פרשת השבוע היא פרשת "חוקת". עבר רק שבוע, אבל קפצנו 38 שנים קדימה. שימו לב שהתורה לא מתארת 40 שנה במדבר באופן רציף, אלא מתארת את שתי השנים הראשונות – ואז קופצת השבוע לשנה האחרונה, ממש ערב הכניסה לארץ. לכאורה יש בה הרבה נושאים לא קשורים, אבל במבט-על ננסה לראות היום מבנה של הוראות קריטיות לחיים בכלל, ולכניסה לארץ ישראל בפרט. נדבר על ארבעת החלקים המרכזיים בפרשה:
1. "זאת חוקת התורה" / יש דברים נסתרים
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל.
יש כאן מצווה לא מובנת, שאפילו מוגדרת מראש כ"חוקה". מצוות פרה אדומה. זו פרה שמשתמשים בה לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת, זה חלק מהתהליך של הפיכת אדם טמא לטהור. למה? מה פשר העניין? מה הסיבה והטעם? שימו לב למילים היסודיות הבאות: רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מקניטים את ישראל, לומר: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חוקה'. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".
יש פה הצהרה עקרונית: אנחנו משתדלים להבין, אבל אנחנו עושים גם אם אנחנו לא מבינים. לא רק אנחנו לא מבינים, גם החכם באדם, שלמה המלך, מודה שאינו מבין את המצווה הזו. כך מספר המדרש: "זאת חוקת התורה – אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה – כיוון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה, ושואל בה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה – וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת)". הפסוק היפה בקהלת, מפיו של שלמה המלך, "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני", נאמר על הפרשה שלנו.
נהוג לומר ש"ככה זו לא תשובה", אבל לפעמים ככה זו כן תשובה. אנחנו שואפים להבין, לפרש, לא להיות סתם צייתנים, אבל לפעמים מקיימים צו פנימי עמוק בלי להבינו. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע. שימו לב שרש"י כותב שאלה השטן ואומות העולם מול עם ישראל, אבל בעצם זה גם קול פנימי בתוכנו, לא רק השטן ואומות העולם אומרים לנו אלא גם השטן שבתוכנו או אומות העולם שבתוכנו, התרבות הזרה שבתוכנו, תוקפים אותנו. יש קול פנימי שמפקפק ואומר: נו, די, יאללה, באמת...
ושימו לב לעוד ביטוי: "חוקת התורה" ולא רק "חוקת הפרה". כלומר, בכל התורה יש סודות שאנחנו לא מבינים. זו לא רק המצווה הזו.
זה ממש נותן בוקס בפרצוף לגישה שנוח לנו לחיות איתה: גישה שלפיה הכול רציונלי והכל מוסרי והכל מלא היגיון ויופי. זה נכון, אבל הפרשה הזו היא תזכורת שנתית לכך שהתורה לא אנושית ולא ניתנה לפי מידות השכל המוגבל שלנו ובטח לא לפי הקודים הכי עדכניים ליולי 2019. אם המטרה היא רק לאמץ חוקים בינלאומיים וערכים אוניברסליים שמעודכנים בדיוק לפי השנה הנוכחית, ולהחליף הכול בעוד 50 שנה לפי הערכים שיהיו אז – אז לשם מה צריך תורה?
התחום של "טעמי המצוות" הוא עולם שלם. יש מחלוקות בין חכמים האם חובה לחפש טעמים או להיפך, לא ניכנס לסמינר בפילוסופיה על כל הגישות ואני גם לא מבינה בזה, אבל כן ניקח דבר אחד, אולי הכי חשוב: ההתנגדות לציניות, לזלזול. גם אם לא הבנת, אסור לך לזלזל. במובן מסוים, כשאתה עושה מצווה ובטוח שאתה מבין הכל, יש בזה מימד של "עבודת עצמי". אני מספק את ההיגיון שלי, או את הרגש שלי, אני לא ממלא את רצון ה'. כשאני אוהב מישהו – אני עושה מה שהוא רוצה גם בלי להבין, עבורו, כי הוא אהוב, כי אכפת לי ממנו.
הרמב"ם כותב: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו" (הרמב"ם).
"קל בעיניו" זה אולי ה-תיאור לדורנו. משפטים קלים, מקלילים, שבעצם אומרים לנו: יאללה יאללה, חליק, נו באמת, כולם יודעים שפעם זה היה אחרת, שהרבנים לא מבינים, שזה לא חשוב, שהזמנים השתנו... מול הזלזול והציניות במה שאנחנו לא מבינים, מתייצב הפסוק הראשון של פרשתנו ומכריז: "זו חוקת התורה".
