איך לרדת מההר אל החיים עצמם? – השיעור השבועי – פרשת משפטים תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

אתמול נעשה מעשה נבלה בירושלים, חוללו ספרי תורה ובית כנסת "שיח ישראל" בקריית יובל הושחת. אנחנו עדיין לא יודעים מי עשה זאת ומה הרקע, אבל מן הראוי למחות ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, מה תפקידנו. שמעתי מהרב יוני לביא רעיון: אם מישהו ניסה לקרוע ספר תורה אנחנו נעסוק בו יותר, אם מישהו רצה לחלל ספר תורה אנחנו נקדש אותו יותר, אם מישהו רצה לבזות את התורה אנחנו נכבד אותה יותר. זה מה שנשתדל לעשות בשעה הקרובה.

פרשת השבוע היא פרשת משפטים. היא מתחילה במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ואז אנחנו מתחילים לשמוע משפטים, ועוד משפטים, ועוד משפטים. יש פה שינוי דרמטי: מספר בראשית ועד עתה סיפרנו סיפור. העולם נברא, המבול התרחש, אברהם ושרה פעלו ואז יצחק ורבקה, יעקב ועשיו, השבטים ויוסף, משה בתיבה, עשרת המכות, יציאת מצרים, מעמד הר סיני. זה הסיפור הכי סוחף ומרתק ונוגע, זה סיפור חיינו. פה ושם אומנם שובצו הוראות ומצוות לאורך הדרך, אבל הן נבעו מתוך העלילה, והעלילה ריתקה אותנו והייתה במוקד. והשבוע – סטופ. הדרמה הסיפורית עוצרת, ואנחנו נתקלים בסגנון חדש לגמרי של תורתנו: רשימת חוקים. ליתר דיוק, רשימה של 53 חוקים. העלילה כולה עוצרת ואנחנו ניצבים בפני פרטים ופרטי-פרטים שמכילים חלק נכבד מאוד של המצוות, כעשירית מתוך 613 המצוות.

הפרשה עוסקת ב…הכל. היא מתחילה בדיני עבדות (דווקא אחרי שיצאנו מעבדות לחירות, היא מכוננת פה רעיון מהפכני על עבד עברי, זה שונה לגמרי ממה שנהוג לחשוב על עבדות), והיא עוסקת גם בדיני קנסות ותשלום למי שפוגע או מזיק, ובדיני שומרים שצריכים לשמור על משהו, בהלוואות, בשמיטה, בשבת, עלייה לרגל, ביכורים, היחס להורים, היחס המיוחד לגר ולאלמנה וליתום, לשון הרע, עבודה זרה, פסח, בשר וחלב, ועוד ועוד תחומים בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

השבוע הבת שלנו יהודית אמרה לי: אימא, אני כבר יודעת את הפרשה. ומה היא עשתה? התחילה לספר לי סיפור. על איש אחד ששמר לחברו על משהו ואיבד אותו, בקיצור, הגננת המוכשרת כבר הפכה את הפרשה לסיפור. אבל מחוץ לגן של יהודית, צריך לומר ביושר – הפרשה אינה סיפור. אנחנו נעסוק במעבר החד הזה מהסיפור אל החוקים, מהעלילה אל ההלכה, ונדבר הערב רק על משפט אחד ויחיד בכל הפרשה: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. זה משפט יסודי מאוד, כי הוא התפר שמחבר בין מעמד הר סיני לבין חיינו היומיומיים, כאן ועכשיו. המפרשים מוצאים שלושה חלקים שונים במשפט הזה, ואנחנו נדבר הערב על שלושת העקרונות האלה, שנובעים ממשפט הפתיחה של פרשת משפטים. נתחיל.

1. וְ

כן, כן, ו' החיבור. זה החלק הראשון. הרי הפרשה יכולה להתחיל במילים: אלה המשפטים. למה כתוב "ואלה המשפטים"?

רש"י: וְאֵלֶּה – מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים. מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי.

זה דבר חשוב מאוד בשיח שלנו, עד היום. יש אנשים שאומרים שעשרת הדברות זה מספיק. שמספיק להיות "מאמין בלב", "מסורתי", לא צריך להגזים, לא צריך לרדת לפרטים. נו, באמת – הם אומרים – נראה לך שלאלוקים אכפת מכל דבר קטן שאני עושה? אכפת לו מהדברים הגדולים. מול כל הטענות האלה מתחילה הפרשה ואומרת: ואלה המשפטים. זה המשך ישיר של מעמד הר סיני. לא תרצח קדוש ממש כמו הלכה כלשהי בדיני שבת. ואנחנו רואים את חכמי ישראל מתעקשים על הנקודה הזו בכל דור ומול כל התמודדות. בואו נקפוץ רגע לפדובה שבאיטליה, שם יושב שד"ל, רבי שמואל דוד לוצאטו, מגיע אל ו' החיבור הזו וכותב:

שד"ל: והנה לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב אינם משפטים, אך הם שרשים וכללים גדולים אשר אין בני אדם צריכים ללמדם מפי השופט, כי כל אדם מודה בהם, אבל הדינים האמורים בפרשה הזאת הם ענפים אשר יפול בהם חילוק הדעות, ובהם בני אדם צריכים לשופט שיחתוך הדין, לכך נקראים משפטים.

