מזל טוב, לא רק עונת בחירות מתחילה, גם ספר חדש. אנחנו מתחילים השבוע ספר חדש, חומש חדש. סיימנו לקרוא את ספר בראשית ועם ישראל מתחיל לקרוא את ספר שמות, בפרשת שמות. אז על מה נדבר הערב? על שמות, על שמותיהם של בני אדם. זו הרי כותרת הספר והפרשה, ויש פה איזה קריאה – שימו לב לשמות, הם חשובים. אנחנו נבחן הפעם חמישה שמות שמופיעים כתשתית, כבסיס, ליציאת מצרים. מתחילים.
1. "אלה שמות בני ישראל"
אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר.
למה הספר מתחיל ככה? למה לא להתחיל בסיפור השעבוד והגאולה? למה לפתוח ברשימה שמית של שמות? אם היינו לומדים כללים לכתיבת סיפור מרתק, לא היו אומרים לנו להתחיל ככה. אבל המילים האלה "ואלה שמות" גונזות בתוכן המון, זו חתיכת הצהרה, זו אמירה אידיאולוגית ועקרונית. לפני הכל – אלה השמות של בני ישראל שבאו מצרימה, לשנים ארוכות של שעבוד, וצאצאי צאצאיהם אמורים לצאת משם.
המדרש אומר דבר מעניין על שמותינו, שמות בני האדם. אני חשבתי שהשיר של זלדה הוא הבסיס לאמירה המפורסמת "לכל איש יש שם": לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים, ונתנו לו אביו ואימו, לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו וכו' וכו'... אבל המדרש קובע הרבה שנים קודם את הקביעה הבאה, וכנראה זו ההשראה למשוררת זלדה:
שלשה שמות נקראו לו לאדם:
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו,
ואחד מה שקוראים לו בני אדם,
ואחד מה שקונה הוא לעצמו.
טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. (מדרש תנחומא)
נסביר: יש את השם שאביו ואמו נותנים לו, השם שקיבל אחרי לידתו ("ויקרא שמו בישראל"), יש את השם שבו הבריות מכנות אותו (אנשים קוראים לאדם בשמו, אבל יש מי שקורא לו אבא, סבא, שם מבחוץ יכול גם להיות: הקמצן, התותח, שם חיבה שדבק בו, כינוי שדבק בו, ומכינוי אתה יכול ללמוד הרבה – ביבי, בוגי, בני, ציפי, אבי, בוז'י, איווט), ויש את השם שהוא יוצר ובונה לעצמו, שהוא זוכה לו לאורך חייו, עקב מעשיו. "ואלה שמות בני ישראל" – אומרים לנו חכמינו: אצל בני ישראל במצרים הכול היה תואם. השם שההורים נתנו כלומר התפילות והציפיות של ההורים, השם של הסביבה והחברה, והשם שהאדם נתן לעצמו על ידי פעילותו ומעשיו. הייתה התאמה והרמוניה. ורבים וודאי יודעים כאן בעל פה לצטט את אחד המקורות המפורסמים על יציאת מצרים – בני ישראל נגאלו מכמה סיבות (מרתק לעבור פעם על כל הסיבות: לא שינו מלבוש, לא שינו לשון ושפה, לא דיברו לשון הרע, לא היו פרוצים) אבל אחת הסיבות שחוזרת שוב ושוב – "שלא שינו את שמם"... השם לא הוחלף, השם לא טושטש, ואלה שמות בני ישראל – לא פעם, לא אז, אלא עדיין, כאן ועכשיו. התורה מספרת שהם עדיין דבקים בשמות האלה, גאים בסבא של סבא שקראו לו ראובן או שמעון. כלומר, זו כן פתיחה דרמטית ולא טכנית. יש מדרש שאומר על כך – "שלא שינו את שמם: ראובן ושמעון ירדו למצרים, ראובן ושמעון עלו משם. לא היו קוראים ליהודה רופא, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף לסטיס, ולא לבנימין אלכסנדרי". (מדרש רבא)
הם לא בחרו שמות לועזיים וזהות לועזית, הם לא התבלבלו בדרך, ויש פרשנים שמחזירים אותנו כאן לברכה של יעקב – "וייקרא בהם שמי ושם אבותיי", והנה הברכה מתקיימת. הם נקראים בשמות של אבותיך, יעקב. ואם נסתכל שוב על הפסוק עכשיו – אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה – הם לא באו אלא הם עדיין באים, גם ברגע זה, אנחנו תמיד מתמודדים עם תרבות זרה וממשיכים לשמור על השם ישראל. בכל רגע ורגע של הווה אנחנו שומרים על נאמנות.
