שלוש מתנות מפרשת אמור – השיעור השבועי – פרשת אמור תש"פ

פרשת השבוע היא פרשת "אמור". זה מעניין, לפעמים התורה מתארת לנו קדושה במקום – קדושת ארץ ישראל, קדושת המשכן (מקום קדוש שמלווה את העם במדבר), ובית המקדש כמובן. לפעמים התורה מתארת קדושה של אנשים – "קדושים תהיו" נאמר לנו בשבוע שעבר, ויש הוראות רבות איך לקדש את הזולת, את האחר, יש בו צלם אלוקים, הוא נברא בצלם. בשבוע שעבר הרי קראנו – "ואהבת לרעך כמוך". אבל השבוע הפרשה מתמקדת בקדושה במימד אחר – קדושה במימד הזמן. הזמן הוא לא סתם רצף ארוך בלי התחלה ובלי סוף, לא סתם משהו שזז קדימה בלי משמעות. יש מעגליות. כל שבעה ימים יש שבת, כל חודש מתחיל חודש חדש, בכל שנה מתחילה שנה חדשה, ולאורך השנה יש "תחנות קדושה" שקוראים להן חגים ומועדים. הפרשה עוסקת בהרחבה בנקודות האלה לאורך הזמן.

בפרשת אמור יש 63 (!) מצוות, רבות מהן כאמור מדברות על החגים, המועדים, ואנחנו קודם כל יכולים לקרוא את הפרשה הזו בהתרגשות רבה. היא מתארת איזה דופק שצריך להנחיל לעם, ואם נפתח את היומן שלנו, כאן ועכשיו, נראה שזה בדיוק הדופק שלנו. הרי כך בדיוק כתוב בפרשה, אנחנו מתבקשים להפוך את החגים האלה ל"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם". ואכן, אלפי שנים חלפו ואכן הפכנו את ההוראות האלה לחוקת עולם לדורותינו, בכל מושבותינו. נתחיל:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

ואז מתחילים בפסח:

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

ואחר כך ספירת העומר, שמובילה לחג שבועות בסופה:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

ואז ראש השנה (צריך לזכור – החודש הראשון בתורה הוא ניסן, והחודש השביעי הוא תשרי. התורה מתחילה את השנה בניסן, לכן כך מתואר ראש השנה):

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ.

והנה עד היום ראש השנה נחגג בראשון לחודש, ב"זכרון תרועה", תקיעת שופר. ומה קורה עשרה ימים אחר כך? יום כיפור:

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

וכעבור כמה ימים – סוכות:

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'… וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.  מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

עד כאן מעגל השנה – פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות. אגב הפרשה כוללת גם את השבת במסגרת המועדים. היא מצויינת כמועד בתחילת הרשימה הזו. כל זה חלק ממעגל חיינו, אז והיום. ננסה לשאול היום שאלה פשוטה: מה נותנים החגים? מה משמעותם? למה המציאות מחולקת ל"ימי חול" ול"ימי קודש"? נדבר רק על שלוש תשובות של פרשנינו לאורך השנים:

1. מועד – פגישה

ראיתי פעם שתרגמו את המילים "אוהל מועד" באנגלית למילים – Tent of meeting. בעברית אף פעם לא חשבתי על כך שמועד זה פגישה, מלשון התוועדות. אז אוהל מועד מתאר פגישה במקום, ומועד, חג, הוא פגישה בזמן. זו הזדמנות לפגישה, כאילו אלוקים הכניס לנו פגישה ליומן – יש לכם התוועדות, מועד, פגישה איתי, אתם מוזמנים. זו פגישה עם הקודש – עם אלוקים, עם עצמנו, עם המשפחה והקהילה, וכמובן שהתורה מתארת את העלייה לרגל לירושלים, למועד משותף שחוגגים שם.

שוחחתי השבוע ב"זום" עם שתי קהילות – בג'רבה ובסן פרנסיסקו, ובשתיהן ראיתי את הגעגוע הזה למועד, לשבת ולחג, ללהיות ביחד.

אבל אנחנו צריכים להיפגש עם עוד משהו במועדים. שימו לב לפסוק שכאילו "תקוע" באמצע:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

מה הקשר? למה זה מופיע כאן באמצע? רש"י שואל כך ונותן תשובה:

רש"י: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת (שבועות) מכאן, וראש השנה ויום הכיפורים והחג (סוכות) מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי – מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו.

כלומר באמצע כל רשימת החגים, התורה עוצרת, דווקא באמצע, ומזכירה לא לשכוח את מי שאין לו. לתת לו – זה כמו לבנות את בית המקדש ולהקריב את כל קורבנות החגים.