הוא אומר לנו כאן שבעשרת הדברות נאמרו כללים ברורים, כמעט מובנים מאליהם, אבל כאן מתחילים הפרטים, ועבורם צריך יותר דקדוק ותשומת לב וגם אמונה.

עכשיו בואו נקפוץ לגרמניה, לפרנקפורט, להתמודדות תרבותית מורכבת אחרת. הרב שמשון רפאל הירש נאבק בתנועות לא-הלכתיות חדשות שצצות שם, ושוב התפר הזה בין הפרשה הקודמת לפרשה שלנו עוזר לו להסביר את עמדתו. שימו לב: "אין להם ל'עשרת הדברות' קדושה יתרה או חשיבות יתירה על כל מצווה אחרת ממצוות התורה. הם אינם כוללים את כל מצוות התורה, ואף אינם מקודשים יותר מכל שאר המצוות. בפירוש הכריז הקב"ה על עשרת הדברות כעל מבוא גרידא, מעין הכנה לקראת עיקר כל התחיקה שתבוא אחריהם. הם קווי יסוד וראשי פרקים – להמשך". (הרב שמשון רפאל הירש)

ואיפה ההמשך? אצלנו, השבוע, בו' החיבור. גם בימינו אתה יכול לשמוע אנשים מדברים על "ערכי היהדות", "מוסר היהדות" באופן לא מחייב ולא ספציפי (שמעתי בארצות הברית בדיחה: איך אומרים "תיקון עולם" בעברית?), באופן שלא מחובר ישירות להר סיני.

שמעתי בימים אלה מרבקה, הבת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, איך הוא היה מתחיל את ליל הסדר: אני עושה ליל סדר כמו שאבא שלי עשה, הוא עשה כמו שאבא שלו עשה, הוא עשה כמו אביו וכו' וכו', והיא מספרת שכילדה היא הרגישה בטבעיות איך היא חלק מרצף שמתחיל בדור הראשון של יוצאי מצרים, ליד הר סיני.

2. אלה המשפטים

כאן מגיעים למנה העיקרית, וכאמור, במובן מסוים הפרשה הזו חשובה יותר מהקודמת. נכון שבפרשה הקודמת קיבלנו את התורה, אבל העיקר הוא במה שניקח מהר סיני, כפי שכותב הרב פרופ' יונתן זקס: "החוויה החד פעמית חייבת לעבור תרגום. המשימה שלנו היא להפוך אירוע היסטורי לתורת חיים, להמיר את הסיפור לחוק, להפוך את החזון וההשראה – לתשומת לב קפדנית לפרטים, לתרגם את החזון למציאות, להפוך את כאבי העבר לברכות העתיד. זה מה שנותן לתורה כוח על-זמני" (הרב זקס).

הרב זקס כותב בספרו "שיג ושיח" על הירידה הזו מן ההר אל העם, מהמעמד יוצא הדופן אל החיים האפורים. איך אנחנו לא שוכחים את הקולות והברקים של סיני, גם בשגרה? הוא מספר סיפור על שלושה אנשים שעבדו בסיתות אבני בניין. כששאלו אותם מה הם עושים, ענה הראשון: אני חותך אבנים. השני אמר: אני מתפרנס. השלישי אמר: אני בונה ארמון. השלישי רואה לנגד עיניו את התמונה הגדולה ומבין שהחזון מורכב מפרטים קטנים ומעשיים, גם אם מייגעים לפעמים.

אז איך אנחנו זוכרים בעיסוק היומיומי בשבת, כשרות, לשון הרע, ארץ ישראל, כספים – שאנחנו בונים ארמון? זו המשימה של הפרשה הזו. בספר המפורסם "מאור ושמש", שכתב הרב קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, מגדולי החסידות, יש עצה. המחבר מכונה פשוט בעל ה"מאור ושמש", הספר כונה אפילו "השולחן ערוך של החסידות", והוא מציע לנו גם כשאנחנו ניגשים ללימוד התורה ולעיסוק בה, לנסות להיזכר בהתרגשות שהייתה בהר סיני. כך הוא כותב: "עשרת הדיברות נאמרו בסיני באימה וביראה ברתת וזיע ובהתלהבות גדולה. ומלמדנו הכתוב במילת 'ואלה המשפטים' – שיהיה הלימוד של תורה הנגלית דהיינו לימוד המשפטים והדינים יהיה ברתת וזיעה והתלהבות כמו בסיני, שצריך להוסיף ולחזק את עצמו לעשיית תשובה קודם הלימוד".