אני רוצה לספר על שתי דוגמאות לקשר הבין-דורי המיוחד הזה. הנה סיפור קטן מהשבוע, שהתרחש פה בירושלים, על שרשרת הדורות הזו. כתבה את הדברים אמונה קליין בר-נוי:
ישבתי עם אימא של חברה של אורי מהמעון, והתקשקשנו על דברים שאימהות מתקשקשות עליהם. מפה לשם היא קיבלה וואטסאפ מסבתא שלה וצחקנו על סבתות וסבתא שלה הונגרייה וגם סבתא שלי הונגרייה ויו מגניב, מאיפה? וסבתא רבא שלה מחוסט וגם סבתא שלי מחוסט ו-וואו, זה גם מגניב כי חוסט היתה עיירה קטנה מאוד ורוב הקהילה היהודית שם הושמדה. מה הסיכויים. וסבתא רבא שלה עבדה אצל הפאנית חנצ'י רוזנפלד וסבתא רבא שלי הייתה הפאנית חנצ'י רוזנפלד.
ומה שהיה, כך היה: הפאנית חנצ'י רוזנפלד הגיעה לאושוויץ עם הבת שלה, סבתא לאה שלי, וחמש נשים שעבדו במפעל הפאות שלה. והן יצרו חבורה של תמיכה הדדית ועזרו אחת לשנייה להשיג דברים כמו מזון וחוטי צמר לגרביים ועבודה.
ושרדו. כולן. הקהילה היהודית בחוסט הושמדה כמעט כולה, אבל מפעל הפאות שלה שרד בשלמותו... הן היו נפגשות מדי פעם, פגישת מחזור של בוגרות אושוויץ הונגריות מאוד וכרוכות זו בזו ואת הסיפור שלהן העברנו במשפחה מפה לאוזן, כבר חמישה דורות.
וחמישה דורות קדימה, החימש של חנצ'י רוזנפלד התחיל ללכת למעון שיושב על גינת הנוטרים שבקטמונים שבירושלים, ושם הוא התחבר מאוד לחימשת של פירי קרץ, והם נהיו חברים כל כך כל כך טובים. רק ככה אני יכולה לשכנע אותו להתלבש בבוקר, בוא נלך למעון ונשחק איתה. ואם רק הייתי יכולה לחזור לימים ההם באושוויץ כשהן הצטופפו בדרגש כדי להתחמם, ולספר להן שהנבואות אמיתיות ושיום יבוא וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
אלה שמות בני ישראל... במקביל, קיבלתי מייל מרגש מאחת מהמאזינות של השיעור, הדסה יוספזאדה, שקשור בנקודה הזו של קשר בין הדורות. לשם שינוי, לא מכתבי רווקים, אלא מכתבי נכדים. וכך היא כותבת:
"לפני כחצי שנה סבתא שלי נפטרה באופן פתאומי ללא שום הכנה או רמז שזה עומד להגיע. סבתא הייתה אשת עשייה הן במובן הרוחני והן בפן הגשמי היא ידעה לשלב בין שניהם בצורה מעוררת השראה. אבל מה שאפיין אותה במיוחד זה הרצון התמידי והבלתי פוסק לקשר עם אנשים. למרות שהייתה אלמנה והתגוררה לבד היא סירבה לקבל את חיי הבדידות כעובדה מוגמרת. אני כותבת את זה בכאב אמיתי כי לא פעם סבתא הייתה הולכת לקופת החולים לשוחח עם הצוות הרפואי לא משום שהייתה חולה אלא אך ורק מתוך הרצון האמיתי שלה שיקשיבו לה, שיראו שהיא קיימת ושיש לה מה לתרום לסביבה. ולמרות כל ההשתדלות שלנו כמשפחה להפיג לה את הבדידות בסופו של דבר היא נפטרה מן העולם כשלא היה אף אחד ברגעים האחרונים בחייה. וזה הדבר שממנו היא כל כך חששה ואף דיברה עליו לא מעט בשנים האחרונות. כמשפחה אפשר לומר שיש לנו את החיים שלפני הפטירה שלה ואת החיים שאחרי, מדובר בחיים שונים לגמרי. מלבד הקושי של הפרידה יש גם קושי נוסף שמטריד אף יותר והוא המצפון. האם עשינו כדי להעניק לסבתא את כל מה שרצתה: שנהיה לידה וכמה שיותר, שנקשיב לה ונשמע את מה שיש לה לספר, לשתף ובעיקר להשמיע את הסיפור של חייה?
