ארבע הברכות שעלינו לחיות – השיעור השבועי – פרשת בלק תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "בלק". זו פרשה מדהימה שמתעסקת – אולי בפעם הראשונה – ב"מאחורי הקלעים". בדרך כלל אנחנו לומדים על התרחשות של אירועים שכל עם ישראל משתתף בה. הפעם, מה שמתואר בפרשה אינו גלוי בזמן אמת, אינו שקוף לעיניהם של בני ישראל. התורה מגלה לנו מה קורה ברובד הנסתר של החיים. יכול להיות שגם עכשיו (מה "יכול להיות"? בטוח!) יש רבדים נסתרים בחיינו שמשפיעים מאוד על קיומנו, ואנחנו לא מודעים להם. ממש בדקות שבהן אנחנו בטוחים שאהוד ברק ובנימין נתניהו מנהלים פה את העניינים, יש עניינים רוחניים שמתרחשים ומשפיעים על גורלנו. יש מונח בחשבונאות שנקרא "הרמת מסך", שרואים מה קורה מאחורי הקלעים של חברה מסחרית. גם כאן יש "הרמת מסך" – הולכים פנימה וחושפים את מאחורי הקלעים. ומה קורה שם? הנה התקציר: בלק, מלך מואב, מפחד. יש באזז במזרח התיכון, יש דיבור על אומה צעירה עם בשורה חדשה שמתקדמת לעבר הארץ החדשה שלה. בלק מכיר קוסם, נביא, מכשף – ששמו בלעם, ובקשתו ממנו היא אחת: תקלל לי את העם הזה. שימו לב, הוא לא מברך את עצמו, הוא רוצה לקלל עם אחר. נשמע מוכר? יש לנו הרבה אויבים שבמקום לבנות את עצמם, מעדיפים להרוס לנו (וגם לעצמם)… בכל אופן, אחרי דיון והתלבטות, בלק ובלעם יוצאים לדרך, והתורה מתארת שלושה ניסיונות לקלל – שבפועל "נכשלים" (כלומר, מבחינתנו, מצליחים). הוא לא מצליח לקלל אלא רק לברך את העם המיוחד הזה. כשהוא רואה אותנו – יוצאות מפיו מילים נצחיות של ברכה.

יש הרבה שאלות שהפרשה הזו מעלה, מכוחו של בלעם ועד האתון של בלעם. אנחנו נתמקד היום אך ורק בברכות שלו. יש כוח למילים שאנחנו אומרים, אפילו למילים שרשעים אומרים. זה סוג של נשק בלתי קונבנציונלי במזרח התיכון… המילים של בלעם הן סוג של נבואות, שמנבאות לנו מה אנחנו אמורים להיות בעולם הזה, כל אחד באופן אישי וכולנו באופן לאומי. בכל שנה יש לנו הזדמנות להיזכר במילותיו, ולראות איך אנחנו מתקדמים לעבר היעד הזה. אז זו השאלה שתלווה אותנו היום: מהן ארבע הברכות שעלינו לחיות? צריך להבין שבלק עובד קשה, לוקח זמן לשכנע את בלעם, צריך את שרי מואב, הוא עורך מזבחות, מקריב פר, איל, מביא אותו לזווית מסוימת שממנה יראה את עם ישראל, ואז זה מגיע. נתחיל.

1. הברכה הראשונה: פרופורציה וייחודיות לאומית

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.