אולי הדברים קשורים גם לפרה אדומה, שמטהרת מטומאת המוות. המוות הוא במובן מסוים חידת החיים. כשנפגשים בו, נפגשים עם מציאות קשה להבנה, עם שאלות ותהיות, והמצווה הזו, בחוסר ההיגיון שלה, ואולי בעל-ההיגיון שלה, מזכירה שיש דברים שהם מעל להבנה אנושית.
2. פטירת מרים ואהרון / קשר לצדיק
אנחנו עוברים לחלק השני בפרשה. בעצם, זו פרשה מאוד עצובה. גם מרים וגם אהרון נפטרים בה. משה רבנו מאבד את שני האחים הגדולים שלו, אבל מרוב עניינים אחרים בפרשה, לפעמים לא שמים לב לכך. השלישייה הזו שמנהיגה את העם במדבר, מתפרקת. אולי אחרי ששמענו שהתורה היא "חוקה", נותנים לנו כאן סולם, כלי-עזר – יש צדיקים. בין האדם לבין האלוקים יש איזה גורם מתווך, איזה דרג ביניים, של צדיק, של אדם שכבר טיפס לעבר האלוקים, וכדאי לנו הקטנים להידבק בו. הוא יכול לעזור לנו לגשר בין "זאת חוקת התורה", הדברים הגבוהים והבלתי נתפסים, הסוד בבריאה, לבין היומיום האנושי שלנו. הפסוקים בפרשה מתארים קשר משמעותי מאוד לצדיק (ולצדיקה):
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
רש"י: ולא היה מים לעדה – מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים.
מרים נפטרת, ומיד אחרי תיאור קבורתה – אין מים לשתות. יש צמא. צמא רוחני, צמא פיזי. ורש"י מגלה שכל המים שהיו להם כל הדרך, היו בזכותה. רק אז זה התגלה, זה לא היה ידוע במשך 40 שנה בצורה כה ברורה, ופתאום רואים בעיניים, בחוש, שבלי מרים – פשוט אין מים. פתאום אנחנו מגלים מיהי מקור החיים, מי מקור המים, והמים כמובן נמשלו לתורה. מרים קשורה למים כבר זמן רב – היא הרי עומדת ליד היאור ושומרת על משה התינוק, היא מובילה את הנשים בשירתן בשירת הים, ועכשיו אחרי פטירתה אין מים. אבל זה לא הסוף. הפרשה מספרת גם את זה:
וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר. וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה, כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.
רש"י: כל בית ישראל – האנשים והנשים. לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו.
איזה ביטוי יפה, "מטיל אהבה". גם הביטוי "רודף שלום" הוא חזק מאוד. יש רודף בצע, רודף פרסום, אבל אהרן רדף שלום באופן אקטיבי. וגם כאן אנחנו רואים כמה כוחו של הצדיק רב, כי הנה הפסוק הבא:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.
רש"י: שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד. ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות.
כשמרים נפטרה – אין מים. בפטירת אהרון – מייד "ויבוא הכנעני". אהרון היה אחראי לענני הכבוד שמגנים על העם, וברגע שנוצר חלל, ואקום, ריק – האויב מגיע. אנחנו רואים כמה שמירה והגנה, כמה טובה וברכה, נוכחות הצדיקים בקרב העם גורמת.
לא צריך להיות חסיד ספציפי של חסידות ספציפית, כדי שיהיה לנו קשר לצדיק. בעידן שבו אנחנו מחוברים ומרושתים לכל כך הרבה אנשים "לא צדיקים" בלשון המעטה, כי המדיה מקרבת אותם אלינו, לתוך תודעתנו, הרבה יותר מפעם, הקשר לצדיק נראה חיוני במיוחד. פשוט להכיר אדם שאני יודע שהוא גדול ממני, שיכול להשפיע עליי, לרומם אותי.
ביום שבת, ג' בתמוז, ימלאו 25 לפטירת צדיק – הרבי מלובביץ'. רבע מאה של חלל, ושל הרבה עבודה ושליחות שהוא השאיר לכל אחד ולכל אחת.
