על ראיית הטוב, על הבדידות ועל קדושה - השיעור השבועי - פרשות אחרי-מות קדושים תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

1. תזריע-מצורע

אנחנו בין תזריע-מצורע לבין אחרי מות-קדושים. בפרשות תזריע-מצורע העיקר הוא הצרעת, מחלה שמגיעה בגלל לשון הרע. זו פרשה שעוסקים בה רבות בתרבות הדיבור. ואכן בשבוע שעבר דיברנו על לשון הרע, אבל לא מספיק הרחבנו על לשון הטוב. כמה חשוב לדבר טוב. כך נכתב בספר הזוהר: "כמו שעונשו של אותו אדם בגלל מילה רעה שמדבר, כך עונשו בגלל מילה טובה שבאה לידו ויכול לאומרה ולא אומרה, בגלל שפוגם באותה רוח דיבור שיש בו, שכולה נועדה להוסיף קדושה" (ספר הזוהר)

והשבוע קיבלתי כמה הוכחות מופלאות כאלה. מאז שחזרנו אני מוצפת בפניות של ישראלים שגרים בחו"ל – לחזור, לא לחזור, איך לחזור, כמה קשה זה להיות בבידוד. אני ממש לא מומחית אבל אני שמחה לראות את המגמה – רבים רבים חוזרים. כך כתבה לי השבוע מירית ענף:

"הגעתי לאמריקה לפני כעשור. עבדתי בעגלות, התעשרתי לאט לאט, התמכרתי ל'חלום האמריקאי', השגתי גרין קארד. כמו כולם סיפרתי לעצמי שאני עוד מעט חוזרת, אבל לא באמת התכוונתי. הקורונה גרמה לי לשנות כיוון. זו לא רק התחושה שבארץ מתמודדים טוב יותר, זו גם תחושת חוסר השייכות. כשכל המסיבות התבטלו וכל החנויות נסגרו, נשארתי לבד בבית עם שאלה נוקבת: איפה הבית האמיתי שלי? זו הייתה החלטה של רגע, בערב חג הפסח. אני וחברתי הטובה הדס ארזנו הכל מהר, ורצנו לשדה התעופה.

יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת על ה'עלייה' שלי: אנשי משרד הבריאות ופיקוד העורף היו אנושיים ורגישים, ולקחו אותנו למלון עץ הזית. כשבדיקת הקורונה יצאה חיובית, לקחו אותי למרכז רפואי עבור חולי קורונה כמוני, בלי ביטוח לאומי, בלי מסמכים מסודרים. קיבלתי טיפול מסור מאין כמוהו. אפילו אחת כמוני, אחת ש'בגדה', מתקבלת פה בחזרה בכזו דאגה.

בפרשת השבוע, תזריע-מצורע, קראנו על שמירת הלשון, על לשון הרע. כולנו יודעים לקטר על הארץ, לספר כמה קשה כאן, למנות את כל החסרונות. מאז שחזרתי, המבט שלי לפחות השתנה לחלוטין. כמה אהבה יש כאן, כמה מקצועיות וחסד ואכפתיות, כמה קדושה. אה, ובניגוד לכל הביקורים הקודמים שלי, הפעם – קניתי כרטיס בכיוון אחד".

זה לא רק סיפור אישי פה ושם. אלה נתונים, עובדות, שהתפרסמו השבוע על ישראל. צריך לשנן אותם, לחרוט אותם על לוח ליבנו: נתוני עלייה, קליטה, כלכלה, בריאות, ילודה. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, 90% מהישראלים מרגישים חלק מהמדינה, כולל רוב מוחלט בכל המגזרים, גם הערבי-ישראלי.

וכמובן, נתונים סטטיסטיים לא יכולים לתאר את הלב, את הנשמה – זו מדינה יהודית. אחת ויחידה, קטנה ואהובה, אחרי 2000 שנה. יש בה צביון אחר, ואחרי 8 חודשים בארה"ב, כשאתה חוזר לפה, אתה מודע לכך הרבה יותר.

עד כאן "לשון הטוב" עלינו ועל ישראל. נמשיך לפרשות שנקרא בשבת הקרובה – אחרי מות וקדושים.

