השילוב הקדוש – השיעור השבועי – פרשת מטות תשע"ו

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

קצת על המועדים שמחוץ למחברת

מה שלומדים בגיל צעיר מוטמע בנו, גירסא דינקותא קוראים לזה, ולכן חגים שהיו במחברות: חגי תשרי, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח – אנחנו זוכרים. י"ז בתמוז ותשעה באב, שנפלו על החופש הגדול והפריעו באמצע השוקו והלחמניה, מעולם לא הופיעו בהן. גם קצת מוזר לדבר פתאום על גאולה ומקדש, מילים שכנראה פופולאריות במחלקה היהודית בשב"כ.  בשיעור זה בכל זאת ננסה לחבר את הדופק היהודי והדופק הישראלי לפעימה משותפת.

עפ"י מסכת תענית חמישה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז:

נשתברו הלוחות (לוחות האבן, עליהם ניתנה התורה) ובוטל התמיד (הקורבן היומי בבית המקדש, סמל היציבות) והובקעה העיר (בשנת 70 לספירה הובקעה חומת ירושלים הבצורה ע"י הצבא הרומי, זאת שחשבו שלא תיפול לעולם) ושרף אפוסטומוס את התורה (חשב שעם הספר לא יתקיים בלי הספר) והעמיד צלם בהיכל (סמל הטומאה בתוך סמל הקדושה).

כולם דברים שלכאורה לא היו אמורים לקרות לעולם. ובכן, הם קרו. אפשר לשבור לוחות, לבטל את קרבן התמיד, לשבור חומות, לשרוף ספר תורה ולשים פסל באמצע קודש הקודשים – אם אין משמעות ומוסר ותוכן פנימי בעם, כל מה שנחשב מקודש רוקן מתוכן ויכול ברגע אחד להיקרע, להישרף, להישבר.

ישנו טקסט מאוד נוקב במדרש איכה, שבו ירושלים אומרת לאויבים שהצליחו לנצח אותה:

"אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת"

ללא לב ומהות, הקיום של הסמלים חסר חשיבות.

האויב רק בא והורס משהו שכבר הרוס ורקוב מבפנים

רגעים קטנים של חסד

רוצה להתמקד לרגע בנקודה אחת – קרבן התמיד: רוב האנשים סביבנו מקריבים אותו מדי יום. מדובר בקיום המסור, היומיומי, השגרתי, השוחק. שמעתי פעם רב שאמר תחת החופה "ליל החופה הוא הלילה הכי פחות חשוב בחיים שלכם, כל ערב אחר בבית אחרי שחזרתם מהעבודה חשוב יותר", למה? קורבן התמיד.

ראו המדרש המדהים הבא:

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם'".

זה ה-פסוק שנבחר כמוטו, ומהותו: אל תתפעל מה"וואו" אלא מהשגרה.  לא מהאנשים שזוכים בלוטו, אלא מהאנשים שקמים לעבודה כל בוקר ובונים את עצמם, לא מההוא שהחליט להתבודד, טבל במקווה בחמש בבוקר, נשאר ער כל הלילה וישן כל הבוקר למחרת, אלא מזה שמקפיד על אורח חיים יהודי ללא אורות וריגושים, אבל כן ע"י קביעות והתמדה "אפורה" ומשעממת. כמה הרעיון הזה הפוך לתרבות הריאלטי, שמוליד כוכבים לרגע, שדועכים רגע אחרי, ועד כמה קשה, אך יציבה יותר, דרכו של אמן להתבסס בתרבות מבלי לעבור בתחנות הפריים טיים המפתות.

מילים, מילים, מילים

טוב, אז התחלנו את שלושת השבועות אבל יש קורבן תמיד כלומר פרשת השבוע פועמת כמו כל שבוע – פרשת מטות נעים מאוד. זוהי פרשה שעוסקת במילים וככה היא מתחילה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'.  ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.

רש"י: "לא יחל דברו" – לא יעשה דבריו חולין

לחלל את מילותך, זה כמו לחלל שבת. יצרת בדיבור שלך משהו קדוש ואתה מחלל אותו. האדם מתחתן במילים (הרי את מקודשת לי), העולם נברא במילה, גם מדינת ישראל הוקמה ע"י הכרזתו של בן גוריון. למילים יש כוח.

רבי נחמן כותב:

"על ידי מצווה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור, שתיכף כשמבטא בשתפיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו, כי באמת עניין נדרים הוא פליאה נשגבה"

האיפיון המובהק של המין האנושי הוא היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. אלוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת השבוע החדשה, פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה".

כשאומרים "הרי את מקודשת לי" – יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" – יוצרים מציאות, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שהאדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף מה יש בתוכו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם האלוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".

