בגדים זה עניין רוחני? – השיעור השבועי – פרשת תצווה תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת תצווה, הפרשה השמינית בספר שמות, והיא המשכה של הפרשה הקודמת, פרשת תרומה. הנושא המרכזי ובעצם הבלעדי בה – המשכן. תחילה המנורה במשכן, אחר כך בגדי אהרון הכהן בעבודת המשכן, ולסיום הקורבנות. עניין חשוב לשים לב אליו: משה לא מוזכר בפרשה, לראשונה מאז הופיע בתורה. לאורך כל ספר שמות, ספר ויקרא וספר במדבר הוא מוזכר, וספר דברים הוא כולו דברים שלו, ובפרשה הזו באופן חריג שמו לא מוזכר (דווקא סמוך ליום פטירתו, השבוע בז' באדר). יש נימוקים רבים ל"היעלמות", ולא ניכנס אליהם, אבל אולי המטרה היא גם שנשים לב לעבודת הכוהנים, למסר שהפרשה רוצה שנתמקד בו – אהרון הכהן הוא מחנך, ה-מחנך שלנו. האם היינו עוסקים שעות במה לובש הרב שלנו, המורה שלנו, המדריך הרוחני שלנו? למה זה חשוב לתפור לו בגדים, זה לא עניין גשמי, "הבלי העולם הזה"? זו השאלה שנשאל כאן הערב: למה בגדי הכהונה זה נושא חשוב? למה התורה מקדישה לבגדים כל כך הרבה מקום? ובקיצור, מה לומדים מבגדי הכהונה? (בשבוע שעבר שאלנו מה לומדים מעבודת המשכן, ברשותכם נמשיך לשאול שאלות בסיסיות ו"ילדותיות" כאלה). נדבר על שלוש סיבות שפרשנינו מציגים לחשיבות בגדי הכהונה.

1. "לכבוד ולתפארת": הבגד עושה את האדם

לפני כל הפרשנויות, נתחיל בפשט הפסוקים: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". זוהי ההופעה הראשונה בתורה של המילה תפארת. לכאורה זו מילה קבלית, מילה בעברית יפה, אבל פה היא מופיעה ברובד הפשוט שלה, לפאר. מה זה כבוד ותפארת? מדהים שאלפי שנים אחר כך בעברית של ימינו אנחנו מסוגלים להבין בדיוק את משמעות המילים, לא בכל הדורות בגולה זה היה כך ובדורנו ברור לנו מה זה לכבד מישהו ולפאר מישהו. אהרון הוא נציג התורה, הוא זה שמחנך אותנו ללכת בדרך הישר, והתורה אומרת לנו שהוא צריך גם להיראות יפה. שיש בעולם הזה הוד, הדר, רוממות, והדברים האלה אינם שוליים. כך כותב זאת הרמב"ן: "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר', כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה".

אם מלכים נראים מכובדים בלבושי מלכות, גם אנחנו צריכים לבושי מלכות משלנו. והדימוי הראשון של הרמב"ן הוא – חתן. חתן צריך להיראות כמו כהן, הוא "מכהן" ולבוש בבגדים של כבוד ותפארת. שימו לב שזה עניין קריטי לעצם עבודת המשכן. אסור לכהן לעבוד בלי הבגדים האלה ועליו להחליף בגדים במהלך עבודת יום הכיפורים, ויש בגדים שונים לכהן רגיל ולכהן גדול, ועשרות פסוקים מוקדשים לעניין הזה. עד היום הדימוי של כהן הוא כזה, בפיוט המפורסם "מראה כהן" ביום הכיפורים ובפיוטים נוספים, אנחנו רואים איך כל היופי בבריאה – מתנקז לכהן. רואים אותו ונזכרים בקשת בענן, בברקים, בחיות יפות…