בימים אלה הוציא הרב שניאור אשכנזי ספר ששמו "מה שלמדתי מהרבי", אוסף סיפורים קטנים כדי להקיף את דמותו הגדולה. הנה אחד מהם, שתפס אותי: מרים סברלדלוב, מחנכת ותיקה, מספרת שבסוף שנות השישים אורגן כנס של נשות חב"ד בדטרויט, מישיגן. 20 נשים נסעו, השאירו ביחד יותר ממאה ילדים מאחוריהן בבית, והיו אמורות לחזור באחת-שתיים ביום שישי. הייתה סופת שלגים איומה ושדה התעופה של דטרויט נסגר. כל הנשים יושבות בשדה התעופה בדטרויט, ואין מטוסים. מרים פופאק הייתה האחראית לכנסי הנשים שמחוץ לעיר, היא ניגשה לטלפון והתקשרה לניו יורק. הרב קליין, המזכיר של הרבי, ענה והיא אמרה: "אנחנו תקועות בדטרויט". הרב הלך לרבי וחזר ואמר: "הרבי רוצה לדעת מה הפירוש תקועות". היא מסבירה לו את המילה תקוע, וממשיכה לבקש מטבעות כדי להכניס לטלפון, כדי שהשיחה תמשיך (ככה זה היה לפני הסלולרי). הרב קליין אומר: "הרבי יודע מה זה תקוע, הרבי רק אומר: יהודי לעולם לא תקוע. אם אתן בדטרויט, אתן לא תקועות, אתן צריכות להיות שם. כנראה עליכן לעשות שם משהו". המסר נקלט. הנשים התרוצצו בשדה התעופה וחילקו נרות שבת. שנים חלפו, והיא פוגשת ברחבי ארצות הברית לפעמים נשים שמדליקות נרות שבת בגלל הקבוצה ה"תקועה" ההיא. יהודי לעולם אינו תקוע. אם אתה נמצא איפשהו – שם אתה אמור להיות.
חשבתי לסיים כאן, אבל אז גיליתי עוד סיפור נפלא, לקראת ג' תמוז. יש תמונה של הצעת נישואים שהפכה פופולארית, ויראלית במיוחד: "שטרנא שרה, האם תפתחי איתי בית חב"ד?". קיבלתי את התמונה הזו כמה פעמים, אז יצאתי לחפש את הסיפור שמאחוריה. ובכן, זה אמיתי. הכלה שטרנא שרה התארסה לפני כמה ימים עם אופיר חלדי. זכות הדיבור לאופיר, כך הוא סיפר לי כשצלצלתי אליו: "גדלתי בצור יגאל, למדתי בתיכון בית ברל, ואני לומד היום הנדסת בניין באוניברסיטת אריאל. כאן בקמפוס הכרתי את הרב ששי כרמל, שליח חב"ד, והתקרבתי ליהדות. המבנה שבו הצעתי נישואים הוא בית כנסת, שאני הייתי מנהל הפרויקט שלו. אני מודה לחברים שלי שתלו איתי את השלט וניפחו את כל הבלונים, ובעיקר מודה לכלתי לעתיד, שאמרה כן. אני בן אדם לא שגרתי, לא רציתי לכתוב 'התינשאי לי?', אז חשבתי לעצמי שבאמת השאיפה שלנו היא שהבית שלנו יהיה בית חב"ד, בית של שליחות שפתוח לכולם. אני רוצה להסביר את המסר הזה באמצעות סיפור קטן על הרבי מלובביץ', סיפור שמאוד נגע בי:
כשהרבי היה צועד ברגל מהבית למשרד, הוא פגש מדי בוקר ילד קטן. הרבי היה אומר בוקר טוב, שואל מה שלומך, ועצם זה שהשיחה הזאת הייתה מתנהלת – זה כבר דבר עצום. עומד האדמו"ר של החסידות הכי משפיעה בעולם, שיש לו מיליון ואחד דברים להתעסק איתם, שמדבר עם נשיאים וראשי מדינות – ומפטפט עם ילד קטן. זה דבר נפלא בפני עצמו. אבל אז הרבי אמר לילד: 'אפשר רגע את הילקוט שלך?'. הרבי הרים את הילקוט וגילה שהוא כבד מאוד. הרבי אמר: 'אתה יכול לעשות עבורי טובה? תגיד למנהל שלך, שאני, מנחם מנדל, ביקשתי לשים 'לוקרים', תאים, בבית הספר, כדי שלא תצטרכו לסחוב את כל המשקל הזה'. מבחינתי, הסיפור הזה אומר הכל: האדם הכי גדול הוא זה שמתעסק בדברים הכי קטנים, אדם שרואה את עצמו אחראי לכל דבר ולכל עניין, ועוזר לכל אחד, איפה שהוא רק יכול".
מזל טוב, אופיר ושטרנא שרה. שתקימו בית חב"ד נפלא.