בואו נבין את הברכה הראשונה. בלעם מסתכל ומבין שמה שהוא רואה – זה לא כל הסיפור: כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ. רש"י: אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואימהות. אני רואה את העם הזה – ורואה את אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. אני רואה את העבר. מצד שני, שימו לב לפירוש של הרב שמשון רפאל הירש. אם רש"י מדבר על העבר, הוא מדבר גם על העתיד ומציע לנו לעשות זום-אאוט. הרש"ר (הרב שמשון רפאל הירש): כדרך שמקומות מרוחקים מתקרבים זה אל זה לעיני הצופה ממרום, כך הדבר גם בזמנים. המתבונן בהיסטוריה – תוך כדי התעלות על תקופתו – סוקר מאות שנים בסקירה אחת. העם הזה עתיד להשיג את חזון ייעודו. הדבר לא יהיה בעתיד הקרוב, אבל במסגרת התפתחות העתים, העתיד איננו רחוק. איזו אמירה מדהימה. כמו ששני מקומות רחוקים זה מזה נראים לצופה מרחוק כקרובים זה לזה, כך זה גם במישור הזמן ולא רק במישור המרחב. ההיסטוריה שלנו ארוכה ועמוקה, בלעם מסתכל ורואה את הרצף ההיסטורי שבו בסופו של דבר לעם הזה תהיה בשורה גדולה. הרי רוב העמים שמוזכרים בפרשות האחרונות – מהכנעני דרך הגרגשי, מהאמורי דרך היבוסי – לא קיימים היום. בלעם קולט שהאומה הקטנה שהוא רואה – תשרוד פה אחרי כולם. הוא מקבל פרספקטיבה.

לא ננתח את כל הברכה, הבנו את המסר הכללי: בלעם רואה את הסיפור הגדול, את הפרופורציות, אבל אי אפשר להתעלם מהמשפט המפורסם הבא: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. בלעם עומד מול עם ישראל ומכריז הכרזה שתהדהד מאז ועד היום: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". מילולית הכוונה אינה שלא "נתחשב" בהם, נתנשא, נתנהג לא יפה, אלא שלא יספרו אותנו, שהחשבון כלפינו יהיה אחר. האם הוא בירך או קילל את העם? האם זה משפט שגוזר על עם ישראל בידוד בינלאומי ואנטישמיות תמידית, או ייחודיות נצחית ומציאות אחרת מכל העמים? דורות של פרשנים עסקו בשאלה הזו. בגבולות בין ישראל לעמים, בין סגירות לפתיחות, בין גזענות לבין עצמאות רוחנית ועוד ועוד. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (המכונה הנצי"ב) הסתכל על הפסוק לא כקללה או ברכה, וגם לא כהבטחה נצחית, אלא כאתגר. כך הוא הסביר אותו: הן עם לבדד – ישכון: כלומר, אם העם ישמור על זהותו ומורשתו, הוא ישכון, הוא יתקיים. ובגויים – לא יתחשב: כלומר, אם הוא ינסה לחקות אחרים ולהיטמע לגמרי בגויים ולשכוח מהמשימה שלו, לא יתחשבו בו, הוא לא ייספר. המדרש מציע כמה סיבות לשמו של בלעם, וזה קשור מאוד לעובדה שהוא רואה לנגד עיניו עם, אומה, זהות לאומית מובחנת. גרסה אחת במדרש מציגה: בלעם – בלא עם. כלומר, בלי לאום, בלי לאומיות. בלעם – שבלה עם. כלומר, שבלבל את העמים, שאין אצלו חשיבות לזהות של אומה. זהות לאומית, אם תרצו, היא הנושא המרכזי על סדר יומנו – בארצות הברית, באירופה, גם בישראל, שאלות של הגירה, של גדר, מסתננים ואזרחים, הגדרת חוק הלאום של המדינה, ברקזיט ועוד ועוד.

הנה דוגמה קטנה איך שמירה על זהות לאומית לא מפריעה ליחסים עם אומות אחרות. להיפך. בשבת האחרונה היו חברי נבחרת הרובוטיקה של אמי"ת מודיעין באוסטרליה, בתחרות בינלאומית. הם התחרו בחמישי ובשישי וגם בראשון, אבל בשבת, בדוכן שלהם בתחרות נכתב: "אנחנו לא כאן היום, בגלל שבת, יום המנוחה היהודי". הם גם הוסיפו קוד לסרטון לסריקה, למי שרוצה להבין מהי שבת. הם פשוט לא היו שם, וזה עורר המון עניין וסקרנות. הייתה משלחת אחת שהסתקרנה יותר מכולם – המשלחת מפקיסטן. הם עבדו ביחד, תכנתו ביחד, וגם הצטלמו ביחד בלי בושה. נזכיר שזו עדיין מדינת אויב, אבל דווקא לאור שמירת השבת המיוחדת – נוצר קשר גם איתם.