כמובן שאם אני כנה עם עצמי אז לצערי התשובה היא לא! ואין לי ספק שיכולתי לעשות יותר בשבילה.
אני חלילה לא מנסה לחפש אשמים ללמה לא עשיתי מספיק. אבל מצד שני אני חושבת שבלי ששמנו לב לכך החיים שלנו בעצם מוכתבים ע"י כאלה שהערכים שלהם שונים בתכלית מאלה שצריכים להיות לנו כחברה, ערכים שמקדשים את 'אני החומרי' שלנו, ה'אני' ששואף להצלחה, הישגיות וטיפוס בלתי פוסק בסולם הדרגות הגשמי. ואני מגיעה למסקנה שאם הייתי רוצה לספק לה את כל מה שרצתה הייתי פשוט צריכה לשנות את התסריט שהוכן לי מראש בלי שלקחתי חלק בהפקתו. להפסיק את מרוץ החיים המטורף הזה שהופך את העבודה, את הרצון למימוש עצמי את המרוץ אחרי החומר למרכז חיינו כשבמקביל אנחנו בעצם שומטים את הקרקע שלנו, את הערך העליון והחשוב ביותר שלשמו בכלל התכנסנו והוא כמובן המשפחה שלנו, הסבא והסבתא שלנו (אם הם עדיין בחיים), אלה שאנחנו המרכז של חייהם. ובדיוק בשלב בו הם אמורים ליהנות ולרוות נחת ממה שעמלו בשבילו כל השנים, אנחנו נעלמים לתוך 'מסכים', לתוך מרוץ ההגשמה העצמית שלנו.
כל התובנות האלו בעצם הביאו אותי להחלטה (יהיו שיגידו מתוך רצון לפצות על החוסר של סבתא שלי) שחייבים להביא לשינוי ביחס שלנו כלפי ה"אוכלוסייה המבוגרת" בישראל .
החלטתי להרים את הכפפה ולפרויקט החדש שהקמנו קוראים: 'שעה בשבילם'. מטרת הפרויקט היא לייצור מערך מתנדבים שמעוניינים לתרום מזמנם לפחות שעה בשבוע באיזור מגוריהם לטובת שיחה עם אדם מבוגר בביתו ובעצם להוות לו 'אוזן קשבת'. לצערי, קיימים קשישים/ מבוגרים רבים שאמנם מנהלים חיים עצמאיים עד כמה שאפשר אבל יחד עם זאת הם אנשים בודדים שהיו מאוד שמחים לקבל את התמיכה הזאת. שהפרויקט נעשה בשיתוף עיריית ירושלים והוא ללא מטרות רווח כלל. הכל על בסיס התנדבותי בלבד. כיוון שהקהל בשיעור הוא קהל איכותי וערכי (שמעתם?) אשמח אם תעלי את המודעות שלו לפרויקט 'שעה בשבילם' בפייסבוק או במודעה כאן בכניסה לאולם".
2. פרעה
ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
נמשיך אל השם השני – פרעה. איזו גזירה מרושעת. אגב, פרשנינו מסבירים שהגזירה הזו היא גם על הבנות. הבנים – נידונים למיתה גשמית, אבל הבנות – למיתה רוחנית. הגזירה של "כל הבת תחיון" אומרת שהבנות יצטרכו להתבולל בתוך החברה המצרית, גם זו גזירה, הן לא ניצלו.
מיהו פרעה ולמה קוראים לו ככה? יש פרשנים שאומרים שפרעה הוא מלשון פרוע, כמו שיער לא מסודר ולא מסורק אלא פרוע, כך ההתנהגות היא פרועה, בלי גבולות, בלי סדר, אין מקום לחינוך ולקדושה. אצל רבי נחמן רואים איך השם פרעה הוא אותיות הערף, כלומר הוא קשה עורף, מפנה את עורפו. אבל נדמה לי שהמקור הכי קדום ביחס לשמו מופיע אצל האר"י הקדוש, המקובל רבי יצחק לוריא, שאומר כך: פרעה – פה רע, פסח – פה סח, כי גלות מצרים הייתה גלות הדיבור.
