ארבע טעויות אפשריות – השיעור השבועי – פרשת שמיני תשע”ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

קודם כל תודה. בזכותכם, בזכות השיעור הזה, זכיתי להתנתק לכמה שעות השבוע מהבחירות, לצלול לדברים עמוקים יותר מהסרטון האחרון שפורסם, וזה כיף, במיוחד בזמן בחירות, להיזכר בפרשה ובמסרים עתיקים ונצחיים יותר. פרשת השבוע היא פרשת “שמיני”. אנחנו כבר בעיצומו של ספר ויקרא. אחרי שבסוף ספר שמות הוקם המשכן, ובשבועות האחרונים למדנו על הקורבנות, עכשיו – הגיעה השעה. חנוכת המשכן. זו אמורה להיות פרשה חגיגית, היסטורית, מרגשת. במקום זאת אנחנו מקבלים טרגדיה. בעיצומה של חנוכת המשכן שני בניו של אהרן הכהן נפטרים בגלל טעות שהם מבצעים. מהי הטעות? על זה בדיוק נדבר היום. ראיתי מאמר של הרב נתנאל אלישיב, שכותרתו: “ארבע טעויות בגישה אל הקודש”. אנחנו נצעד בעקבות המאמר הזה, ננסה להבין במה בני אהרן טעו וכמובן איך אנחנו יכולים להתרחק מטעויות כאלה.

צריך לזכור שלאורך התנ”ך אנחנו פוגשים טרגדיות רבות, בעלות מסר ולקח. בתקופת ההליכה במדבר היו כמה וכמה מגפות ועונשים שגבו את חייהם של אלפים מבני ישראל – חטא העגל, חטא המרגלים, חטא קורח ועדתו. בכל פעם הלקחים הם נצחיים ורלבנטיים עד ימינו. השבוע התורה מתמקדת באירוע מסוים שבו מבחינה כמותית לא נפגעו אנשים רבים, ובכל זאת המקרה מזעזע ומטלטל. גם בגלל זהות הנפטרים, בניו של אהרון (בני אהרן נחשבו לאנשים גדולים, אציליים, במדרגה גבוהה), גם בגלל העיתוי (באמצע יום החג הגדול שכל בני ישראל חיכו לו כל כך, יום חנוכת המשכן) וגם בגלל מעשיהם. ננסה להבין הערב מה הם עשו. עצם העובדה שיש פרשנויות רבות מעידה שאין פה טעם אחד ברור וחד-משמעי שבו התורה כותבת במפורש מה לא היה בסדר. כמו בעוד מקרים, התורה שולחת אותנו לחפש ולחקור ולדרוש. נסתכל קודם כל בפסוקים עצמם:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

מה זה אש זרה? הפרשנים מציעים כמה כיוונים: הם הקטירו בטעות קטורת חדשה, הקריבו קטורת במקום הלא נכון בתוך המשכן, הביאו קטורת זרה מבחוץ שלא צריך להקריב אותה. אבל השאלה העמוקה יותר היא מה הם רצו לעשות, מה הייתה הכוונה. העניין הוא לא רק שבוצע מעשה טכני לא נכון, אלא שהיו פה כוונות לא נכונות. מה הייתה הטעות? ננסה לברר, אבל חשוב להדגיש שהם היו אנשים גדולים ורוחניים וצדיקים, הטעות הייתה אחת בלבד, זה לא שהייתה פה “קופת שרצים”, וכך אומר לנו המדרש: “בוא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב”ה, שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סירחונם. כל כך למה? להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר: מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו”. כלומר, בכל פעם שהפרשה הזו תוזכר, תוזכר ה”אש הזרה”, ותו לא. זו הסיבה לטרגדיה. לא היו להם עוד מעשים מקולקלים ונסתרים, עוד פרשיות עלומות. אנחנו נתמקד בארבע סיבות שמופיעות בדברי חז”ל:

1.

על שהיו שתויי יין

או:

שתיית אלכוהול

התשובה הראשונה במדרש שעונה לנו מהי אותה “אש זרה” היא: “על שהיו שתויי יין”. להיכנס שיכור למקדש? זו אש זרה. אנחנו אחרי פורים, אחרי חג שבו מסבירים איך היין יכול להוציא מאיתנו סודות טובים ודברים נפלאים שגנוזים בנו, אבל בכל זאת – ביום יום, עבודת השם, החיים עצמם, מתנהלים ללא שכרות. מייד אחרי הסיפור על מעשה נדב ואביהוא,  נאמר בתורה: “יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ“. גישה אל הקודש דרך אלכוהול היא הרסנית. הרי מה מאבדים כששותים יותר מדיי יין? את הדעת. את שיקול הדעת. פעם אחת בשנה היהדות אומרת לנו להשתחרר, נכנס יין יצא סוד, להתרומם מעל למגבלות השכל עד לרמה של “עד דלא ידע”. אבל בשאר ימות השנה אנחנו אומרים “לא כל יום פורים”, ומשתמשים המון בשכל שלנו. בשאר ימות השנה אנחנו אומרים: אם שותים – לא נוהגים, לא מנהיגים, לא מתקרבים למשכן.