נמשיך. בלק כמובן מתרגז: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. הוא לוקח את בלעם למקום אחר, שממנו לא יראה את כל העם אלא רק "אפס קצהו". שוב הם עולים לראש פסגה, שוב הוא בונה מזבחות ומקריב קורבנות, ושוב הוא מבקש שיקלל. מייד נמשיך אל הברכה-קללה השנייה, רק נסכם את החלק הראשון: בלעם מצביע על ההבדל בין עם ישראל לעמים אחרים, על תפקידו בהיסטוריה, על ייחודו, ועל כך שיש לו סיפור מלא עבר ומלא עתיד.

2. הברכה השנייה: אהבה הדדית

גם הברכה השנייה מרגשת ביותר, ומאירה כבר את הקשר האישי בינינו לבין אלוקים. קודם דיברנו על המישור הלאומי, הגדול, עכשיו תראו איזו מערכת יחסים נרקמת כאן: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

מה זה "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"? אלוקים לא רואה בנו את המומים, את האוון, את העוול, את הבעיות. בואו נסתכל על ההקשר: אנחנו אחרי סדרת כישלונות עגומים. בני ישראל מתלוננים, חטא העגל, חטא המרגלים, חטא קורח. בנוסף, מרים ואהרן נפטרו, משה היכה בסלע והתבשר שלא ייכנס לארץ ישראל, ובכל זאת, בין כל האירועים האלה, הברכה שוב מעבירה אותנו מהמיקרו אל המאקרו. דווקא האויב מזכיר לנו: אנחנו טובים וקרובים ואהובים. לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

הפרשנים ממש יוצאים מגדרם נוכח המילים היפות האלה. הנה כמה דוגמאות:

רש"י: "ה' אלוקיו עמו – אפילו מכעיסים וממרים לפניו, אינו זז מתוכן".

כותב הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, ה"כלי יקר": "אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באוון ובעמל שלהם, מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואוון? ואפילו החוטאים ההם, לא כפרו באלוקים לגמרי אלא שיתפו שם שמיים לדבר אחר, כי לכך נאמר (בחטא העגל) 'אשר העלוך', בו' וזהו שנאמר כאן – ה' אלוקיו עמו, ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך, ולא אלוקים ממש. שאף בשעת החטא ה' אלוקיו עמו, לא כפרו בו לגמרי, ותרועת מלך עולם נשאר בו, ותדע שכך הוא". כלומר, גם בשעת החטא – אנחנו איתו והוא איתנו.

ה"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, מצטט משיר השירים: "כולך יפה ומום אין בך – פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך, העובר על ידי רחיצה והדחה".

כלומר, מול איום חיצוני יש פתאום אהבה רבה. ביום יום ביחסים (גם ביחסים האנושיים), אנחנו כועסים ומשלימים, אבל אם יש איום חיצוני – פתאום נחשפת הפנימיות. מול בלעם ובלק אלוקים פשוט אוהב אותנו, זאת האמת הפשוטה. הוא אוהב אותנו, וגם אנחנו אוהבים אותו: כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל. רש"י: כי ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים. ה' כל כך איתנו, למה צריך קסמים? השכינה פה. אין לנו צורך להתעסק בנחשים, ניחושים, קוסמים וכישופים. יש פה קשר של אהבה אמיתית, וזו הכותרת הראשית. קל מאוד לשכוח את זה, את הטוב הבסיסי הזה.