הגלות והגאולה קשורים בסוד הפה. הדיבור של פרעה הוא גלות, הדיבור שלנו, של פסח, הוא גאולה. על ידי כוח הפה של תפילה והלל ותחנונים וברכות – אפשר להינצל. אם תרצו, זה עיסוק בזיהום אוויר. גם דיבור הוא זיהום אוויר, לא רק עשן. זיהום אוויר מתפשט, משפיע לרעה, ומשפיע לטובה, הכל תלוי במה שאומרים. הנה קטע נפלא על ערכו של הדיבור ביציאת מצרים ובכלל, ביציאות מהמיצרים של חיינו היום. כך הרב דוד אגמון ממרכז מודעות מצטט את רבו, הרב מרדכי שיינברגר:
"במהלך שליחותו, משה רבנו, אומר מספר פעמים שפרעה לא ישמע אליו, פרעה אטום ואין אל מי לדבר. כולנו מכירים את ההבדל בין מתי שאנחנו מדברים עם מישהו שרוצה להקשיב לבין מתי שזה מישהו שלא כל כך מעוניין. משה אומר: בשביל מה אני אדבר, הדברים ייפלו על אוזניים ערלות. אומר לו הקב"ה, אתה תדבר ואהרון ישמע, הדברים ייקלטו בעולם, כמו זרעים שיתחילו לצמוח. אחרי שאהרון ישמע, כל אחד ישמע את מה שהוא צריך לשמוע, כל אחד ישמע כבר את העניין המיוחד שלו.
אמנם אזני פרעה ערלות, כי פרעה מגושם שאין דומה לו, אבל הדברים חייבים להיאמר על ידי משה רבנו, כדי להישמע בחלל העולם. במילא זה ישפיע גם על פרעה. מובנת לכולנו המציאות של גלי קול, ברגע שדבר נאמר הוא קיים והולך ומתפשט לנצח. למשל, אנו מוקפים בגלי רדיו, לא רואים אותם, אבל הם משפיעים עלינו. מציאות זאת יכולה לשמש לבנייה חיובית, או ח"ו להרס מוחלט, כמו במקרה של לשון הרע ורכילות.
הדיבור שיוצא ממשה, הצינור הראשי של האור, הולך ומתפשט ברחבי מצרים, משפיע על התודעה של כולם. הדיבור נאמר, הזרע נקלט. יש השומעים מיד ויש השומעים לאט, לאט. החרטומים למשל מבינים די מהר ואומרים: אצבע אלוקים היא. הם כבר מתחילים לשמוע את דבריו של משה. האחרון והיחיד שממש לא שומע, זה פרעה.
אחד התיקונים הגדולים בכל סיפור מצרים הוא המעבר מפרעה - פה רע, לפסח - פה סח, הפה המדבר דיבורים טובים. הרבה אנשים משגיחים כל כך על מה שנכנס אל תוך פיהם וזה חשוב, אבל מה עם מה שיוצא? חשוב להיות במודעות על הדיבור, האם אני במודעות של פרעה - פה רע, או במודעות של פסח - פה טוב? ושוב: מספיק שדברים נאמרים בחלל העולם, כבר יש להם השפעה. גם אם אמרנו דבר רע בחדרי חדרים, הוא נקלט בעולם, הוא משפיע על המציאות. כמו בפתרון חלום, נאמר שמוטב לא לספר חלומות, כי ברגע שמספרים אותם נותנים להם גושפנקא (חותם) ומעבירים אותם מעולם המחשבה לעולם הדיבור - הוצאה לפועל. כך גם הוצאת הדיבור מהפה היא חותם שעושה את רושמו עמוק במציאות העולם שלנו.
דיברנו פה כבר על מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2018. הם בחרו במילה רעיל, toxic. הדיבור שלנו נעשה רעיל, ציני, מקטין, מקטלג, דיבור שלא מקשיב בכלל למה אומרים (הנה כלל אצבע לבחירות הקרובות: תבדקו אם באיזשהו דיון או עימות או ראיון, מישהו אמר את המשפט הבא: "רגע, יש משהו במה שאתה אומר, אני רוצה לחשוב על זה"...). אבל שימו לב מה בחר גם אתר המילונאות dictionary.com. מילת השנה שלהם לסיכום 2018 היא: מיס-איפורמיישן, מיס-אינפורמציה. כלומר, כל העולם עוסק בכך, בדיבור שלנו. זה לא עניין עתיק מהפרשה, זה הכי בוער ואקטואלי. אנחנו ערב מערכת בחירות, וה-בחירה שלנו זה איך לדבר. בחירה בקלפי זה לשים פתק שנייה אחת, זה כמובן חשוב, אבל הבחירה התמידית שלנו היא בין פה-רע לפה-סח.