2. אחרי מות

כך נפתחת הפרשה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. אהרון הכהן הוא אב שכול. שני בניו נפטרים. ובפרשה אלוקים נותן הוראות שונות על ההתנהגות שלו במשכן, על עבודת הקודש, ואחרי תיאור הבגדים שלו והרחיצה מתואר אירוע עוצמתי – השעיר לעזאזל.

אנחנו משתמשים הרבה בביטוי "שעיר לעזאזל". המקור שלו הוא בפרשת השבוע. ביום הכיפורים היה שעיר לעזאזל ושעיר לה' (שעיר זה פשוט החיה תיש), כשהראשון הלך אל המדבר והשני - אל המקדש.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר שזה לא תיאור של מציאות עתיקה אלא בחירה תמידית שאנחנו אישית בוחרים בכל רגע ורגע, גם עכשיו: "בעולם של כוחות חסרי חירות, האדם הוא היחיד בעל החירות. והחירות הזו כוללת גם את האפשרות להתנגד לרצון ה'. האדם יכול להיות שעיר לעזאזל ושעיר לה' - בידו הדבר. זו ההכרעה. הוא מחליט לאן לפנות, למקדש או למדבר. נכבד או נקלה, גדול או קטן, עשיר או רש, היום או אתמול - בכל עת יכול כל אדם לבחור. ואין כל ערך להכרעה לבחור בה', אם הוא לא יכול לבחור באותה שעה בעזאזל. ואין הבחירה בעזאזל מבזה את האדם, אם הוא לא יכול באותה שעה לבחור בה'".

ולמי שלא הפנים, הוא מוסיף גם את המשפטים החזקים הבאים: "כל מעלת האדם מותנית ביכולתו לחטוא. וכל כבוד האדם הוא ביכולת שניתנה לו גם להמרות את רצון ה'. זו מעלתו המוסרית. הבחירה".

כלומר אנחנו לומדים מהמעמד הזה על עוצמת האפשרות לבחור בין טוב לרע, בין עזאזל למקדש. אבל אז מופיעה עוד הוראה, רלבנטית מאוד לימי הקורונה:

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

משפחות שכולות רבות סיפרו השנה על הקושי לא ללכת לבית העלמין הצבאי, לא להזמין קרובים וחברים הביתה, לקיים את יום הזיכרון תחת מגבלות הקורונה. שמעתי אב שכול אחד, שסיפר שהוא מתנחם בפסוק מפרשת השבוע, פרשת "אחרי מות". וכך הוא הסביר:

אהרון הכהן הופך לאב שכול, ואז הוא מקבל הוראות לגבי התפילה הקדושה ביותר, ביום הקדוש ביותר. כך הוא אמור להיכנס אל קודש הקודשים, ביום הכיפורים: וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. הכהן הגדול לבדו. אסור לאף אחד להיות איתו שם, ודווקא לכן יש כוח גדול למעמד הזה. הרגעים האלה הם אינטימיים, שקטים, קדושים, אבל הוא לא מייצג את עצמו בלבד. האומה כולה איתו, והוא מתפלל "בעד כל קהל ישראל".

במובן מסוים, בתקופה הזו, ובפרט ביום הזה, כולנו סוג של "כהן גדול". אנחנו מאוד לבד, אבל מתוך הבדידות הזו – חושבים על הכלל. מחוברים למי שרחוק מאיתנו פיזית בעולם הזה, ולמי שנמצא בעולם הבא.

זכינו כולנו ל"לבד" הזה השבוע. הנחיתי טקס ליום הזיכרון, אבל לבד, בלי קהל. כל המשתתפים דיברו על כמה היה מוזר. ובמושב שבו אנחנו שוכרים בית באופן זמני, מושב נחלים, ביקשו לצאת לקצה השביל, במקום לצאת לטקס ההמוני הרגיל. ושם פגשנו את השכן שלנו. בטקס הכי קטן והכי עוצמתי שיש – מתברר שמאיר היימן מנחלים הוא אח שכול שלוש פעמים, הוא איבד שלושה אחים בתש"ח, וגם דוד, אח של אבא. משהו בפשטות, בעוצמה הזו, היה השנה מטלטל במיוחד.

3. קדושים

אבל המציאות של קודש הקודשים, של בדידות, אינה המציאות היומיומית אליה אנחנו שואפים. אנחנו מתגעגעים לחברה, לציבור. פרשת קדושים מתארת את זה – לא קודש הקודשים אלא "קדושים תהיו". כך מתחילה הפרשה, ממש בציווי, בקריאת כיוון: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!