ברמה האישית, אני מרגישה איזו עליית מדרגה, בהתמקדות שלנו ברוע. אולי זה השילוב של הבחירות יחד עם הקיץ. ממש קשה לנשום. תסתכלו על התפריט של מה שלכאורה "קורה" עכשיו: יש איזה פדופיל חבר של אהוד ברק שמואשם בארצות הברית, יש את הגננת בראש העין והזוועות בגן שלה, יש את חקירת הקליע והנתז שנכנס לגוף של סלמון טקה, רק לא מזמן עסקנו באינטנסיביות בילדה בת ה-7, והכול נעשה בצלילה עמוקה לכל נושא, לפרטי פרטים. זה כמו ללכת לנשום מאגזוז של רכב כל היום, אוויר מזוהם. וגם אי אפשר לומר פה כלום, לנהל דיון, כי רק "מחפשים" אותך. אני מוצאת את עצמי ממש בורחת אל אוויר צלול לנשימה. אתן כמה דוגמאות מהשבוע: ביום ראשון בכיכר ספרא היה טקס מרגש בו 50 צרפתים חדשים קיבלו תעודות זהות והפכו לישראלים. ולמחרת יצא לי לפגוש את מארי נחמיאס, זוכרים? מטקס המשואות. היא דיברה לפני אלפי מורים בכנס של החינוך הממלכתי-דתי בבנייני האומה, ובירכה ובירכה אותם, כמו אז ביום העצמאות, וזה התחבר לי מאוד לפרשת השבוע, כמה אנחנו רוצים לשמוע ברכות ומילים טובות. ואתמול בערב בהר הרצל, באזכרה של יוני נתניהו, הושמעו מילים כל כך משמעותיות ומהדהדות. ומחר, חבר'ה שקשורים לשיעור, מארגנים בשוק מחנה יהודה פרידה מציון מ"נעלי ציון". מכירים? ציון עובד שם מגיל 8, אין לו משפחה וילדים, ומחר הוא סוגר את החנות המפורסמת, מחר ב-11:30 בשוק באים להגיד לו תודה ולהיפרד. ורצף האירועים הזה שהצטבר בווטסאפ שלי גרם לי לחזור לנשום באופן סדיר. לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל. כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל. יש עתיד.

נחזור לפרשה. בלק שוב כועס, אבל לא מתייאש: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹוקים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. הם מגיעים למקום שלישי, אל "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון". שוב מזבחות, שוב קורבנות, ושם קורה משהו מעניין:

3. הברכה השלישית: קדושת הפרטיות

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקים…

ואז הוא אומר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

נתחיל בהתחלה. "מה טובו!". זו קריאת התפעלות ספונטנית שנחקקה אצלנו עמוק בלבבות, היא פותחת את סידור התפילה, חקוקה על ארון קודש, אבל ממה הוא מתלהב? ארכיטקטורה? עיצוב? בנייה? גגות? דשא? רש"י מסביר את הצופן: זה מחנה של המוני אנשים. צפוף, חם, אנשים שונים, הרבה שבטים, מרקם הטרוגני, ספקטרום חברתי, 40 שנה הם זזים יחד ושוב חונים ושוב נוסעים, ועדיין – איזה פלא, איזה נס, איזו ברכה – הם יודעים להפריד בין רשות הרבים לרשות היחיד. הכי קל להגיד "יאללה בלגן", ונתארגן על עצמו כשניכנס לארץ ישראל, שם לכל אחד יהיה בית. אבל לא, הם שומרים על צנעת הפרט. זו חברה בריאה, טהורה, בלי חטטנות יתר אצל האחר, מתוך הבנה שיש לכל אחד זכות לפרטיות. יש פה צניעות, יש פה אצילות, וזה מרשים אותו ומאליה יוצאת הקריאה הזו מפיו: מה טובו אוהליך יעקב. לא מצאתי תשובה לשאלה למה רש"י כותב את זה פעמיים. זה לא אופייני, כל מילה אצל רש"י מחושבת, ובכל זאת, תראו:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקים.

רש"י: שוכן לשבטיו – ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינם מעורבים, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו.

ואז רש"י ממשיך באותו קו:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

רש"י: מה טובו אוהליך – על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה.