2. מועד – הזדמנות להעביר את זיכרונות הילדות

החגים הם הזדמנות להיזכר במה שקיבלנו כילדים, ולהעביר את זה הלאה לדור הבא. הם חווית ילדות קסומה שזכורה לרבים, ולא סתם. כבר בתורה נאמר "והגדת לבנך", "והיה כי ישאלך בנך". חג הפסח, והחגים כולם, הם הזדמנות לחינוך הדור הצעיר.

אני רוצה לספר שני סיפורים על זכרונות ילדות שנצרבו באופן משמעותי. הילד אלי כהן גדל במצרים, והפך למרגל בכיר של ישראל בסוריה. השבוע פנתה אליי חברה של אלמנתו, נדיה כהן, וביקשה להזכיר שביום ראשון יחול יום השנה ה-55 להירצחו, לתלייתו בסוריה. אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", הציל חיים של רבים, וביקש שנזכור אותו. את מכתבו האחרון כתב בפני הרב ניסים כהן, רבה של סוריה, לפני תלייתו, והמכתב מסתיים במילים: "התפללו לעילוי נשמתי".

אז אנחנו נגיד כעת כמה מילים לזכרו של אליהו בן שאול וסופיה, ונחבר זאת לחגים, שאותם זכר אפילו בסוריה. רשימת החגים של פרשת אמור צרובה בנו עמוק, כאמור.

רק בשנים האחרונות קיבלו בני משפחתו מספר עדויות מרגשות על כך שהוא הצליח להשיג בסוריה מצה בימי הפסח. הנה עדות אחת לדוגמה, ששמע אברהם, אחיו של אלי, מאישה יהודייה שעלתה מסוריה לישראל: "אבא שלי היה סוחר יהודי בשוק 'אל חמדיה' בדמשק. בחול המועד פסח נכנס לחנות שלנו כאמל אמין ת'אבת (שמו הבדוי של כהן). הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת איך הוא ניגש לאבא שלי ואמר: 'אדון יוסף, אני מאוד רעב, יש לך משהו לאכול'? אבא שלי הסביר: 'אדון כאמל, אצלנו היהודים פסח עכשיו, אין לנו לחם או פיתות, רק מצות'. האורח המכובד העמיד פנים שהוא שומע על כך לראשונה: 'מצות? מה זה? טוב, לא משנה, תביא לי מה שיש, העיקר לאכול משהו'. אני זוכרת איך אלי כהן נטל את המצה בידיו, התרחק לפינה, מלמל לעצמו בשקט כמה מלים, ואכל אותה".

נעבור לדמות אחרת. השבוע צויין יום הולדתו של תיאודור הרצל. התבקשתי על ידי מרכז הרצל להכין הרצאה, והופתעתי ממה שגיליתי. חשבתי שהרצל היה מתבולל, חי בווינה, בפריז, עיתונאי, משפטן, רחוק מהיהדות המסורתית. מתברר שהוא התקרב לאורך השנים, ומי יודע לאן היה מגיע, הוא הרי נפטר בגיל 44.

ואחד הדברים שעוררו אותו היה, כמובן, החגים. חוויית הילדות של החגים. ב-24 בדצמבר 1895 הגיע הרב ד"ר משה גידמן לבקר את הרצל. הרצל היה עסוק בהדלקת עץ חג המולד עבור ילדיו, והרב מחה על כך שמנהג נוצרי זה מתקיים בביתו של האדם שרואה עצמו כגואל היהודים. הרצל הגיב על כך: "לא אניח שילחצו עליי".

הוא המשיך בפעילות הציונית שלו, בכתיבה, בפגישות, ולאורך השנים משהו השתנה. בדצמבר 1897, בפעם הראשונה, לא הוצב בבית משפחת הרצל עץ חג המולד. במקום זאת, הדליק הרצל חנוכייה וסיפר לילדיו על חנוכה. הוא כתב על החלטתו זו ועל המשתמע ממנה בסיפור אוטוביוגרפי בשם "המנורה". הוא בעצם מתאר כאן את עצמו:

"בשעה שאחז בפעם הראשונה את המנורה בעלת תשעת הקנים, החל איזה רגש נפלא לפעמו. גם בבית אביו, בהיותו עוד ילד קטן, היו הנרות הקטנים דולקים, וקסם של עֹנג ונֹעם היו שפוך עליהם. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיניו הייתה חזות הכול – משל ודמיון להתעוררות האומה".

עד כאן על המועדים כחוויית ילדות שעוברת הלאה. נוסיף רק שבימים אלה הקטע שבו קרן מרציאנו מברכת במרוקאית את ריינה אביטבול, מדליקת המשואה, הפך לפופולארי ביותר. זה מגיע מאותו מקום – מגרסא דינקותא, התרפקות על סבתא, על מסורת משפחתית, על עדתיות ושבטיות, על הניגון המיוחד שכל אחד מביא איתו בפרויקט קיבוץ הגלויות.