איך מתקדשים? על ידי החיים עצמם. בפרשה יש 51 מצוות, מספר גבוה מאוד, והן מקיפות את כל תחומי החיים. כמעט בכל שנה הפרשה נקראת ביום העצמאות, ובעיני היא מצע למדינה שלנו. שימו לב, הנה כמה דוגמאות:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ.
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל.
לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל.
בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ.
לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ.
לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

נרחיב רק על כמה מהמשפטים, שאולי נדמים לנו כקלישאות ואנחנו לא מתעמקים בהם.

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן – כך כתבה לי נעמה להב: "בימי השואה, הזיכרון והעצמאות יש התעוררות פתאומית. כולם מחפשים זקנים לדבר איתם. כן, זקנים. לבתי הספר, לראיונות ברדיו ובטלוויזיה, לכנסים. מישהו שברח מטרבלינקה, מישהו ששמר בלילה בפרדסים של הקיבוץ, מישהי שעלתה לארץ בגיל 10 בדרך לא דרך. אנחנו יושבים בסלון או ברכב עם הרדיו ומקשיבים בעיניים פעורות, בצדק, לסיפורים שלא ייאמנו. אנחנו מתבוננים באנשים האלה, ותוהים – את כל זה הם עברו? איזה ניסיון חיים, איזו עוצמה מצטברת, כמה אפשר ללמוד מהם. אני חושבת שלזה התורה התכוונה בשלוש מילים בפרשה שלנו: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.

את המצווה הזו אנחנו מכירים עוד מהגן, ואולי שכחנו לשים לב למילים. זה לא 'ודאגת לזקן', לא 'וריחמת על הזקן', לא 'וקמת לזקן באוטובוס'. והדרת פני זקן. תראה את ההדר שיש בפנים שלו. תן כבוד לכל קמט ולכל שנה. בימים האלה אנחנו באמת עושים את זה באופן טבעי, אבל התורה קוראת לנו לעשות זאת בכל יום ויום. להדר את פני הזקנים בחברה שלנו. לראות את ההדר. משם כבר יבואו מאליהם הרבה דברים טובים".

לא תקלל חירש – זו עבירה מיוחדת במינה. הרי אסור לקלל כל אדם, ואפשר פשוט לכתוב 'לא תקלל', כמו לא תגנוב, לא תרצח וכו'. אבל התורה מלמדת אותנו כאן משהו מדהים: חירש הרי לא שומע שמקללים אותו, ולכן זה יכול להיות אידיאלי להוציא עליו את הכעסים שלי ולפרוק הכול, בלי שהוא ייעלב ויצטער. מתברר שזה לא ככה. התורה דואגת גם לצד המקלל. לפני שאני בודק מה הקללה עושה לחבר שלי, אני צריך לבדוק מה היא עושה גם לי. לפני שהתורה דואגת לזה שמקללים אותו, היא דואגת גם לנפשו של זה שמקלל. במובן העמוק והפנימי, המילים 'לא תקלל חירש' מלמדות אותנו שהנפש של מי שמדבר לא-טוב נפגעת, אפילו אם השני בכלל לא שמע.

ואהבת לרעך כמוך – ספר ויקרא הוא באמצע התורה, והמצווה הזו היא באמצע ספר ויקרא. זה הלב של הלב. יש הרבה פרשנויות על המילים האלה. קודם כל זה אומר שאדם צריך לאהוב את עצמו. רק מתוך כך הוא אוהב את הרע. יש גם פירוש שצריך לאהוב את מי שכמוך, בברנז'ה שלך, בתחום שלך. קל לעיתונאי לפרגן לעורך דין, ולספרית לפרגן לנהג מונית. אבל בתוך המקצוע שלך, גם שם – ואהבת לרעך כמוך, גם לזה שהוא כמוך, קרוב אליך.

חנן פורת ביקש בפירושו לשים לב להמשך הפסוק, שהוא פחות מפורסם: ואהבת לרעך כמוך, אני ה'. יש קשר בין שני החלקים. האהבה כלפי האחר נובעת מכך ששניכם נבראתם בצלם אלוקים, שלשניכם יש נשמה. אתה אוהב אותו – כי אתם בעצם חלק מאותה רקמה אנושית, מאותה ברית של ערבות וסולידריות. הוא מביא פסוק מקסים ולא כל כך מוכר, שלדבריו הוא סוג של המשך ל"ואהבת לרעך כמוך אני ה'". וכך אומר הנביא מלאכי: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינו?".

