המדביק בין קודש לחול - השיעור השבועי - פרשת ויצא תשע"ו

תמונה ראשונה מתוך הפרשה: חלום יעקב. החלום הראשון ובהחלט לא האחרון בספר בראשית. יעקב, סוג של פליט, נמלט מעשו בלי רכוש ובלי מעמד, אבל בחלום הוא מקבל הבטחות על שמירה, בנים, ארץ. ומלאכים עולים ויורדים. דימוי שהפך להיות מפורסם לא רק אצלנו אלא בכל התרבויות. החלום הזה – לפי המדרש, מדבר על ההיסטוריה האנושית. ממלכות ועמים עולים ויורדים, ואלוקים ניצב ממעל לכל זה. גם כשדאעש עולים, גם כשהם יירדו – הכל מתנהל תחת השגחה.

פירוש אחר, פחות היסטורי ויותר אישי ואינטימי, מדבר על הסולם כמייצג של האדם. רגליו על האדמה, ראשו בשמים וחייו מלאים עליות וירידות. וגם כאן – ה' ניצב ממעל. חנן פורת, כתלמיד חכם, העלה בפני מורתו הדגולה נחמה ליבוביץ' את האפשרות לפרש כך את עניין הסולם. היא ענתה לו: אני אשה זקנה שרגילה למפרשים המסורתיים. אם אתה רוצה להציע פירוש כזה – מצא מפרשים נוספים שחושבים כך. ומעבר לפירוש על הסולם – שחנן פורת אמנם מצא לו שלושה מפרשים מסורתיים שתמכו בכיוון שחיפש – זה סיפור על שני תלמידי חכמים שמלמד אותנו המון על כמה ענווה צריך כדי לחדש משהו בתורה.

ריצה בכוח הלב

יעקב מתעורר מהחלום ועכשיו "וישא יעקב רגליו". זה לא "וילך", זה סוג אחר של הליכה. "נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת" אומר רש"י. הרגליים מצייתות ללב, התודעה מרימה את הגוף. לא רגליו של יעקב מוליכות אותו אלא הנשמה היא זו שמוליכה אותו. יעקב קיבל הבטחה בחלום והוא יוצא לדרך באופן אחר לגמרי. חזון נותן כוח.

כשיעקב בבאר וצריך להרים את האבן, ורש"י מפרש שהוא עושה את זה בקלות רבה ובלי מאמץ – מה אנחנו רוצים ללמוד מזה? שחשוב שיעקב יהיה שמשון הגיבור? ברור שלא. מה שנותן לו את הכוח זה הרגע שבו הוא רואה את רחל. זה מה שנותן לו את הכוח. ואנחנו בעצם רואים פה, אחד אחרי השני, שני גורמים שמחזקים את האדם, גורמים לו לרוץ, להרים, לדחוף: הקב"ה ובן הזוג.

אבל מעבר לכוח שאנחנו מקבלים מהרוח, יש כאן עוד עניין: יעקב הוא הראשון שיוצא אל עולם החולין. הראשון שיוצא להשתלב בעולם בניסיון לשמור על עולמו הרוחני. הנתיבות שלום כותב על "וישא יעקב רגליו" שיש כאן את המפתח הכי חשוב בקיומנו כאן: שכאן ממש נתגלה ליעקב שאין סתירה בין העולם השפל ועולם הרוח. שכך בעצם רוצה הקב"ה, שנחיה כאן, בתוך עולם החולין, מתוך דבקות בקדושה. התורה מלמדת אותנו שגם במקום הכי טמא בעולם, אפשר לעשות קודש קודשים. פרשת ויצא אפופה כולה סוד, אומר הנתיבות שלום – יהודי יכול להרים הכל אל השם יתברך. העולם כולו הוא סולם שמוצב ארצה וראשו יכול להגיע לשמים.

מהי אשה

בהמשך הפרשה, כשיעקב ורחל כבר נשואים, מגיעים שני פסוקים קשים מאוד של דיאלוג ביניהם. "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", אומרת רחל, ויעקב עונה לה "התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". מה קרה לאהבה הגדולה שהיתה פה הרגע?

הרמב"ן אומר שרחל חרגה פה מההגדרה של תפילה ראויה. פרשנים אחרים נוזפים ביעקב "כך עונים את המעוקות?". הרב יצחק עראמה, "בעל העקידה", אומר – בפירושו בן 600 השנה (הרב עראמה היה מחכמי ספרד בזמן הגירוש), שזוהי תפיסה מצומצמת של מה זו אשה. לפי פירושו, בשני השמות חוה ואשה יש שתי מהויות שונות. אשה – כמו האיש, צריכה להשכיל בדברי תורה. וחוה – תכליתה ללדת. לפיו, יעקב מזכיר לרחל שיש לה עוד תפקיד בעולם חוץ מללדת – היא לא מתה, היא עדיין יכולה להשכיל בדברי תורה.

חנן פורת מצטט את הפירוש הזה ומספר על שיחה שקיים עם נחמה ליבוביץ' באותו נושא. הוא חשב לעצמו שהדברים הולמים את דמותה כיוון שגם היא לא זכתה לפרי בטן ורמז לה על הדמיון לדמותה שלה. היא הקשיבה לו, עד שקטעה אותו ואמרה לו בכאב: "אבל האמת היא, שיעקב לא הבין את רחל, ו'בעל העקדה' לא התחיל להבין מה זו אשה". עדויות נוספות ממכריה של ליבוביץ מראות כי סברה שאין חשוב ויקר מהולדת ילדים, ואף אמרה שהיתה מוותרת על כל מה שהשפיע עליה הקב"ה בהשכלה בשביל ילד אחד. כלומר – ליבוביץ' נהגה להביא את הפירוש הזה, אבל הוא לא התיישב על לבה באמת אף פעם.

רחל זוכה בסוף לפרי בטן. "וישמע אליה אלוקים" – היא למדה איך להתפלל ותפילתה נענתה. ולא רק זה, היא הפכה לסמל של תפילות. האלוקים שומע לה עד היום.