פרשנינו מלמדים אותנו כאן שבגדים הם לא רק כיסוי, הם גם גילוי. הם מגלים מיהו באמת האדם (ותמיד קוראים את הפרשה הזו סמוך לפורים, חג התחפושות). יש פה אמירה: יש קשר בין תוכן פנימי לבין מעטפת חיצונית. אי אפשר להגיד שאין קשר בכלל בין הקנקן לבין מה שיש בתוכו. וזה לא רק כלפי חוץ, כלפי העם שרואה את הכהן, זה גם כלפי פנים. האדם עצמו מושפע ממה שהוא לובש. בספר החינוך נכתב על הפרשה שלנו:

"השליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלה. כשיסתכל בכל מקום בגופו מייד יהיה נזכר ומתעורר בליבו לפני מי הוא עובד, וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזיכרון". (ספר החינוך)

רוב הסיכויים שאדם עם חושן ואפוד ובגדי כהונה, יהיה מרוכז יותר במטרה מאשר אדם עם פיג'מה וקרוקס. אנחנו נקראים לשים עלינו תזכורות חיצוניות – כמו ילד שכותב על היד לא לשכוח משהו, כמו תפילין שספר החינוך מזכיר, כמו טבעת נישואין, כמו מדים, כמו שמלת כלה, כמו חליפת עורך דין – אתה מרגיש אחרת כשיש עליך בגד מסוים. הרב אליהו ספרן, מאזין יקר שלנו מניו יורק, כתב ספר ששמו:Sometimes you are what you wear, כלומר "לפעמים אתה כן מה שאתה לובש". זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אנחנו אמורים להיות לא שיפוטיים ומכילים ופתוחים, אסור לטעון שיש קשר בין פנימיות וחיצוניות, רק "אל תתייגוני, אל תכלאוני בשום כלוב, אל תסכמו אותי בויקיפדיה", כל אחד הוא אור אינסוף חופשי ומשוחרר ומה זה משנה בכלל מה לובשים. אבל הרב ספרן מעז לטעון שיש קשר, שאתה משדר משהו. הוא כותב איך כל התרבות האמריקאית עוסקת בביגוד, בטקסי האוסקר, הגראמי, האמי, כל תשומת הלב סביב השטיח האדום והשאלה "מה אתה לובש?" הופכת לפעמים באנגלית ל"את מי אתה לובש?" כשהתשובה היא גוצ'י, ארמני, ועוד שמות של מעצבים. וכמובן אם שתי שחקניות הגיעו באותה שמלה, זה אייטם. כלומר ברור שהבגד מבטא אותי, שאני בא לומר משהו. השאלה מה אני אומר. בגדי הכהן הגדול משדרים תרבות אחרת.

האמירה כאן היא בעצם: אופנה מבטאת את הערכים הפנימיים, לכן למעצבי האופנה בפרשה קוראים "חכמי לב", והמילה הראשונה היא ביחס לבגד היא "כבוד" ואז "תפארת". זה לא רק הכהן במשכן, זה גם אנחנו היום. אנחנו הרי מכונים "ממלכת כהנים", אנחנו אמורים ללמוד מאהרון הכהן, והנה דוגמה להשפעה של הפרשה על ההלכה, על חיינו כאן ועכשיו:

בהלכות דעות הרמב"ם מגדיר איך תלמיד חכם נראה. שימו לב, אלה הלכות דעות, אבל יש קשר בין הדעות לבין הלבוש. הוא כותב שתלמיד חכם ניכר בדרך האכילה והשתייה שלו, בדעותיו, בהליכתו וגם בלבוש שלו: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן". הוא מסביר בהמשך בפירוט, שהוא לא צריך בגדים מוגזמים שמושכים תשומת לב, אבל גם לא בגדי עניים, סוג של שביל זהב, דרך האמצע, גם כאן, ובסוף לסיכום הוא כותב: "כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלה וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר (ישעיהו): וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

שוב המילה שמופיעה לראשונה בפרשה חוזרת כאן – תפארת. הרמב"ם מפרט גם מידות ומחשבות וגם בגדים ודברים חיצוניים, והכול ביחד יוצר תפארת.