אני רוצה לסיים בתרומה קטנה שלנו ל"ואהבת לרעך כמוך". רגע של אכפתיות. יש תחושה שהתגברנו על הקורונה. ברוך השם, המצב טוב, אבל יש קורבנות. נזכיר שניים: הרב אברהם ישעיהו הבר, ראש ארגון "מתנת חיים" נפטר ביום חמישי שעבר בלילה. האיש הציל 800 איש ועוד ימשיך להציל אחרי פטירתו, בזכות הארגון שהקים שבו תורמים כליה ללא מטרות רווח. הוא חידש חידוש בדורנו בפירוש ל"ואהבת לרעך כמוך" – אפשר לתת חלק מהגוף לרע שלנו.

נפטר נוסף – הרב בנימין וולף, בן 43, שליח חב"ד בהנובר, גרמניה. חב"ד סופגת מכה כבדה אבל הפטירה שלו היכתה רבים בהלם. שליח צעיר, פעיל, שהקים קהילה ועזר לאלפי יהודים שהגיעו להנובר (לתערוכות, לעסקים, לטיפולים רפואיים, לטיולים). יש קבוצה פנימית של שליחי חב"ד וחבר שלו, יצחק חיים מרטון, הוציא משם רק כמה שאלות ששאל שם לאחרונה. הנה הציטוטים, מתוך עיתון כפר חב"ד:

• "פנו אליי אב ובן שאינם-יהודים הגרים בעירנו הנובר. יש להם בן שנמצא במשבר דתי (מגדירים עצמם כבני הדת ה'יזידית') והוא נטש את משפחתו. וכעת החליט שרק רב יהודי בעל רוח הקודש יוכל לומר לו אם לשוב למשפחתו או לא. בקיצור האב השבור מצא אותי ומתחנן שאני אקשר אותו עם בנו... מה דעתכם בעניין בכלל?..."
• "משפחה שלא מעוניינת לקבוע מזוזה בדלת הראשית, מחשש שלא יתנכלו השכנים ומה יאמרו וכו', האם יש עניין לקבוע מזוזה באחד מחדרי הבית? ואם כן באיזה מהם?"
• "אחד מבעלי הבתים אצלנו מבקש לדעת מידע על ההיתר/איסור של פתיחת בית עסק בשבת – בשותפות עם גוי וכו'. האם ישנה אופציה למכור העסק לשותף הגוי בשבת? איפה אפשר למצוא מקורות הלכתיים וכו' בסוגיה זו באופן כללי? מישהו יוכל להאיר את עיניי מניסיונו? תודה, בנימין וולף".
• "ידידיי, אני אמור מחר לדבר בפני קהל (ברובם אינם יהודים) אודות איסור נגינה באורגן בשבת בבית הכנסת וכו'. ולהסביר מדוע האורתודוקסים מתנגדים לכך. זו לא הרצאה בסגנון של ויכוח אלא הסברת העמדה שלנו. אשמח ואודה על מקורות, רעיונות וחומר על זה. תודה מראש, בנימין וולף".
• "נשאלתי ע"י משתתפת בשיעור תורה, המתקרבת מאוד לחיי תורה ומצוות: אם ברית מילה היא מצוה כה חשובה והיא ברית וקשר בין יהודי להקב"ה, למה לנשים אין מצוה אלטרנטיבית שתיצור חותם ברית בינן לבין הקב"ה? אודה על תשובה המניחה את הדעת ומקורות בנושא. שבת שלום".

לסיכום – דיברנו על שלושה דברים:

• תזריע-מצורע – לדבר טוב זו גם חובה. צריך גם "לשון הטוב".
• אחרי מות – הבחירה החופשית (שעיר לעזאזל או למקדש) והציווי על בדידות – מתוך חיבור לכלל. כולנו "כוהנים גדולים" כעת.
• קדושים תהיו – קדושה היא משימת חיים בכל התחומים (הרחבנו על: והדרת פני זקן, לא תקלל חירש, ואהבת לרעך כמוך).

שבת שלום. בשורות טובות. להתראות בשבוע הבא (השידור החי בעזרת השם יתחיל מעתה בימי שלישי בשעה 21:00, ויופץ אחר כך).