מעניין שמאיר אריאל הכניס את המסר הזה לתוך התרבות והמוזיקה הישראלית. בלהיט שלו "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" הוא מדבר של שיח של קיטורים, של נאחס, של רוע, אבל מעודד אותנו בדרכו המיוחדת, הנה רק ציטוט:
מס הכנסה, הם עיקלו לי מגבר
מס ערך מוסף, הם עיקלו לי משדר,
חברת החשמל עיקלו לי מצבר,
מינהל המים סתמו לי באר -
ראיתי שאני מתדרדר למשבר, התחלתי הוזה...
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.ועכשיו אני תקוע בזמן החדיש,
ולמען האמת אני די אדיש.
המצב אומנם ביש אך איני מרגיש,
אין לי לב לכל החומר שהמרקע מגיש (איזה משפט... והאלבום יצא ב-1990...)
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
3. שפרה ופועה
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
רש"י: שפרה – זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד.
פועה – זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה.
עוד שני שמות – שפרה ופועה. אנחנו באמצע טרגדיה היסטורית. באמצע חורבן והשמדה. מה זה משנה עכשיו שהן עשו קולות לילדים? שהן ניסו לשפר את מצב הרוח של התינוקות? תסתכלו על ההקשר: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם. אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹוקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים.
הפסוקים האלה איומים ונוראים. ובכל זאת – אלפי שנים אנחנו אומרים ששפרה ופועה דאגו לעשות קולות מצחיקים וקוקו והנה אווירון מגיע... ממש לשעשע תינוקות באמצע הזוועה הזו. זה מסר חשוב. הרי רש"י יכול היה לבחור מדרשים אחרים על הגבורה שלהן, על העוז והעוצמה לעמוד מול פרעה ולמרוד פה, לא להסכים לפקודה, אבל הוא בחר להדגיש גבורה מסוג אחר, גבורת הפרטים הקטנים והנעימים של החיים. להנעים את החיים גם בתוך התופת.
מתברר שהן לא שיפרו רק את מצב הרוח של התינוק. מדובר על הורים משועבדים, על נשים שיולדות שישה בכרס אחד, על ילדים שנולדים בסתר בניגוד לחוק המצרי. במצב כזה אנשים צריכים עזרה, טיפול, סעד פסיכולוגי, עידוד, שמחה. שימו לב למדרש הבא: "ותחיין את – אלו האימהות, הילדים – ילדים ממש" (מדרש שמות רבה).
המילה "את" באה לרבות את האימהות. הן החיו גם אותן. הן נתנו עזרה לאימא יולדת. אנחנו יודעים היום כמה חשוב להיות עירניים לדיכאון אחרי לידה, וגם לדיכדוכון אחרי לידה, לדיכי קטן. המיילדות היו עירניות לכך. הנה למשל מדרש שמתאר זאת: "אמר רבי מאיר: תלם בתוך תלם, קילוס בתוך קילוס. לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד שהוסיפו לעשות עמהם טובה. ויש שהם עניות והולכות וגובות מים ומזון מבתיהם של עשירות, ובאות ונותנות לעניות, שנאמר: ותחיין את הילדים" (שמות רבה)
זה לא הפורום לדבר על סיפורים על מיילדות, רופאים, רופאות, אחיות, וזה לא רק סביב לידות אבל כולנו יודעים כמה מלאכה של רופא כרוכה לא רק במקצועיות רפואית אלא גם ברגישות. מה אומרים, איך אומרים, מתי אומרים, ורגעים רפואיים איכשהו נצרבים בנו לנצח. יש פה בקהל יולדות, הן יכולות לשחזר פה באופן מדויק לידות גם מלפני הרבה שנים. אנשים יכולים לדבר על ניתוח שעברו מזמן ולזכור כל רגע. אלה רגעים שצריך בהם רגישות.
4. משה
ואז עולה לבמת ההיסטוריה המנהיג, אבל תראו מי נותן לו את שמו. משה נולד בסתר, בניגוד לחוק המצרי, מצפינים אותו שלושה חודשים וכשכבר אי אפשר שמים אותו בתיבה ביאור, ואז בת פרעה מגיעה: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
שימו לב שמיד אחרי שהיא נותנת לו שם – משה – הוא יוצא ומתחיל למשות אחרים. הפסוק הבא מתאר איך הוא יוצא מאיזור הנוחות בארמון לעבר אחיו הסובלים (אגב, עד היום "משה בתיבה" זה נקניקיה בבצק מגולגל, זה ממש "שלא שינו את שמם"...).