"התפילה היא משמשת במקום הקורבן, ולכן ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כמו שהיו לכהנים בגדי כהונה מיוחדים" (הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת).

כל אחד מאיתנו הוא כהן גדול במשכן כשהוא נכנס לבית הכנסת או ניגש להתפלל, ושמעתי פעם הקבלה יפה בין הכהן הגדול ועבודת המשכן לבין המשכן הפרטי שלנו, הבית שלנו. כמה עיסוק יש לנו שם בדברים טכניים – בישולים ושטיפת כלים וסנדביצ'ים וכביסות ומדידות בגדים ו"זה קטן עליי" ו"זה גדול עליי" – זה סוג של עבודת כהן גדול בימינו. ואנחנו אמורים לעסוק בכך כעבודת קודש, באופן מעורר כבוד. שימו לב: הכהן לא דורש כבוד, זה לא כבוד בגלל תפקיד או ג'ובים או מאבטחים. הוא לא דורש כבוד אלא מעורר כבוד, עצם הבגדים שלו משדרים כבוד, עצם ההתנהלות שלו מעוררת כבוד. בגמרא, רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדותיי", מה שמכבד אותי. ממש כמו ש"כבד את אביך ואת אמך" זה לא שההורים צועקים "תכבד אותי" אלא הם מעוררים כבוד מעצם קיומם והתנהגותם.

2. לתעל את היופי לקדושה: "ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי"

עכשיו אנחנו עולים רמה. בגדים זה לא רק כבוד ותפארת, זו קדושה. ממש קדושה. אחרי הפסוק שמדבר על כבוד ותפארת, מגיע הפסוק שמדבר על קדושה: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. אם תרצו לתת כותרת למהלך הזה, אפשר לקרוא לו: לתעל את האסתטיקה לקודש (כמו שבהזדמנות אחרת אולי צריך לדבר על איך לתעל את המנגינה לקודש, איך לוקחים את המוזיקה אל שירת הלוויים).

בהקשר הזה נזכיר שחז"ל מספרים שבמשתה שערך אחשוורוש, הוא לבש את בגדי הכהן הגדול. הוא ידע שהם עושים תיקון בעולם, שהם מכפרים על עבירות, ורצה לעשות קיצור דרך. הוא חשב שמספיק רק להתלבש וכבר יהיה תיקון, אבל מבפנים הוא נשאר מושחת. זו תחפושת, אפרופו פורים. הוא פספס את הנקודה שהבגדים קשורים לקדושה, שהם צריכים לשקף טוהר וגדלות פנימית.

אנחנו מייקרים את האסתטיקה ומתעלים אותה אל הקודש. הרי יש לנו רצון לעסוק ביופי, אז בואו נתלהב ממנו במקומות הנכונים: "זה א-לי ואנווהו – התנאה לפני במצוות. עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וציצית נאה וספר תורה נאה, כתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר (כותב) אומן, וכורכו בשיראין (משי) נאין". (מסכת שבת)

אבל עוד לפני השופר והסוכה והלולב – אני בעצמי מייפה אותי, בבגדים שלי. זה גם על עצמי, לא רק על ספר התורה. יש עוד מקורות רבים לתיאור היופי האמיתי, יופי של קודש, למשל "מי שלא ראה בית מקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם". שוב השורש הוא תפארת, לפאר.

כל זה יכול לעזור לנו להבין משנה שאולי נראתה לכם מוזרה: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו, ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". לכאורה האדם רק הפסיק לרגע ללמוד והסתכל על הטבע, מה הבעיה? אולי הוא מתמלא השראה, מקבל כוח להמשיך ללמוד? האם אסור להסתכל על פלאי הבריאה? התשובה היא שבמקום לחבר בין היופי והאסתטיקה לבין הקודש, הוא ניתק ביניהם. "מפסיק ממשנתו" זה אומר שהוא מנתק בין התורה שהוא לומד, לבין היופי של העולם בחוץ. הוא רואה את ה' בתוך הספר שהוא לומד אבל כשהוא מסב את פרצופו לעבר הנוף הוא לא רואה אותו, כאילו ה' נמצא רק בספרים ולא בעולם שברא. זו משנת חיים מנותקת, ולכן הוא "מתחייב בנפשו", הנפש שלו חייבת, הוא חייב לחבר מחדש את חלקי נפשו.