תהילה, הגיבורה המיתולוגית של עגנון, חוששת שיש קצבה למספר המילים שהיא יכולה להגות. הרעיון הזה, מסתבר, מופיע בצורה הפוכה גם בתורתו של הגר"א:

"בשם הגר"א מסבירים כי שנותיו של האדם קצובות לו, ואם מדבר יותר כפי מה שקצוב לו – מגרעים לו משנותיו, לכן מה שעושה עצמו כאילם ומדבר מעט – מבטיח לו קיום החיים"  (ספר "אוצר חיים")

זהו רעיון שקצת קשה לנו לתפוס בעולם של מלל בלתי פוסק. ניל פוסטמן, שהיה ראש מחלקת תקשורת באוניברסיטת ניו יורק, דיבר על תרומתה המפוקפקת של התקשורת לאינפלציה המילולית הזו בספרו "חשיבה ביקורתית בעידן האלקטרוניקה", אמנם היום אנחנו כבר בעידן האינטרנט, אבל הטקסט רק הולך ונעשה רלוונטי יותר:

"אנחנו מוצפים בדיסאינפורמציה. לא דיסאינפורמציה שהיא שקרים, אלא שהיא רעש. רוב המידע אינו מטעה אלא פשוט לא במקומו, מקוטע, לא רלבנטי, שטחי. מידע שיוצר אשליה של ידיעה, אבל למעשה מרחיק מידיעה. רוב התוכן בטלוויזיה הוא דיסאינפורמציה. במהלך תכנית טלוויזיה, למשל, לא ניתנת האפשרות לשאול 'למה אתה מתכוון כשאתה אומר…' או 'תן לי לחשוב על זה' או 'איני יודע'. חשיבה אינה מצטלמת יפה. אין הרבה מה להראות. צריך דרך חדשה לעזור לתלמידים להגן על עצמם ועל התרבות שלהם מפני שיח מסוג חדש, מפני תרבות שמדברת את עצמה למוות. הסכנה היא אנשים שיאהבו את השעבוד שלהם, שיאהבו את הטכנולוגיות השוללות מהם את יכולתם לחשוב. זה לא משטר רודני ששולט בנו, זו סתם טריוויאליות".

מה קודם למה?

ולסיום – שוב כוח המילה: כזכור, אנו ערב הכניסה לארץ, וכך אומרים הפסוקים:

וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה

(מתחיל במקנה ונגמר במקנה, מזכיר לנו משהו?)

ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן.  ד הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה.

בני גד ובני ראובן ממתינים שמשה יבין את הרמז, אך הוא בחר שלא להבין. הם נאלצים להמשיך למסקנה:

ה וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.

אחרי הזעם, ואחרי שהתקפלו והבטיחו שקודם נעזור לכולם ורק אחר כך נחזור לפה, הם אומרים את המשפט הבא:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ.

וכך עונה להם משה (שימו לב לסדר):

בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם

הדיבור בלתי זהיר חושף מה באמת מתחולל בקרבך, וכאן הדיבור חשף, ובאופן די ברור, את סולם הערכים שלהם.

רש"י מסביר:

חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנם.

למרות שמרחוק סדר העדיפות שלהם נראה לנו קלוקל באופן מובהק, צריך לזכור שהדילמה הזו בין קריירה למשפחה, בין חיים אישיים לציבוריים, היא דילמה שממשיכה לבעוט עד היום. והתורה בדרכה מציפה את הסוגיות הכי קריטיות ערב הכניסה לארץ.

הרב בר שאול כותב:

"זהו חלון לעמקי הנפש שלהם: יש כוח בממון לתפוס כל ליבו של אדם, עד כדי שכחת ערכים גדולםי ונשגבים שבלעדיהם אין ערך לחיים עצמם. במחיצתה של אהבת ממון לא יימצא מקום כלשהו בשביל כל אהבה אחרת"

המדרש, כשהתייחס למקרה זה, רצה להבהיר עד כמה כסף הוא עניין זמני, וכך נכתב:

"למה נקרא שמם נכסים, נכסים מזה ונגלים לזה.
ולמה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה וניתנים לזה.
ממון? מה אתה מונה אינו כלום!
מעות? שהם מעת לעת".

כל הסוד בחיים הוא לדעת מהו סדר העדיפויות הנכון, למצוא את האיזון, הרב נבנצל אומר שצריך לזכור שיש מלך ויש משנה למלך, והחכמה היא לדעת מה המלך. טוב להיזכר בזה בימים אלו, כשהעיצה לא לשכוח ילד ברכב היא לשים את הסלולארי במושב האחורי, כי אותו אתה לא תשכח. יש מלך ויש משנה למלך, בואו לא נתבלבל.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.