המדרש מספר על שמות אחרים לגמרי שניתנו למשה: טוביה (ותרא אותו כי טוב), אביו קרא לו חבר (כי בעבורו חובר עם אשתו אשר גרש), אחותו קראה לו ירד כי בעבורו ירדה ליאור, אחיו קרא לו אבי זנוח לאמר: זנח אבי את אמי והשיב בעבור זה, ויש במדרש עוד דוגמאות לשמות שניסו לתת לו בסביבתו: אביגדור, למשל. כתוב גם שכל ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל, שמעיה – כי בימיו שמע אלוקים את נאקתם, שמע אלוקים אל התפילות, ובן נתנאל – בן שנתנה לו תורה.
אבל אחרי כל ה"סקופים" האלה, איך בסוף קוראים לו, תכלס, באמת? משה. עם כל הכבוד לשמות טוביה אביגדור שמעיה בן נתנאל שוודאי מגלים לנו סודות וכדאי להעמיק בהם – בסוף השם שנתנה בתיה בת פרעה הוא שנשאר לנצח. לפעמים עמים זרים יודעים להגדיר היטב את המהות שלנו, הם יודעים מי אנחנו ורומזים לנו מה תפקידנו. ומה תפקידנו? למשות. להיות משה. הרי אחרי הפסוק וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ אפשר בהחלט לשאול שאלה: היא הייתה צריכה לקרוא לו "משוי כי מן המים משיתיהו"? אלא שהכוונה היא: מושה אחרים, שמו לא ניתן לו על העבר אלא על העתיד. ולא רק בת פרעה קוראת לו ככה – אלוקים קורא לו ככה, השם הזה חוזר ולא סתם אלא פעמיים ברצף:
וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
זה התפקיד שלו וגם שלנו, כי הוא משה רבנו, הרב שלנו – להיות מושים. למשות זה לא רק פיזית, זה גם רוחנית – משה מוציא אותנו מאפלה לאורה, לעולם של תורה. בליקוטי מוהר"ן מסופר שבגמרא רואים שהאמוראים קראו אחד לשני "משה, יפה אמרת" כי כל תלמיד חכם וכל צדיק הדבוק בקב"ה – נקרא משה. כי הוא משה אחרים, מלמד תורה.
5. השם של השם...
יכולנו לסיים כאן, אבל זה לא הסוף. כי משה שואל בעצמו שאלות על עוד גורם חשוב, ה-גורם בסיפור הזה:
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹ-נָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?
אם תרצו, אלה שתי שאלות נצחיות – למה זה הגורל של עם ישראל, ומה השליחות הפרטית שלי בתוך הסיפור הגדול של העם. לא נעמיק בשאלות האלה, אבל משה שואל עוד משהו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹוקים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֱלֹוקי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וְאָמְרוּ לִי: מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?
בהתחלה ה' עונה לו בשם "אהיה" ואז אומר לו כך, שימו לב: וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹוקים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹוקי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹוקי אַבְרָהָם אֱלֹוקי יִצְחָק וֵאלֹוקי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.
וואו. מה התשובה שלו? השם שלו נקרא דרך השמות שלנו. אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור. כלומר, אנחנו נותנים לו את שמו כאן בעולם הזה. אומרים בתפילות הימים הנוראים "שמנו קראת בשמך". אנחנו קרואים בשמו והוא קרוי בשמנו. וזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה – "ואלה שמות בני ישראל", אם נדבוק בשמות האלה, השמות שבהם אנחנו נקרא לעצמנו יהיו בעצם שמו של הקב"ה. זה שמו לעולם וזה זכרו לדור ודור, עד הדור הזה שלנו. לכל איש יש שם, והשמות שלנו ביחד – מה שההורים קוראים לנו, מה שהסביבה, מה שאנחנו קוראים לעצמנו – יחד יוצרים את אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, שנקרא בשמנו.
שנזכה ליישם את כל המסרים האלה – מהשמות הפרטיים של בני ישראל, דרך שמו של פרעה והדיבור שלו שכדאי להתרחק ממנו, ועד לשמות של שפרה ופועה ומשה, ושמו של מי שאנחנו מכנים "השם". בשבוע הבא – לא יודעת אם זו הבטחה מרנינה כל כך – מכות מצרים. היו עימנו.