עד כאן "סיפורי צדיקים". אז מה למדנו עד עתה? הפרשה עסקה בחוקת התורה, בצורך לקיים בלי להבין, ואז עסקה בפטירת מרים ואהרון באותה פרשה, אולי רמז איך אפשר כן להבין, לתווך בינינו לבין אלוקים, להתחבר לאנשים גדולים, ועכשיו לחלק השלישי – משה מול הסלע. אולי פטירת מרים משפיעה על ההתנהלות מול הסלע, הוא בעצם אבל על אחותו. בגלל פטירתה אין מים ואז העם מבקש מים, וכך אנחנו מגיעים למעמד המכונן והמפורסם כל כך מול הסלע, כשהצמא הוא בגלל פטירת אחותו. לא חשבתי על זה עד לאחרונה, אבל הוא בא אל הסלע מתוך אבל וצער, אותה אחות שהצילה אותו במים נפטרה, ועכשיו עם לכתה אין מים לכולם.
3. "מי מריבה" / לדבר ולא להכות
העם מתלונן: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה? כשאתה צמא – אתה מסוגל לשכוח את מטרת יציאת מצרים. עד כדי כך. ואז מתרחשת הסיטואציה הבאה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו... וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן: יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
למה משה לא ייכנס לארץ ישראל? מה קרה כאן? רש"י: "לפי שלא ציווה המקום להכותו אלא 'ודברתם אל הסלע'".
כמה קשה לשלוט ככה באיברים, לא להשתמש בכוח אלא במוח, לא להרים ידיים אלא לדבר ולשכנע. צריך לומר – יש פרשנים רבים שמוצאים סיבות רבות לכך שמשה לא ייכנס לארץ. אנחנו נעסוק רק בפרשנות הזו, לפי רש"י ועוד מפרשים. ובכן, זהו "קו פרשת המים", תרתי משמע. הדור השתנה, דור יוצאי מצרים גם היה צמא (ב"מסה ומריבה") ושם נאמר למשה: "והכית בצור ויצאו ממנו מים". פה משה מתבקש לדבר, כלומר מכאן הכל משתנה. מכאן יש צורת הנהגה חדשה, אחרי 38 שנים במדבר שיטת ה"מקל", המטה, מאבדת מקסמה. עוברים משפה של כוח וציות לשפה של שיח והבנה. מעכשיו צריך להסביר, להפעיל מתוך שמחה ולא מתוך כפייה. והרי מה זה מים? תורה. השאלה היא לא איך להביא מים אלא איך להביא תורה, ערכים, רעיונות שרוצים להעביר לדור הבא. הדור ההוא שנכנס לארץ, ובוודאי הדור הזה שנכנס לארץ, לא יקבל מים ולא יקבל תורה ממקל אלא רק מהסבר ומשכנוע ומאהבה.
שימו לב, הסיסמה פה אינה "תורה עושים באהבה או לא עושים בכלל", כי תחילת הפרשה היא גם חשובה. התחלנו ביסוד של קבלת עול, שבהחלט קיים. יש חוקה שצריך לקיים. אבל עם זאת, כדאי לעשות דברים מתוך הזדהות ואהבה.
זה נכון גם בימינו. העבדים לשעבר הורגלו לשפת הכוח, כוח הזרוע, אבל זה דור חדש, עם שפה חדשה, שפה ללא אלימות, עם שיטות חינוך חדשות. פעם לפני כמה דורות יכלו לצוות על הילדים לעשות, להגיד "כי אני אמרתי", להעביר דברים רק מכוח הציות הסמכותי, מדור לדור.
יש משפט מדהים של הרב יהושע שפירא – הוא כותב בפשטות שאם משה לא היה מכה את הסלע, הוא היה מביא את עם ישראל לארץ ישראל והגאולה השלמה הייתה באה. זה היה מעיד שאין אלימות בעולם, היינו חיים בעידן שבו אני מסביר ואתה משתכנע, לא צריך להפעיל כוח. זה אומר שתעשיית הנשק נעלמת, שאין חיסולים בעולם התחתון, אין מכות, אין שימוש בכוח, לא בסוריה אצל אסד ולא בארגז החול בגן, לא מושכים בצמה, הכול בשכנוע, זה ממש "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".