קראתי במאמר של ד"ר מאיר רוט מאוניברסיטת בר אילן את ההסבר היפה הבא: ישנם עיסוקים שהאדם מתמסר להם בדבקות הגובלת בשעבוד. בדרך כלל מדובר בתהליך הדרגתי שבו ההתחלה היא במעשה חיובי ואף רצוי, אך קיימת נקודת זמן שבה העשייה נהפכת לסוג של התמכרות. ענפי האמנות לסוגיהם ניזונים מרוחו החופשית של האדם ומכישרונותיו. ככל שהאדם ברוך כישרונות, כן גדלה הסכנה שעיסוקו ישתלט עליו והוא יהיה עבד למעשה ידיו.

באגרתו להנהלת "בצלאל" הרב קוק ציין את העיסוק באמנויות בארץ ישראל כאחד מסימני התחייה של עם השב למולדתו ולמכורתו, אבל עם זה הוא עמד על הסכנה בהסרת כל מחסום ומגבלה במעשה האמנות. הרב התנגד לתפיסה הנפוצה של "אמנות לשם אמנות", ולדעתו "ההחשבה המופרזת של האומנות עד כדי ערך בפני עצמו יש בה משום אלילות".

כאן עוד מדובר על אומנות גבוהה, יצירה, תרבות, אבל אפשר לדבר גם על תעשיית האופנה שהופכת לשעבוד: שעבוד למשקל ולמידה, למראה חיצוני, למחירים ולמותגים, כל תעשיית הסטיילינג וההלבשה והלוק יכולה לצאת מפרופורציה. התורה לא מתעלמת מההיבט הזה של החיים. ודאי שהוא קיים. היא מתעלת את היצר האומנותי והאתסטי – אל הקודש. היא שמה לו גבולות.

כמה חשוב לשים גבולות לאסתטיקה, לא להפוך אותה לחזות הכל. הרבנית ימימה מזרחי כתבה השבוע על להקת "שלווה", שלכאורה היא להקה של בעלי מוגבלויות, אבל הם הוכיחו כמה אנו זקוקים לגבולות ולמוגבלויות – היא כתבה שלהקת שלווה עשתה את ההפגנה הכי גדולה למען השבת, הפגנה שכולה שלווה, והוכיחה שמי שלא מגביל את עצמו, ושם גבול לאומנות שלו, כי יש דברים יותר חשובים – הוא-הוא בבעיה. הוא אולי "בעל מוגבלות". מי שיודע לשים גבול – משתחרר. מירית הררי, אשתו של דידי הררי, כותבת לאחרונה על מחלתה, והיא סיפרה איך הידיעה שיש לה מגבלה, שאולי יש גבול לימיה, נותנת לה אושר ושמחה בכל רגע. והרבנית ימימה מוסיפה שגם עולם השידוכים הדתי עוד יזכה להכרה של כל העולם – כמה פגישות, וחתונה. זה לא מגביל ופרימיטיבי, המגבלה נותנת כוח, נותנת עוצמה, דווקא בעולם שבו אפשר למרוח קשר על פני שנים ואסור להגביל ולשאול "נו". השיטה ה"מגבילה" היא השיטה הכי משחררת. העולם עוד יצדיע לשבת, יצדיע לשידוכים, יצדיע להגבלות גלישה (החסימה תהיה הנורמה בעתיד). אנחנו רוצים גבולות.

