגי בכיה. יש בכיה של בקשת רחמים ותחנונים ויש בכיה של ייאוש וחוסר אמון. בני ישראל במקום לבכות ולהתפלל על חסרונם, בכו בחוסר אמונה כאילו כבר קבעו "מי יאכילנו בשר?". אפשר לתעל את המצוקות לתפילות, לבקשות. זה לא מה שהם עשו. הרי אנחנו יודעים שצעקה וזעקה אמיתית לגאולה – פותחת את שערי מצרים לקראת יציאת מצרים. השאלה מה סוג הצעקה שלך.

בואו נסתכל על האירוע הזה מהצד. מה שמדהים זה שהעם לא מתבייש. עומד ציבור גדול ומכובד שזכה לראות את קריעת ים סוף ואת עשרת הדברות ואת מעמד הר סיני, וצועק: "ווי וונט בשר עכשיו". ועוד מוסיפים לזה נוסטלגיה, התרפקות, כאילו זה היה בית מרגוע במצרים, מלון חמישה כוכבים. יש פה עם שבורח מבשורה. הרי מהרגע הראשון היה ברור שיוצאים ממצרים לא עבור "חופש גדול" אלא עבור בשורה מסוימת. אלוקים אמר למשה כבר בתחילת התהליך: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. וגם המסר באוזניו של פרעה היה: שַׁלַּח אֶת עַמִּי – וְיַעַבְדֻנִי.

הנה הלקח שלומד הרב משה צבי נריה מהסיפור: "אחרי יציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף, אחרי מלחמת עמלק, אחרי מתן תורה – יכולים לקום ולהתלונן 'מי יאכילנו בשר'. משמע שיש אפשרות כזאת בעולם, שיש כוחות עזים כאלה בפנימיות נפש האדם. אי לכך אל יחשוב אדם: 'אילו הייתי בדורות קדומים, אילו חייתי במחיצתו של פלוני, כי אז גדול הייתי'. הרי מלמדת התורה שאפילו במחיצתו של משה רבנו – יכולים בני אדם להישאר בדרגה נמוכה.

אם אין אדם לוקח את עצמו בידיו, פותח את לבו לקראת הדברים העוברים עליו, מסיק מסקנות מחייבות מכל המאורעות – אפשר שתופעות מרוממות יחלפו על פניו. זה ההבדל בין חכמה לבין תורה. רעיונות יפים יכולים רבים לומר, אבל ללא הגשמה מעשית, יום יומית, קפדנית. משקל הדיבור הוא רק לפי ערך ההגשמה שבו מבחינת המדבר. משקל השמיעה הוא רק לפי ערך ההגשמה שבה מבחינת השומע".

טוב, אז מה עושים במצב כזה? במובן מסוים זה המצב הכי קשה שתואר עד היום. הרב שבתי סבתו כותב שתגובת משה מאוד חריפה, החריפה ביותר אי פעם. בניגוד לפעמים קודמות שבהן עמד בעד העם, עם העם, מול הקב"ה, הפעם הוא לכאורה, מתייאש:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

הרב סבתו מסביר: ברור שהם לא רוצים בשר אלא משהו עמוק יותר. לכן גם הפתרון הפעם עמוק יותר – חינוך. מינוי 70 זקנים שינהיגו יחד עם משה. מנהיגות ציבורית עם כוח רוחני שתשפיע על כל השבטים. חינוך זה לא הנפת מטה אלוקים למעלה או למטה, ניסים גלויים לא יעזרו כאן, צריך עבודה יום יומית מפרכת עם העם הזה, עשרות נביאים לצד משה שיעזרו לו. וזה אכן מה שקורה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

המילה "אספה" אולי מתכתבת עם המילה אספסוף, הפעם אוספים אנשים מסוג אחר, לא משולי המחנה אלא מפסגת המחנה. אם נסכם: שוב מוצגים בפנינו בעיה ופתרון. אנשים שרוצים הכל "חינם", אנשים שיצאו ממצרים אבל לא הבינו את יציאת מצרים, והפתרון – חינוך מעמיק. אנשי רוח ותוכן שיוצאים אל ההמונים, זו התרופה.

שימו לב איך מהחטא הראשון בגן עדן ועד עתה – החטאים קשורים באכילה. גם נח ששתה יין אחרי המבול, גם עשיו ויעקב והבכורה שנמכרה תמורת נזיד עדשים, הכל קשור בגבולות ובעידון שלנו מול האוכל. האם כל מה שבעולם הזה שלי ואני יכול לקחת, או שיש גבולות? זה חלק מ"מותר האדם מן הבהמה".

האירוע הזה זוכה גם הוא לשם, המקום שבו הוא התרחש זוכה ל"מיתוג":

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה.