3. המועד – "מפת דרכים"

האדם הוא לא אטום בודד ומנותק בחלל. הוא רוצה לדעת מה קורה בעבר ובעתיד, ההווה אינו מספיק. החגים תמיד מציבים אותנו במצב שבו אנחנו אחרי חג מסוים ולפני חג מסוים. זה נותן משמעות.

אז נעשה סדר בתקופה הנוכחית: אנחנו אחרי פסח, ולפני שבועות, באמצע ספירת העומר. למעשה, בלי שבועות פסח עלול לאבד את משמעותו. יציאת מצרים היא תחנה בדרך להר סיני, למתן תורה, לשבועות. זה נאמר לנו עוד לפני שיציאת מצרים התחילה, הרבה לפני פסח. כך אלוקים אמר למשה כשהוא יצא לשליחותו:

בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקים עַל הָהָר הַזֶּה.

כלומר התכלית היא להגיע להר סיני, לא רק לצאת ממצרים. לא יוצאים ממצרים רק עבור חופש גדול, כדי לא להיות משועבדים לפרעה, אלא כדי להיות משועבדים למה שנכון, למה שנקבל בהר סיני. הרב ארז משה דורון הגדיר זאת במשפט קצר:

"אין די בשחרור מהרע, התכלית היא קניית הטוב". כלומר, זה לא מספיק לברוח מפרעה, זה מצויין, אבל צריך גם לבנות משהו משלנו, להשתפר, לקנות את הטוב.

ואכן, בתקופה הזו בשנה נהוג לעסוק בתיקון המידות, כיוון שתלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה זו, מאחר שלא נהגו כבוד זה בזה. לומדים ועוסקים רבות בנושאים שבין אדם לחברו. נתקלתי במשפט נוקב של הרב קוק שמתאר כמה קשה העבודה העצמית הזו, של תיקון המידות האישיות:

"הרבה צריך האדם לעמול עד שיצויר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו" (הרב קוק)

כדאי לקרוא את המשפט הזה פעמיים, כקריאת כיוון לתקופת ספירת העומר. ויש עוד תחנה חשובה בספירת העומר – ל"ג בעומר, בשבוע הבא. יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, יום תורת הסוד. ביום השלושים ושלושה לספירה יש עצירה ויש אמירה: יש סוד בעולם, בעידן שבו הכול גלוי יש רובד נסתר, בעידן שבו הכול חשוף יש רובד סודי. כדאי להשקיע ולעמול ולצלול לעומק – יש שם אוצרות.

ל"ג בעומר הוא שונה השנה, ושמעתי רעיון שדיבר אליי על מה צריך ללמוד השנה מרבי שמעון בר יוחאי. שימו לב איך מתאר אותו הפיוט המפורסם:

בַּר יוֹחָאי,

מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ,

יוֹם נַסְתָּ, יוֹם אֲשֶׁר בָרַחְתָּ,

בִּמְעָרַת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ,

שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.

רבי שמעון בר יוחאי בורח מהרומאים אל המערה. הוא נס, מתחבא, אבל מה קורה לו שם? "שם קנית הודך והדרך". את כל ההוד וההדר רבי שמעון מקבל בתקופה של בידוד, של הסגר… הוא לא יוצא החוצה, אין מפגש עם החברה, אבל הוא מנצל את התקופה הזו כדי לצמוח. זה מסר עבורנו לימים בהם גם אנחנו מתכנסים ב"מערות" שלנו…

עד כאן. נסכם את המסע שעברנו: תחילה הראנו איך המילים של פרשת אמור כל כך חיות ואקטואליות בימינו, אנחנו שומרים את כל החגים האלה וזה לא מובן מאליו, אחרי אלפי שנים ואינספור מכשולים. המשכנו ודיברנו על שלוש "מתנות" שהחגים נותנים לנו.

ראשית – מועד הוא פגישה. השבתות והחגים הם זמן להיפגש עם אלוקים, עם עצמנו, עם הסביבה (ולא לשכוח את החלש).

שנית – מועד הוא הזמן להעביר את זיכרונות הילדות שלנו הלאה. לצרוב בצעירים את העיקר. דיברנו על אלי כהן ועל תיאודור הרצל ועל חוויות הילדות שנצרבו בהם.

שלישית – החג מספק לנו מפת דרכים, תמיד צריך לדעת מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, להתחבר לדופק של השנה, למעגל השנה, והחג מספק משמעות גם לימות החול, כיוון שהם בין קודש לקודש. הרחבנו מעט על ההכנה לחג שבועות, ספירת העומר והתיקון העצמי, ודיברנו על רבי שמעון בר יוחאי שהצליח לצמוח דווקא ב"בידוד", במערה.

שבת שלום, תודה רבה, להתראות בשבוע הבא בעזרת השם, בשורות טובות.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.