התלהבות, התרגשות, שמחה, התפעלות, התרוממות רוח, התחברות, זרימה – הכל כן, אבל השאלה היא איך. ההוראה בכניסה למשכן היא: יין ושכר אל תשת. גם בכניסה לדברים קדושים בחיינו צריך לשים לב היטב למקומו של האלכוהול. הנה ההסבר של ה”בן איש חי”: “כי המקדש והיין הם שני הפכים. שהמקדש כוחו למלא לב האדם בשמחה, והבא למקדש, שם מקור השמחה, מה לו לשתות יין? כי השמחה שתגיע לאדם מקדושת המצווה היא נצחית ולא תסתלק אחר גמר המצווה, אך שמחה הבאה לאדם מן היין היא קצרה… נמצא כי ההפרש (ההבדל) בין דבר הבא מכוח הקדושה לבין דבר הבא מכוח החול הוא כי זה יהיה לו קיום והתמדה וזה אין לו קיום והתמדה”. (ה”בן איש חי”)

זה הסבר נפלא שיכול להיות עבורנו מבחן אישי: מה מקור השמחה שאני חווה, נצחי או זמני? איזה סוג של שמחה זו, של קודש או של חול?

אמרנו שמייד אחרי ה”אש הזרה” מופיעה האזהרה על יין. אבל מייד אחר כך מגיעה עוד תוספת – דיני הכשרות. הפרשה מפרטת באריכות את דיני הכשרות והאוכל שלנו, שרלבנטיים כמובן עד היום. יש טמא ויש טהור, יש כן ויש לא. כנראה אותה “אש זרה” הייתה אש שאחריה צריך לתת הוראות מדויקות על יין ועל אוכל. גם בפסוק האחרון בפרשה נאמר: “להבדיל בין הטהור ובין הטמא”, זה חלק מרכזי בפרשה, היכולת להבדיל. חז”ל קובעים שהיום: “מזבח – הוא שולחנו של אדם”. כלומר זה הקורבן שלנו, זה המשכן שלנו. מה עולה על המשכן? איך אוכלים? מה אוכלים? הפרשה מציבה גבולות ברורים, כנראה אחרי חטא של חוסר גבולות:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ… אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ…

למעשה הקריאה הזו מהדהדת בעולם עוד מספר בראשית. הרי המצווה הראשונה שקיבלנו בתורה הייתה בעצם מצווה של כשרות – מה אוכלים ומה לא אוכלים. שם בגן עדן נאמר “אכל תאכל” ו”לא תאכל” והנה כאן נאמר “זאת אשר תאכלו” ו”את זה לא תאכלו”. מאז גן עדן זה מבטא את צלם האלוקים שבנו, העובדה שיש גבולות וכללים. ראיתי בספרו של ישראל אלדד “הגיוני מקרא” משפט מעניין: “כל כיבוש כלפי חוץ – מותנה בכיבוש כלפי פנים”. הוא היה ממפקדי הלח”י, איש שידע משהו על כיבוש ולחימה, ובכל זאת הוא קובע: כל כיבוש כלפי חוץ מותנה בכיבוש כלפי פנים. אנחנו מקבלים כאן הוראות לעסוק בכיבוש כלפי פנים, כי איזהו גיבור – הכובש את יצרו, כידוע.