יש פרשנים שאומרים שצריך לקרוא את הפרשה הזו כדי לקבור את התאווה, שזו מטרת הסיפור.

ברמה הפרקטית, כדי להימנע מתרבות של "בוכה למשפחותיו", אפשר ליזום יוזמות של "מפרגן למשפחותיו". ממש להתעקש על חינוך אחר, לראיית הטוב והמבורך שבחיינו.

3. "ותדבר מרים..."

והנה הפרשייה השלישית, לקראת סוף הפרשה:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

לא ניכנס כאן לפרטים, וגם התורה לא כותבת באופן מפורש מה בדיוק מרים ואהרון אמרו על משה ועל ציפורה. יש הרבה פירושים לכך, אבל העיקר הוא: הם דיברו. הם לא קוראים תיגר חלילה על מנהיגותו. ניתן לומר שהם רק מעלים הסתייגות מקומית, ועוד באופן פרטי ולא מול כל העדה, ובכל זאת – הם ננזפים על הדיבור הזה, ומרים נענשת. אלוקים קורא למרים ולאהרון, נוזף בהם, אומר על משה "בכל ביתי נאמן הוא", התורה מעידה ש"האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". רבי עזרא דנגור, שהיה רבה של בגדד, אומר על כך: משה לא דואג למעמדו. ועניו שלא דואג לכבודו – הקב"ה בכבודו ובעצמו תובע את כבודו.

ואז:

וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

חשבתי על עוד משהו: אולי בתפילה "רפא נא לה" – משה מתפלל על כל האומה, לאור כל מה שקרה בפרשה?

מאז ועד היום הסיפור הזה אמור להיצרב בזיכרוננו. בספר דברים הוא מוזכר שוב עם הדרישה לזכור אותו: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹוקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

בסידור התפילה בסוף תפילת שחרית מופיעות "זכירות" של אירועים מכוננים כאלה, והסיפור הזה ביניהם. הנה, זה מה שאנחנו עושים ברגע זה: זוכרים את אשר עשה ה' אלוקינו למרים בדרך בצאתנו ממצרים. כבר בזמן אמת זה הפך לסיפור גדול. הם רק דיברו בין שניהם, אבל כל העם חיכה לה, וידע שהיא מצורעת, ולמד שוב את הקשר בין צרעת ללשון הרע.

מה התיקון לדיבור הזה? הרבנית ימימה מזרחי שולחת אותנו אל משה עצמו. היא כותבת כך: הפה שלך קובע הכל. עד שלא נלמד לדבר, נהיה במדבר ולא ניכנס לארץ. הפירוש של המילה "פה" הוא כפול: פי שלוש, פי ארבע, פי חמש... לפה יש יכולת לשכפל ולהעצים ולהכפיל מציאות. אם היא קצת רעה, אתה הופך אותה לרעה מאוד. אם היא קצת טובה, אתה הופך אותה לטובה מאוד. אז בואו נלמד ממשה רבנו, מהרגע הראשון אימא שלו אומרת עליו "ותרא אותו כי טוב הוא". הוא טוב. והשבוע הקב"ה מעיד שהוא האדם המתוקן ביותר, אפילו יותר ממרים ואהרון, ואיך הוא מדבר? איך הוא מדבר לחמיו, לאבא של אשתו? חמש פעמים "טוב" במשפט אחד, תראו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

לא קשה לאתר את המילה המנחה – טוב. להיטיב, לראות טוב, לדבר טוב, לשמור על דיבור טוב ועל אמונה טובה ועל רמה טובה של שיחה.

זה המסר, מאז ועד היום. יש היום קמפיין פופולארי: "לשון הרע לא מדבר אליי". הבת שלי אמרה לי שזה לא מדויק וצריך לומר: "לשון הרע מדבר אליי, אבל אני משתדל להתאפק". זה לא פשוט.

לסיכום: פרשת "בהעלותך" מציגה גם הרבה רגעים של "בהורידך". ראינו שלושה חטאים, כולם היו של דיבורים ולא של מעשים, ראינו ואת הניסיון לפתור אותם:

  1. "תבערה" – תזכורת לצורך לטפל בשעמום
  2. "קברות התאווה" – הפתרון הוא מחנכים ואנשי רוח
  3. "ותדבר מרים" – דיבור טוב

ונאמר שוב: כל זה ללא שום אויב חיצוני, לא עמלק ולא איראן, לא הגרגשי ולא הלבנוני. אנחנו עלולים להיות חלילה האויב של עצמנו. גם החטאים שלהם הם חלק מהתורה שלנו. שנזכה ליישם את הלקחים. תודה רבה. שבת שלום.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.