קודם דיברנו על כך שהמצוות כולן קדושות כמו עשרת הדברות, על ו' החיבור. אבל הוא מדבר על תחושת ההתלהבות, ההתחדשות, ההתרגשות. הוא ממליץ לעשות תשובה לפני הלימוד, וכותב שם גם במקום אחר שהאדם צריך ללמוד מוסר, כדי להזכיר לעצמו את ההקשר הכללי, שאם הוא ניגש עכשיו לשאלה מסוימת סביב כשרות או צדקה – זה מרגש בדיוק כמו הקולות והברקים והשופרות של סיני.

ואכן, יש פה אתגר שכולנו חווים עד היום – איך להכניס את הקודש לתוך חיי החול. הקדושה לא נשארת רק בהר סיני, או רק בבית הכנסת כיום, אלא באה איתנו לבנק ולעבודה וללימודים ולסלון ולמטבח ולפיד. וזה ממשיך ומטריד עוד פרשנים בני דורנו. הרב עדין שטיינזלץ למשל כותב כך: הדבר הכי תמוה בפרשת משפטים הוא פרשת משפטים. איך עוברים מהר סיני לאיך לטפל בחמור שלי או במה קורה אם מישהו שבר לך שן ופצע אותך? בניגוד למשפט "המטרה מקדשת את האמצעים" פה צריך לומר: "האמצעים מקדשים את המטרה", רק הפרטים הקטנים ביהדות יוצרים משמעות. התורה רואה את הדברים אחרת מאופן החשיבה הרגיל, הרוממות, השגב, לא ברגעים שאנחנו חושבים שהם המרוממים אלא בארציות, בפרטים הקטנים. חז"ל קובעים: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", אנחנו רגילים לתלות את העיניים בשמיים כשאנחנו מדברים על הקב"ה אבל הוא נמצא בשטר הכסף שאתה משלם בו, בתפוח שאתה אוכל, בחיוך שלך לשומר בכניסה. ההתגלות היא לא רק בקולות וברקים, ההתגלות היא כשאתה חי לפי המשפטים וההוראות של הפרשה.

נהוג לחלק את המצוות ל"בין אדם לחברו" ו"בין אדם למקום", כידוע. אנחנו כותבים בימים אלה ספר על הרב אדלשטיין, שבשבת יחול יום השנה השני לפטירתו. מה שאישית גיליתי תוך כדי, זה את הערבוב המופלא בין שני התחומים. אתן רק כמה סיפורים לדוגמה: אדם אחד ירש דף עם "פיטום הקטורת" נדיר מאבא שלו והתלבט מה לעשות עם זה, מתי לקרוא, מתי להוציא את זה. הוא בא לרב להתייעץ, אבל השאלה הראשונה של הרב הייתה: יש לך אחים? מפתיע. למה זו השאלה הראשונה? כי הוא רצה לדעת, אם בן אחד קיבל כזו מתנה מאבא, האם שאר האחים מסכימים? מה הם חושבים? זה הטריד אותו יותר ממתי הוא יקרא בפיטום הקטורת.

עוד סיפור: הוא היה דיין בבית הדין של הרב ניסים קרליץ בבני ברק. לפעמים פסק פסיקה הלכתית, חייב אנשים לשלם. אבל מאחורי הקלעים, כך סיפר אחד מעוזריו, הוא היה יודע שלפעמים אין לנתבע כסף לשלם, והוא שלח לו את הסכום, בסתר. הוא שלח עוזר שלו עם הסכום שהוא צריך לשלם. כלומר, פסק לו על פי דין, אבל דאג שיהיה לו מאיפה לשלם (כלומר, אחרי הדין – יש חסד…).

ועוד סיפור: בתקופת האשפוז בנתניה, הייתה לו מעין דירת נופש שם. בשבתות היו מגיעים חסידי צאנז לשיר לו שירי שבת. הוא היה נרגש מאוד ברגעים האלה, אבל פעם הפסיק אותם וסימן להם באותיות (הוא כבר לא דיבר בתקופה הזו, וכתב פתקים, ובשבתות הצביע על אותיות): בדירה הסמוכה גרה אישה עיוורת. יכול להיות שבגלל שאינה רואה חוש השמיעה שלה מפותח וחזק מאוד, וצריך לבדוק שהשירה החזקה לא מפריעה לה…

ועוד סיפור, אחרון: פעם הוא עמד בפקקים בערב פסח. אני מניחה שכל הנהגים בפקק התעצבנו, אבל הוא צהל: "עם ישראל עסוק בהכנות, ערב פסח, כמה נפלא". הרי אם הכביש היה ריק זה לא היה משמח…

טוב, נדמה לי שהמסר הובן (ובקרוב הספר ייצא לאור, בעזרת השם, עם עוד מאות סיפורים). אבל אצל אנשים גדולים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו זה הכול חלק מאותה חבילה, מ"ואלה המשפטים".

