על חינוך, תודה, שבת וחג - השיעור השבועי - פרשת אמור תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. אנחנו בעומק ספר "ויקרא", בפרשת "אמור". יש בה 63 מצוות, וכרגיל נאיר רק כמה נקודות, שנראות רלבנטיות במיוחד לשבוע הזה.

1. איך מחנכים? איך מנהיגים? איך נותנים הוראות?

הפרשה מתחילה כך, לפני שהכהנים מקבלים את כל ההוראות, בפסוק שמלמד איך לתת הוראות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

רש"י: אמור ואמרת – להזהיר גדולים על קטנים.

גם "אמור" וגם "אמרת", הגדולים צריכים להזהיר את הקטנים. אבל מה זה להזהיר? רק להגיד נו נו נו ואסור ומותר ותעשה כבר ככה? כמה פעמים נתתי מהבוקר הוראות לילדים שלי, או לאנשים שעובדים איתי? וכמה פעמים הייתי להם דוגמה אישית בעצם מעשיי? הרב מרדכי אליהו אומר כך:

"ביאור המילה 'להזהיר' אינו מלשון 'אזהרה' אלא מלשון 'זוהר', כמו 'מזהירים כזוהר הרקיע', והביאור הוא, שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם זוהר ואור ולהוות דוגמא אישית, שילמדו הילדים ממעשיהם"

(הרב מרדכי אליהו)

להזהיר זה לא רק להגיד "תעשה את זה כבר!" או "אני מזהירה אותך"... להזהיר זה גם לזהור, להאיר, להשפיע דרך דוגמה אישית, אהבה ורוח חיובית, זוהרת. "להזהיר גדולים על הקטנים" זה אומר שהקטנים פשוט ייראו אצל הדור שמעליהם המון זוהר וטוב, וממילא – ההוראות יעברו אליהם הלאה. אצל אנשים גדולים רואים את זה, שהם פשוט מהווים דוגמה אישית. ילד שומע את הקול ואת הכול, את המנגינה, הצליל, נימת הדיבור, הרצינות. אפשר לחנך מתוך זה שאתה עצמך מחונך ומרשים.

והנה עוד עיקרון חינוכי, יש מי שמבקש לנקד את תחילת הפרשה ככה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים: בְּנֵי אַהֲרֹן!

שימו לב לביטוי "אמור אל הכהנים: בני אהרון" – עוד לפני שהכהנים שומעים מה הם צריכים לעשות, הם שומעים שהם בני אהרון. המוצא, הייחוס, התחושה שכל אחד מהם הוא "בן אהרון", בנו של אהרון הכהן, נכנסת להם ללב – ועכשיו אפשר גם להתחיל לדבר על העבודה שלהם. קודם צריך לדבר על מעלתם, שירגישו חשובים ויקרים, בני מלכים, שיזכרו מי הם – ואז הם גם יקשיבו להוראות ולתפקידים.

מצאתי את הפירוש הזה בספר של הרב האמריקאי דב בערל ויין, והוא נכון כמובן לא רק לגבי הבנים של אהרון אלא גם לגבינו. המסר של הפרשה הוא – אמור אל עצמך: אני בן של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה.

אולי זה גם מזכיר את שני בני אהרון שמתו כי הם לא היו "בני אהרון", לא התנהגו כמו אהרון הכהן.

לאחרונה הנחיתי מפגש של מאות בנות עם הרב ישראל מאיר לאו, במסגרת סדנת "נפגשות". אחת הבנות ביקשה לשאול שאלה מעניינת: "עוד מעט בת המצווה שלי, ואין לי אומץ לדבר ולברך. אני רואה שהרב מדבר בכל הארץ והעולם בביטחון גדול מאוד. אפשר אולי לקבל עצה?".

הנה התשובה המפתיעה שקיבלה מהרב לאו, לדעתי זו בדיוק הנקודה של "בני אהרון": "כולנו יודעים קצת תנ"ך וקצת היסטוריה. היו פה בעבר עמון ומואב וארם וצידון ועמלק. היו גם אשור ובבל ופרס. איפה אחד מכל העמים שהזכרתי? והם הרי לא עברו כמונו את גירוש ספרד או את אושוויץ, הם נשארו בביתם, אז למה כל המעצמות האלה כבר לא על המפה? הן נעלמו, נמחקו וירדו מבימת ההיסטוריה. איפה האידיאולוגיה שלהם? מכל הדורות ההם, העם הקטן ביותר, הסובל ביותר, הנרדף ביותר – הוא אנחנו, העם היהודי, והוא גם היחיד שחי וקיים וממשיך ונצחי ופורח ושמח. כשאני ניגש לדבר, אני נזכר בזה. אני מייצג את זה.

תגידי לעצמך: אני אעמוד ואגיד את מה שיש לי לומר, כי לא רק אני זו שמדברת, אלא מגרוני מדברים דורות של נצח, של קיום, של חיים. דורות שלא החליפו אידיאולוגיה אחת בשנייה, אלא נשארו נאמנים, והנה, אנחנו חיים וקיימים. זה נתן לי את הביטחון לדבר לאורך השנים מול האפיפיור, מול פידל קסטרו, מול שליטי ברית המועצות לשעבר וארצות הברית, ואולי ייתן גם לך ביטחון לדרשת בת המצווה. יש לנו מה להגיד לעולם".

2. קורבן תודה

קורבן תודה הופיע כבר בפרשת צו בספר ויקרא, ועכשיו שוב:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, אֲנִי ה'.