נסביר יותר לעומק, לפי הרב שפירא: בין הצימאון לבין המים יש סלע, והנה אנחנו מפוררים את הסלע בדרך חיובית, אופטימית, מאמינה, מתוך הידברות ואמון. אנחנו ניגשים לעולם הזה וממיסים אותו מרוב מתיקות, בלשון רכה, זו "המנוחה והנחלה" שצריך להגיע אליה, זו שבת (היום בו אין מלאכה אלא דיבור), ובעצם גם הסלע רוצה מעצמו להקשיב ולהיפתח. זה כמובן הסלע שבתוך הלב שלנו, זה שאנחנו לא רוצים לשבור אלא להוציא ממנו את הטוב שבו. אלה מסרים חינוכיים עמוקים, בדיוק לדור שלנו – שהוא לכאורה קשה ודוקר כמו אבן אבל מלא מים חיים, מים מתוקים ועמוקים. וכך כותב הרב שפירא לסיכום:
"כדי להשיג מים חיים, משה מתבקש לדבר אל הסלע ולא להכות. אם עד עתה היה האדם צריך ליטול בידו מקל ולהכות, כעת הוא נקרא לדבר בלשון רכה. לב האבן שלנו לא זקוק עוד למכות, רק למלים שימוססו את חיצוניותו ויגלו את פנימיותו" (הרב יהושע שפירא).
4. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל / לשיר ולא לדבר
הכותרת הקודמת הייתה "לדבר ולא להכות". עכשיו עולים עוד רמה: "לשיר ולא לדבר". זו מעלה גבוהה יותר. עולם הניגון הוא מעל עולם הדיבור. תראו מה קורה שם במדבר:
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.
הנה הסבר מילולי פשוט לשירה: באר התורה משקה את העם מים חיים, בזכות שרים ונדיבי עם שהם אבותינו שלמדו והשקיעו וזכו בה במדבר במתנה, אותה מתנה – למי שדבק בה – הופכת לנחליאל, נחלה שהנחיל הא-ל. החיבור איתה הופך אותנו לנחלת א-ל, כמו חבל ארץ, נחלה של הבורא, שאף אחד לא יכול לשלוט עליו, וככה הוא הופך לנצחי, ומנחליאל במות – מי שהפך את עצמו לנחלה של הבורא, לא ירד לעולם מעל במת ההיסטוריה, מקומו נצחי על במת ההיסטוריה. הוא שם לנצח.
זוכרים את שירת הים המפורסמת? איך היא התחילה? במילים "אז ישיר משה ובני ישראל". ומה קורה עכשיו? "אז ישיר ישראל". העם בעצמו מתחיל את השירה, פוצח בשירה, זו ממש מתנת פרידה למשה רבנו שזה עתה התבשר שהוא יישאר במדבר ולא ייכנס לארץ. הנה, העם מוכיח בגרות ועצמאות. הוא שר מעצמו שירת תפילה והודיה. פרשנים רבים כותבים בהתלהבות על השירה הזו, שבה העם מודה ואולי גם מתנצל על מה שעשה למשה ואהרון לאורך כל הדרך. כאן משה ואהרון מוערכים כשרים נכבדים המתנדבים למען העם. הם אלה שמסרו נפשם וחקקו במטותיהם – משענותם, את התורה.
תכני השיר הם עמוקים, אבל עצם העובדה שהעם שר – זו כבר בשורה. אנחנו עולים עוד מדרגה – מעולם הדיבור לעולם הניגון והשירה – וככה באמת אפשר להיכנס לארץ. ה"שפת אמת" כותב שהשירה הזו היא ממש הכנה לכניסה לארץ:
"כשהבן קטן אין יודע לזמר בפני עצמו, לכן 'ישיר משה' והם אחריו. וכשנתגדלו ארבעים שנה במדבר – שרו בפני עצמם השירה" ("שפת אמת").
שוב אנחנו רואים תהליך של התבגרות לאורך ארבעים שנה. השיטות הישנות מאבדות רלבנטיות ואנחנו עוברים לעולם חדש ומתקדם ורוחני. יש פרשנים שכותבים שאין דבר יותר משמח מהשירה הזו, אפילו יותר משירת הים. אז נעשו לנו ניסים ומשה היה צריך לשיר לנו, ומרים הייתה צריכה לשיר, ועכשיו אנחנו נכנסים לארץ, כילדים גדולים, מרים נפטרה, עוד מעט גם משה, ואנחנו שרים, ועם השיר הזה על שפתינו ניכנס לארץ.
בואו נסכם את המסע המשמעותי, את כברת הדרך שהפרשה קידמה אותנו:
שנזכור שיש דברים שהם חוקה ולא נבין הכל, אבל לא נזלזל ולא נהיה ציניים,
שנזכור שיש צדיקים, יש אנשים גדולים, והם חשובים לנו ולדור כולו,
שנעדיף דיבור על מכות, בכל התחומים,
ועוד יותר – שנעדיף ניגון על דיבור.
תודה רבה. ניפגש בעזרת השם בשבוע הבא.