מה קורה פה? למה זה כל כך חשוב? יש פה סוד שאפשר לקרוא לו: הפרדת רשויות. הפרדת רשויות אמיתית. לא בין השופטת למחוקקת למבצעת, זה גם חשוב, אלא בין רשות הרבים לרשות היחיד, ובין רשות יחיד אחת לשנייה. התורה דורשת מאיתנו להכיר בכך שיש תחום ציבורי ויש תחום פרטי. ושוב, זה מדהים – במדבר זה היה חדשני כי העולם היה פרימיטיבי, והיום זה חדשני כי העולם הוא "מתקדם". הרעיון שהאוהלים לא פתוחים אחד כלפי השני במדבר הפתוח, שיכול להפוך להפנינג, הוא יסודי ובסיסי, אולי לכן רש"י חוזר על זה פעמיים, אולי לכן זה מופיע כל כך הרבה בסידור התפילה ובחיינו, הפסוק הזה.

היה כאן "תכנון ערים" ששמר על צניעות ועל מרחב אישי. שנים לפני הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" – בלעם מברך את המציאות שבה לא מקנאים בדשא של השכן, פשוט כי לא מסתכלים עליו.

בלעם מגיע מתרבות של עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. הוא חי בעולם שכולו פריצת גדר, הוללות, אלילות, תועבה ופתאום הוא רואה מול עיניו תום וצניעות ופשטות ויופי וחן וטוהר.

גם היום האתגר המרכזי עבורנו היא לפתח עולם פנימי. אנחנו חיים בעידן של "אי אם וואט איי שר",  I am what I shareואם משהו לא שותף – הוא לא קרה. זו משימה, לפתח את החיים שלנו. מדברים היום על תסמונת FOMO – fear of missing out, הפחד להחמיץ דברים שקורים, פוסטים שעולים, סטוריז שכבר באוויר ועוד מעט יעלמו. אבל מה עם FOMO על החיים שלי, על העולם הפנימי שלי? אני פוחד להפסיד מחשבות של אחרים, אבל בינתיים מפסיד המון מחשבות שלי. שלא לדבר על הילדים שלי, מה עם הפחד להפסיק אותם ואת חוויותיהם, שלא עולות בפוסט מלוטש ומהיר, אלא מצריכות הקשבה ותשומת לב ורגעים של שתיקה?

אחד הדברים המעצבנים זה לגלות כמה ראשי תעשיית הטכנולוגיה יודעים זאת בעצמם, ונזהרים. כולם יודעים לצטט כמה סטיב ג'ובס לא נתן לילדים שלו מחשבים. תראו את התמונה הזו של צוקרברג:

מארק צוקרברג

הוא מצטלם כדי לקדם את חברותיו, אבל גולשים עירניים שמו לב שברקע נמצא הלפ-טופ שלו, והוא בעצמו שם סלוטייפ פרימיטיבי כדי להגן על המצלמה ועל המיקרופון של המחשב הנייד שלו. מה הוא יודע שאנחנו לא יודעים? למה הוא רוצה פרטיות באוהל שלו, אבל נכנס לאוהלים שלנו? ושוב, המשימה היא לא רק לשים חסימות והגנות, אלא גם לבנות עולם פנימי. אם יש לאדם זהות משלו הוא פחות מסתכל על מה קורה אצל אחרים (וכבר אמר רבי נחמן: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי"). הדשא של השכן ירוק יותר? לא יודע, לא היה לי זמן להסתכל על הדשא של השכן. אני עסוק בלטפח את הדשא שלי.

גם הפעם התגובה של בלק כעוסה ביותר: וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

4. הברכה הרביעית: לא רק ניצחון צבאי, לא רק מחמאות

הברכה הרביעית היא קצת שונה. בלק כבר לא לוקח אותו לשום מקום, הוא עצבני והם אמורים להיפרד. אבל בלעם מוסיף עוד משהו משלו. וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר.