זה קשור מאוד גם לדיון ה”מגניב” בעניין הקנאביס כרגע. שמעתי מהמון אנשי חינוך בימים האחרונים את אותה טענה: הרי מאלכוהול אנחנו סובלים מספיק, בני נוער צורכים אותו באופן מוגזם ומדאיג, אז קנאביס חופשי? בכוח להכניס אותם למעגל של סטלנות, אפתיה, התמכרות. אני לא מדברת על תחום הרפואה, ועל הטענה שאולי לא צריך אכיפה כל כך חזקה ויש דברים חשובים יותר לאכוף קודם. הנה למשל מה שמספר הרב נתנאל אלישיב: פגשתי השבוע קבוצה גדולה של חניכי מכינות קדם צבאיות חילוניות. בתחילת המפגש שאלתי אותם לתומי מהם כללי המשמעת במכינה. הם השיבו שאחד הכללים שהוא ממש בבחינת קו אדום הוא שחל איסור מוחלט על שימוש בסמים מכל סוג, לא רק בתחומי המכינה, אלא גם בבית. כן, כולל קנאביס. אני משתף במידע זה כי חלק לא מבוטל מן הצעירים הדתיים מתלהבים מלגליזציה לסם הזה. והנה לפחות במכינה שפגשתי לא נמנעים מהתערבות גם במה שחניך עושה בביתו בחופשה. לשמחתי אני מבין קטן מאוד בתחום זה, וכך יישאר, את השמחה והעונג בחיים אני מחפש בתוך המציאות, ולא באמצעות בריחה ממנה. אני מעדיף שהנהגים לידי בכביש יהיו נקיים, וכך גם הנוער שמסתובב ברחובות. אני מעדיף חברה שעסוקה בבניית החיים שלה, בכל המובנים, ולא בורחת מהם מתוך ייאוש ודמיונות. טוב שיש את הצמח הזה כדי להקל על סבלם של חולים, אבל כשאנשים בריאים נוטלים תרופות, משהו עמוק השתבש.

גם הרב בני פרל, ראש הישיבה לאומנויות בתל אביב, כתב השבוע: נכון, לא כל מי שגילגל חשיש גמר נרקומן. אבל כל מי שגמר נרקומן, התחיל מחשיש. אבל גם מי שנשאר “רק” עם קנאביס, למען השם, אתם עיוורים? לא הבנתם ששימוש קבוע הופך את האדם לאפטי, מנותק, חסר אנרגיה, בלי מוטיבציה? אתם לוקחים בני נוער שיכולים לעוף למעלה וחותכים להם את הכנפיים. בגיל שלושים הם זומבים משועממים. תודעה משנים בכוח הרצון ולא על ידי חומרים.

2.

על שהיו מחוסרי בגדים,

ועל שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים

או:

אסתטיקה והיגיינה

 התשובה השנייה של חז”ל היא: “על שהיו מחוסרי בגדים” וגם “על שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים”. מחוסרי בגדים – כלומר בלי בגדי הכהונה. הם הרי כהנים, התורה פירטה לאחרונה בפירוט רב כמה הלבוש שלהם חשוב, “לכבוד ולתפארת”. הם שכחו מהכבוד והתפארת. הבגדים של הכהנים הם המדים שלהם, והם מצביעים על ייצוגיות, סדר ופורמליות. יש אנשים שחושבים שסדרים חברתיים אינם מתאימים אל הקודש, הם חושבים שזה יותר “אמיתי” ואותנטי להפר את הקודים החברתיים ולעשות ככול שעולה על רוחך. באים חז”ל ללמד אותנו שיש מקום חשוב בחיים לסדרים הללו, יש חשיבות למשמעת, גם בתוך הקודש פנימה. קדושה לא סותרת כללים, קדושה נבנית מתוך הכללים, לא מתוך אנרכיה אלא מתוך דיוק (עוד מעט בפסח נראה את השיא של דיוק ודקדוק – שמובילים לקדושה. כל פירור חמץ הוא סולם בדרך…).

כך גם ביחס לכניסה למשכן בלא רחיצת ידיים ורגליים, משהו שהכהנים אמורים לעשות בכל פעם מחדש. רחיצת הידיים והרגליים מצביעה גם על התקדשות, על הכנה אל הקודש, וגם על היגיינה, על ניקיון הגוף, על יחס מכובד כלפיו. ושוב, יש סבורים שקיים נתק בין חיי הגוף לחיי הנשמה, ואולי אפילו יש מקום לזלזול בגוף. מה זה הגוף מול הרוחניות, מה זה הציפורן של הרגל והיד ומה זה משנה את היא תירטב או לא תירטב לעומת התוכן והעומק והרוח. חז”ל מלמדים אותנו שאין זה כך. גם אם ראשו של הסולם האלוקי שאנו שואפים לטפס בו מגיע השמימה, הרי שהוא מוצב ארצה. תעופת הנשמה מתחילה מן היחס המכובד אל הגוף, כמו גם מן היחס המכובד אל הבריות, שאף הוא כלול בתביעה לרחיצת ידיים ורגליים. אתה מסתובב בציבור, תהיה נקי, תהיה מכובד.