וכאן אנו חוזרים לפינתנו האהובה, "מכתב הרווקה". הפעם מכתב מרגש במיוחד, שמתחבר לצורך לשים גבול לפעמים. הם ביקשו שנקרא את הדברים בלי שמות, אבל עם הגילאים:

סיון שלום, שמי נ', בת 45. מקבלת כל יום את הווטסאפ היומי שלך. לפני פחות מחודשיים התחתנתי עם מ', בן 48. לשנינו אלו נישואים ראשונים. ולמה אני משתפת אותך? בזמן ההיכרות שלנו מ' החליט להיפרד ממני כי אנו מאוד שונים, אחרי שבוע אני שלחתי לו הודעה ובה שיתפתי דברים שכתבת באחד הימים בווטסאפ. הנה מה שכתבת, הכותרת הייתה "לתפוס את הרגע", וזה היה הטקסט: על ברכת "המלאך הגואל" נכתב המון, אבל שמתי לב לפרט קטן שמופיע לפניה. זה אולי יישמע פשטני ומובן מאליו, אבל פסוק שלם בפרשה מוקדש לעניין הבא: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: 'הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה', וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם". כלומר, מישהו בא ואומר ליוסף שאבא שלו חולה, והתורה מקדישה מקום וזמן כדי לספר שיוסף ממהר לקחת את שני בניו אליו כדי לשמוע את ברכתו. לכאורה זה פסוק פשוט, אבל בעצם הוא אומר לנו: צריך לשים לב ולהזדרז ו"לתפוס" רגעים כאלה. לא לפספס אותם בחיינו. כאשר יוסף מגיע, כתוב שיעקב מתחזק ויושב על המיטה ונפרד מהם. יוסף הצליח. הוא לא הפסיד את ההזדמנות להיפרד, להתברך, לסגור מעגל, לחבר בין הדורות. אם הוא ובניו לא היו באים בזמן, היינו עלולים להחמיץ את המילים המופלאות שיעקב אמר אז לאפרים ולמנשה, שהפכו לברכה שמיליוני יהודים אומרים מאז ועד היום: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

עד כאן. ואני הוספתי וכתבתי כך: מ', החלטתי לשלוח את הקטע אליך שבוע אחרי שהודעת לי שלא כדאי להמשיך בקשר. אמרתי לך במהלך כל המפגשים והשיחות שאני מרגישה משהו אחר בקשר שלנו. אני לא סגורה שזה זה, אך בהחלט מרגישה שזה יכול להיות. אני פשוט לא רוצה שנפספס, שאולי אם כן – פשוט נתפוס את הרגע. אז אם יש לך מחשבות שניות אתה מוזמן ליצור קשר. אם ברור לך שזה לא זה, אז לפחות עשיתי השתדלות אחרונה. ובכן, הוא תפס את הרגע. בעקבות ההודעה חזרנו להיפגש. אחרי כשבועיים החלטנו להתחתן, ואנחנו נשואים טריים. תודה בשמי ובשם בעלי.