זה קורבן יוצא דופן, ובמובן מסוים מבטאים זאת היום גם דרך ברכת "הגומל". מי שנעשה לו נס, מי שניצל, מי שחזר ממסע מהים, מהמדבר, מטיסה, מי שיצא מהכלא, וגם חולה שנתרפא – מברך הגומל.

הגעתי השבוע לכותל המערבי, וראיתי המונים שמגיעים אחרי שנת הקורונה, להתפלל ביחד. פתאום חשבתי על זה: יותר מ-800 אלף ישראלים חלו בקורונה והחלימו. האם הם צריכים לברך את ברכת "הגומל"? ולמה לא לערוך תפילת תודה המונית כזו בכותל, לכולם? ואולי כדאי גם לשדר אותה לחו"ל, לכל מי שהחלים, או חולה, לכל מי שמתגעגע ולא יכול להיכנס לארץ? הצעתי את הרעיון הזה להנהלת הקרן למורשת הכותל, והוא כנראה ייצא לפועל בקרוב, בעזרת השם.

מה הרעיון של הבעת הודיה אחרי משבר? הכוונה היא לחנך את עצמנו לשים לב למציאות ולדעת להודות. אם יותר מ-3 מיליון איש בעולם מתו מקורונה ואתה החלמת – תגיד תודה. אם אתה שומע חדשות על המצב בהודו ויכול להיכנס לבית קפה בישראל – תגיד תודה. הנה מה שרבי נחמן מברסלב כתב על כך: "היום, כשאין קורבן תודה, צריך האדם להודות בפה בכל לבו בשמחה רבה ועצומה. וכל הקורבנות יתבטלו בעתיד, כי הם כולם באים לכפר, אבל לעתיד לבוא תישאר רק התודה. לספר איך הכול התהפך לטובה, ואיך כל אחד סבל מה שסבל, ואיך היגון והאנחה – הפכו בסוף לששון ולשמחה".

בקורבן תודה, יש ערך בכך שהוא נאכל מיידית, באותו היום, וגם בכך שהוא נאכל עם עוד אנשים, משפחה וחברים וכמובן גם הכהנים מקבלים. יחד עם הקורבן יש להביא ארבעים לחמים. מדוע? כך מסביר זאת הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין:

"ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהיה מרבה רעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהיה ספור הנס לפני רוב אנשים" (הנצי"ב)

3. החגים

הזמן הוא לא סתם רצף ארוך בלי התחלה ובלי סוף, לא סתם משהו שזז קדימה בלי משמעות. יש מעגליות. כל שבעה ימים יש שבת, כל חודש מתחיל חודש חדש, בכל שנה מתחילה שנה חדשה, ולאורך השנה יש "תחנות קדושה" שקוראים להן חגים ומועדים. הפרשה עוסקת בהרחבה בנקודות האלה לאורך הזמן.

רבות מהמצוות בפרשה מדברות על החגים, המועדים, ואנחנו קודם כל יכולים לקרוא את הפרשה הזו בהתרגשות רבה. היא מתארת איזה דופק שצריך להנחיל לעם, ואם נפתח את היומן שלנו, כאן ועכשיו, נראה שזה בדיוק הדופק שלנו. הרי כך בדיוק כתוב בפרשה, אנחנו מתבקשים להפוך את החגים האלה ל"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם". ואכן, אלפי שנים חלפו ואכן הפכנו את ההוראות האלה לחוקת עולם לדורותינו, בכל מושבותינו. זה מתחיל ככה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִיא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

כלומר, השבת היא המועד הראשון. ואחריה – החגים. פסח, שבועות, ספירת העומר, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות. יש לנו מפת דרכים של חגים. יהודי הוא תמיד אחרי חג ולפני חג.

אחת המצוות בפרשה רלבנטית במיוחד כעת – ספירת העומר. אנחנו בעיצומה. מה פשר המצווה הזו? למה לספור כל יום בין פסח לשבועות?

פרשנינו מסבירים שניהול זמן זה עניין חשוב וחיוני, אפילו קדוש. מי שרוצה לקבל את התורה בחג השבועות, מי שרוצה להתייצב למרגלות הר סיני – צריך ללמוד להעריך את הזמן. חלק מההכנה שלנו זה לדעת לייקר כל יממה, לשים לב כמה זמן נשרף ומתבזבז, וכמה מנוצל. כמה אנחנו משקיעים במה שחשוב לנו ובמה שתכננו מראש, וכמה אנחנו נסחפים לעוד הודעה ועוד פוסט בפיד ואז מתחרטים. הרבי מלובביץ' סיכם את המסר של ספירת העומר במשפט נוקב, שמזכיר לנו שהזמן הוא המתנה היקרה ביותר שקיבלנו: "השעות צריכות להיות ספורות, ואז גם הימים ספורים. כשיום הולך יש לדעת מה פעלו, ומה יש לפעול בעתיד" (לוח "היום יום" של חב"ד).

בואו נסכם:

  1. איך מחנכים ומנהיגים? דיברנו על להזהיר מלשון זוהר ואור, להיות דוגמה אישית, ועל כך שקודם כל צריך לומר לאנשים: אתם בני אהרון. לתת להם תחושת משמעות והקשר היסטורי לפני שהם מתחילים לקבל הוראות.
  2. קורבן תודה. זה קורבן שמחנך אותנו לתנועה נפשית של הודיה, ויש ערך לעשותו ולשתף בו אחרים. כך גם ברכת הגומל.
  3. החגים – זוהי מפת הדרכים שלנו, המצפן של השנה. קודם כל השבת, וגם החגים לאורך השנה, מתוך גישה נכונה לזמן ולשנה, ומתוך "ניהול זמן" קדוש.

תודה רבה. ל"ג בעומר שמח, ושבת שלום.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.