יש קטע ארכיון נפלא על הביקור הראשון של עגנון בכותל. זה לא המשכן, זה הכותל. זה לא בני אהרון, זה עגנון. ובכל זאת, אפשר ללמוד גם מכאן על דיסטנס, על כבוד, על הנהגות וגינונים. הנה:

ידיעה על ש"י עגנון בכותל

3.

על שלא נמלכו במשה רבן

על שהורו הלכה בפני רבן.

או:

כבוד לסמכות

הנקודה השלישית שמעלים חז”ל: בני אהרון לא נמלכו במשה רבן, והורו הלכה בפני רבן. נזכיר: זוהי חנוכת המשכן. בפרט בשלבי העבודה הראשוניים נדרש ליווי סמכותי של משה, המנהיג הקרוב ביותר למקור הציוויים. כל דור שאנחנו מתייעצים איתו – הוא דור שקרוב יותר מאיתנו אל אברהם אבינו ואל משה רבנו. ישנה דעה נוספת, מחמירה יותר, בפירוש מעשיהם. יש מדרש שמתאר שפל חדש של פגיעה באבות הרוחניים והביולוגיים שלהם, וכך כותבים חז”ל: “היו משה ואהרן הולכים תחילה, ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם, וכל ישראל אחריהם, ואומרים: מתי ב’ זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הציבור?”.

נדב ואביהוא מוצגים במדרש זה כמי שאצה להם הדרך וכמי שנסחפו אחר הרהורי לבם וחטאו בחטא היוהרה וההתנשאות. כבר בראשית דרכם הציבורית מתנשא לבם והם אומרים: אנחנו נשלוט, תוך קריאת תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון (והרי משה ואהרון כל כך מזוהים עם ענווה, התבטלות ושיתוף פעולה). והנה במקום סובלנות והידברות הם מציעים אינדיבידואליות קיצונית. הביקורת הקשה של חז”ל מצביעה על הסכנה הטמונה בעלייתם של מנהיגים בעלי סגנון מנהיגות כשל נדב ואביהוא. להסתכל על זקן הדור, על גדול הדור, על סבא או סבא-רבא ולהגיד: הוא לא מבין, יאללה כבר, שיעוף, אני אנהיג יותר טוב – זו “אש זרה”.

אז רגע, האם צריך לקדש לנצח את הישן? אסור לחדש כלום? הרב קוק ב”אורות הקודש” כותב כך:  “כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות ובמדידת המידות הטובות המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהוא”. כלומר אי אפשר להתנתק מהתורה, מהמעשים הפרטיים, מהמידות הטובות שבה. אבל שימו לב להמשך, יש בהחלט מקום לדור הצעיר ולרוח שלו ולאמירה שלו: “רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעוז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים הרוחניים והגשמיים להחיש ישועה”. (הרב קוק)

צריך תמהיל מאוד מדויק של שילוב ישן וחדש, לא כדי ליצור איזה “פרווה” משעמם, אלא כדי ליצור יחד משהו חדש. גם “לב אבות על בנים” וגם “לב בנים על אבותם”. גם הביטוי “חדש ימינו כקדם” מדבר על כך. זה לא פשוט.

4.

על שלא היו להם בנים

על שלא היה להם נשים

או:

הקמת משפחה

כאן מגיע חידוש גדול במיוחד של היהדות. הקדושה לא מנותקת מזוגיות וממשפחה, להיפך. כוהן צריך להיות נשוי, אנחנו לא מקדשים את מודל הנזיר. אנחנו מקדשים את החלק הזה של החיים, של מציאת בן/בת זוג, של חתונה, של ילדים. העיסוק בגידול ילדים הרי גוזל כוחות רבים, אבל יש לראות בצער גידול הבנים חלק מהשלמתו המוסרית של האדם, ולא טרחה או מטרד חלילה. שימו לב שיש פה שני מימדים – הקשר השלם עם האישה הוא בעל ערך והוא לא רק למטרת הבאת ילדים אלא לצורך ההשלמה הרוחנית. רק על האיש והאישה ביחד נאמר: “וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם“.

יש לנו מאזינה רווקה ששלחה לי בעבר את המדרש הבא ואמרה: תקריאי, תקריאי, שהבנים יישמעו. אני לא חושבת שזה לעניין, אז אני מקריאה, אבל בלי הטון והפרשנות שלה. כך כותבים חז”ל על בני אהרון: “שחצים היו. הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים? אחי אבינו – מלך (משה). אחי אמנו – נשיא (אח של אלישבע, נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה). אבינו – כהן גדול (אהרון). ואנו – שני סגני כהונה. איזו אישה הוגנת?”.