3. "ועשית, ועשית, ועשית": רוחניות דורשת טקסיות

נמשיך. הרב יונתן זקס בפרק נפלא ששמו "השראה והשקעה" מסביר את הפרשה ואת בגדי הכהונה כך: אנחנו חושבים שנשב על שפת הים ופתאום תרד עלינו השראה, שנלך ברחוב ופתאום תנחת עלינו מוזה. שימו לב מה הוא כותב: בטהובן היה קם בכל יום עם שחר והכין לעצמו קפה, בכל כוס היו צריכים להיות שישים פולי קפה בדיוק, ואז ישב ליד השולחן וכתב מוזיקה עד שתיים או שלוש אחר הצהריים. אחר כך יצא להליכה עם עיפרון וגיליונות תווים, ומדי ערב הלך לישון לא יאוחר מעשר. עמנואל קאנט היה קם, שותה קפה, כותב, מרצה, אוכל, יוצא להליכה, וכל דבר בזמנו ובמועדו באופן מדויק. כאשר שכניו של קאנט ראו אותו יוצא מהבית במעיל ובמקל הליכה ידעו שהשעה היא שלוש וחצי בדיוק. יש סופר אמריקאי, מייסון קארי, שבודק בדיוק את הדברים האלה, את השגרה של אנשים יצירתיים. הוא כתב ספר שנקרא "פולחנים של יום יום: איך גדולי המוחות מפנים זמן, מוצאים השראה ויושבים לעבוד". הבנתם? הם לא מוצאים השראה אם הם לא מפנים זמן ויושבים לעבוד. הם לא מחכים שההשראה תנחת עליהם, הם מביאים אותה. גם לספר שכתב אחר כך הוא קרא "רוטינות יומיומיות" ובו הוא בדק מצליחנים שונים. איזו כותרת נפלאה – רוטינות יומיומיות. לכאורה רוטינה יומיומית זה הכי סותר השראה ומוזה, או במונחי הפרשה – הכי סותר קדושה ושכינה. אבל הוא מגלה שסדר יום קבוע, הרגלים מסודרים, הם הקרקע שעליה נובטת היצירתיות. זה פרדוקס, כי הוא מתאר אנשים שהם חדשנים, חלוצים, פורצי דרך, הם יצרו צורות ביטוי חדשות, ניסחו רעיונות מלהיבים, זינקו אל הלא-נודע. אבל הם כיוונו שעון כל בוקר לשש והתחילו לעבוד. הם חיו חיים "משעממים". תומס אדיסון כבר קבע: "גאונות היא אחוז אחד השראה, ותשעים ותשעה אחוז השקעה". כלומר, הבסיס הוא עבודה קשה, והרב זקס מסכם: מה שנכון באמנות, במדע, בעסקים ובתעשייה – נכון גם בחיי הרוח. כדי לצמוח מבחינה רוחנית צריך מאמץ מתמשך ושגרה יומיומית.

אם נסתכל על עולם הרוח היהודי, אנחנו לא מעריצים את הנזיר שמכר את הפרארי שלו, אלא את זה שקם כל בוקר לשחרית ולוקח את הפרארי למוסך כשצריך. יש סיפור נפלא שהרב וולבה היה מספר על ר' ירוחם ממיר, הרב שלו. ר' ירוחם פגש פעם באיזו אכסניה בפולין את האדמו"ר מגור. שאלו אותו תלמידיו: זה נכון שיש לו רוח הקודש? הוא ענה להם: ראיתי שיש לו 30 סדרי לימוד שונים ביום, ולכן אני לא יודע אם יש לו רוח הקודש, אבל בוודאי יש לו הכנה לרוח הקודש.

פרטי המשכן, גם הכלים בשבוע שעבר וגם הבגדים בשבוע הזה, נראים מהצד פרוזאיים, שגרתיים, חזרתיים, אולי אפילו אובססיבים כלפי העניינים הכי קטנים – אבל החוויה הדתית צומחת מתוך החיים, מתוך הנורמליות. לא סתם קוראים לעבודת ה' עבודה. זוהי עבודה, במלוא מובן המילה. עבודה. אם עובדים מגיעים לתוצאות.

 

לסיכום: הבגד עושה את האדם, הבגד אמור לעורר כבוד ותפארת.

ברמה השנייה, זה לא רק כבוד ותפארת אלא קדושה, קשה להבין איך אבל יש קדושה בבדים של הכהן וגם שלנו (ואגב, פרשנינו מסבירים שבבגדי שבת יש קדושה מיוחדת, באיך שאדם מתלבש בשבת).

וברמה השלישית, עצם העיסוק בפרטים, בסנטימטר, במילימטר, בבד, בתפירה, ברוטיניות היומיומית של עולם ההלכה – זה הבסיס והמצע לרוחניות ולהשראת שכינה.

תודה רבה. ניפגש בשבוע הבא, זה לא נשמע מבטיח אבל – חטא העגל מחכה. לילה טוב.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.