זו נבואה חיובית, אבל נדבר ברשותכם על מה שאין בה, ולא על מה שיש בה. בלעם בכוח הרוחני שלו מצליח לראות ניצחון צבאי של עם ישראל, שימחץ ויירש את האויבים שלו ויעשה חייל. אבל לפני סיום, לפני שניפרד מבלעם, אנחנו חייבים לומר לעצמנו: הוא לא חוזה שלום עולמי או גאולה לכל בני האדם, המקסימום שההיסטוריה יכולה להגיע אליו, לפי הנבואה שלו, היא ניצחון צבאי בשדה הקרב, בתום מלחמה. נביאי ישראל מבקשים ייעוד אחר, של עולם מתוקן. לא ניצחון במלחמה אלא ניצחון מול כלל הכשלים האנושיים. לא ניצחון מול אויב חיצוני אלא מול אויב פנימי שאותו בלעם לא מציין, בו הוא לא נלחם – היצר הרע, המידות, השחיתות, האלימות. זה האויב. הנה כמה דוגמיות מהנבואות של נביאי ישראל לאחרית הימים: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". בלעם כידוע הוא "שתום עין". הראייה שלו מוגבלת, הוא רואה בעין אחת ולא בשתי עיניים, רואה את העולם הזה בלי העולם הבא, רואה רק לקרוב, הוא קצר רואי, קצר טווח. זה גבול ההבנה שלו, אבל אנחנו רוצים יותר.

ויש עוד בעיה בבלעם – הוא רק מחמיא לנו. זה טוב, אבל זה לא יכול להיות הטקסט הבלעדי שלו. בלעם לא מפסיק להחמיא לנו, כמעט אפשר לומר – להתחנף. חלק מהפסוקים שלו הרי נכנסו לפנתיאון היהודי, ולסידור התפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", "הן עם כלביא יקום" ועוד. אלה טקסטים יפים מאוד, אבל מנגד, דווקא הנביאים שמגיעים מתוך עם ישראל, לא מהססים להוכיח את העם, לנזוף בו, להזהיר אותו כי הוא צועד בדרך שגויה. אחת הסיבות לכך היא שבלעם לא רצה לשפר את העם. לא הייתה לו מטרה חינוכית. הנביאים רצו להנחות את בני ישראל ליעד מסוים, הם היו רועים רוחניים, ולכן הייתה תכלית לדברים שלהם, גם לדברים הנוקבים ביותר. הם הבינו את חשיבות הביקורת, וסברו שהיא עדיפה על הרעפת שבחים בלבד. יש משפט מפורסם בחסידות, של הרב שלום דובער שניאורסון: "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". בלעם אומר לנו אחרת: אתה מצוין, אל תשתנה, אל תעבוד על עצמך. הוא אומר זאת לאחרים וגם לעצמו, הרי הוא לא תיקן את מידותיו, נשאר מושחת, תאב-כסף, בלי תיקון עצמי. הוא קיבל כישרון רוחני אבל לא עשה איתו כלום.

אנחנו לא מרבים לדבר פה על ההפטרה, אבל הפעם זה מתבקש. מיד אחרי קריאת התורה, קוראים בשבת את דברי הנביא מיכה: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'… הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקיךָ. זה נביא אמת, הוא דורש מאיתנו להשתפר.

נסכם את ברכותיו של בלעם: שנזכה לזכור את הסיפור הגדול שלנו, את הגבעות והצורים, את הפרופורציה של אלפי שנים אחורה וקדימה,

שנזכה לזכור שהרוב טוב, אנחנו טובים וקרובים ואהובים ואוהבים, לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, אנחנו לא מה שהכותרות מספרות יומם וליל,

שנזכה לפרטיות, לקדושת הפרטיות, כל אחד באוהל הפרטי שלו, בעולם הפנימי שלו,

ושנזכור שהיעד הסופי אינו רק ניצחון צבאי, אלא הוא עובר דרך תיקון עצמי שלנו, בדרך לתיקון העולם כולו.

תודה רבה. ניפגש ב"ה בשבוע הבא.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!