כלומר, הם היו עם האף למעלה, מחכים למצוא מישהי מושלמת, במקום להיות ריאליים ואנושיים ומפוכחים יותר. האם זו האשמה נכונה לגבי כל רווקי ישראל? ממש לא, אבל אני מודה לשולחת שהכירה לנו את המדרש הזה, יתכן שזה נכון בחלק מהמקרים, אצל בנים וגם אצל בנות, החיפוש אחר המושלם. בהקשר של בני אהרון, בכל אופן, ה”אש הזרה” הייתה המחשבה שהם יכולים לבד, בלי זוגיות וילדים, לא צריך את זה בדרך אל הקודש. הם אולי חשבו שזה עול, שזה משקולות, ולא מבינים שזה מנוע, שזה נותן לך כנפיים בדרך אל הקודש.

וכאן מגיעה פינתנו, מכתב הרווק, כאילו הוא ממש עונה למדרש הזה מראש, וכך כתב לי השבוע מאזין (בתשרי קראנו פה מכתב של מטייל שהרחיק עד קמבודיה, הנה מכתב מסוג אחר): “אני כותב לקראת פסח. זה מכתב ששלחתי גם לחברים ולמשפחה – חברים, פסח מגיע, אני לא טס לשום מקום בחו”ל, אני פה, אני בארץ, אני רק מבקש להסתכל עליי כעל בן אדם בפני עצמו. אני לא חצי. כלומר, אני כן, אני עוד מחפש, וב”ה אמצא, אבל אפשר שלא 100% מהזמן תסתכלו עליי כעל ‘הרווק’? אני בן אדם עם עוד הרבה מאפיינים ותכונות (לרוב טובות, אני מקווה), אני מביא איתי לשולחן הסדר ולטיול המשפחתי בחול המועד לא רק את הרווקות (ואגב השאלות של האחיינים הקטנים חסרי הטאקט מעידים שהם שומעים את השיחות שלכם עליי…), אני מביא את אישיותי, את עצמי. אחרי מחשבה החלטתי לא להימלט לשום מקום, כי אני לא בורח מעצמי. יום יבוא ואבוא לשולחן הסדר עם זו שמיועדת לי, אולי זה יהיה כבר בחג השבועות הקרוב, אבל עד אז – די לדבר מאחורי הגב על כמה אני בררן ועל מה הציעו לי ולא הסכמתי ומה יצאתי ולא המשכתי ומי לא רצתה אותי בסוף. אני קם לשטוף כלים אבל אני שומע גם מהמטבח. אני בא לליל הסדר ככה, כמו שאני. ואני אוהב אתכם”.

זו הסיבה הרביעית. חשוב לזכור: עסקנו הערב רק ב”אש זרה”, לא בתגובתו של אהרון (“וידום אהרון”), לא באמירה המהדהדת “בקרוביי אקדש” ובעוד סוגיות חשובות בפרשה. ועכשיו, בואו נשים לב לסיכום לעובדה משמעותית: אין כאן אנשים שרצו לבחור ברע. בני אהרון רצו לבחור בטוב ולעשות טוב. הסכנה המתוארת כאן היא חמקמקה יותר: אנחנו רוצים לבחור בטוב – אבל טועים בדרך. איך טועים? כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז. וזה אולי המכנה המשותף לארבעת הכשלים:

הם שתו אלכוהול – שמו את החוויה הרוחנית שלהם במרכז בצורה שגויה, ה”היי” במרכז.

הם לא נטלו ידיים ורגליים ולא התלבשו במדים הנכונים – שמו את הנשמה שלהם במרכז בלי יחס לגוף.

הם לא נמלכו במשה רבנו – שמו את שיקול הדעת שלהם במרכז.

הם לא התחתנו ולא הביאו ילדים – שמו את עצמם בלבד במרכז, בלי אחרים.

אם הם אמורים להמשיך את משה ואהרון, זו לא הדרך. היהדות שחז”ל דורשים כאן מאיתנו היא מכובדת, מלאה בשכל, ברגש במידה נכונה, בכבוד חיצוני ופנימי, בכבוד כלפי הדורות הקודמים, בכבוד כלפי הדורות הבאים (הילדים שלך), לא מתוך נזירות אלא מתוך חיי משפחה וזוגיות, לא מתוך רצון לשלוט ולהיות כבר בראש אלא מתוך מילוי התפקיד שלך, לא מתוך נטייה אחרי אופנות חולפות אלא במילוי אחר הוראות. הלוואי על כולנו, שנדליק אש נכונה ולא אש זרה. תחזיקו מעמד בבחירות. נתראה בשבוע הבא ב”ה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!