ועכשיו סקופ: רק עכשיו בסוף הפרשה עם ישראל אומר "נעשה ונשמע". גם אני חשבתי שזה משהו שנאמר על עשרת הדברות, בהר סיני. אבל רק כעת לקראת סוף פרשת משפטים מופיע הפסוק הבא: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

כלומר, שוב התורה מאותתת לנו לשים לב: מדובר בשלמות אחת גדולה, בתורת חיים שמקיפה הכול. רק אחרי "ואלה המשפטים" אנחנו אומרים "נעשה ונשמע". נמשיך אל החלק השלישי של הפסוק הראשון והמכונן הזה בפרשה.

3. אשר תשים לפניהם

עכשיו אנחנו מגיעים למשהו שבעברית של ימינו קוראים לו – הסברה. הנגשה. איך היהדות נתפסת? מה היחס אל "ואל המשפטים"?

רש"י: אשר תשים לפניהם. אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה: לֹא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ לוֹמַר, אֶשְׁנֶה לָהֶם הַפֶּרֶק וְהַהֲלָכָה ב' אוֹ ג' פְּעָמִים, עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם כְּמִשְׁנָתָהּ, וְאֵינִי מַטְרִיחַ עַצְמִי לַהֲבִינָם טַעֲמֵי הַדָּבָר וּפֵרוּשׁוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ וּמוּכָן לֶאֱכֹל לִפְנֵי הָאָדָם.

הביטוי "שולחן ערוך" מופיע כבר כאן, לפני שהספר "שולחן ערוך" יצא לאור. רש"י אומר לנו כאן: צריך להבין את התורה, את "טעמי הדבר ופרושו", והוא משתמש בדימוי מתחום האוכל.

התורה צריכה להיות מובנת, נגישה, אהובה, ברורה. כשמגיעים לאכול, המארחים לא שמים לך אוכל מתחת לשולחן כדי שתחפש, ולא נועלים אותו במקרר בקופסאות, נכון? הם מגישים ופורסים ונותנים כלי הגשה וסכו"ם ומחממים ושמים את זה מולך – כדי שתוכל לאכול. כל מה שאתה צריך זה רק לאכול. ככה התורה צריכה להיות מוגשת. קרובה, טעימה, פרוסה בפנינו.

רבי עובדיה מברטנורא כותב לפני כ-500 שנה: "היה לו לומר 'אשר תלמדם' אלא ששינה את לשונו וכתב 'אשר תשים' מלשון 'ויושם לפניו לאכול'".

יש היום הרבה דיבור על הנגשה לבעלי מוגבלויות. במובן מסוים, סליחה, כולנו קצת בעלי מוגבלויות. רבים (וגם אני בעבר) לא יודעים לקרוא כתב רש"י ומה החודש העברי ומה הפרשה ואיך לצלול למורשת שלנו. כמעט כולנו צריכים הנגשה כדי להבין את העומק והרוחב של המקורות שלנו. זו אחת המשימות החשובות, לקיים בימינו את "אשר תשים לפניהם".

אני רוצה להראות כמה כותרות מהשבוע החולף, כדי שנראה כמה מבולבלת ההסברה, התפיסה של היהדות היום, לטוב ולרע. הנה מקבץ כותרות: "בגלל השבת: להקת שלווה לא תופיע באירוויזיון?". שוב לצערנו ישראל לא עומדת על כבודה של השבת ולא מאפשרת לשומרי שבת לקחת באירועים. כותרת שנייה: "מרגש: הפועלים עשו קידוש במהלך העבודות בגשר יהודית". זה לא מרגש, זה עצוב. מדובר על אנשים שיצאו לסלול גשר בליל שבת, ותוך כדי עשו קידוש (אגב, מתוך הטלפון הסלולרי). יש מי שהתרגש מאוד מגילוי המסורתיות הזו, הזיק הזה, אני חושבת שאפשר להתרגש ספציפית מהם אבל לכאוב מאוד על המציאות הזו כי זה לא סיפור בגולה הדוויה, ברוסיה או בתימן, אין יותר צאר או פריץ, יש חולדאי, יש בג"צ, יש משרד התחבורה. אבל מנגד שימו לב לארבע ידיעות אחרות לגמרי שפורסמו השבוע. אלפי שנים אחרי שקיבלנו בסיני את הדברות וגם את המשפטים, הם עדיין נוכחים, ובגדול. ידיעה ראשונה: "לא רוצים לעבוד בשבת", זו הכותרת בעיתון "דבר" שיוצא היום באינטרנט, לא בעיתון "יתד נאמן". רק 84 בקשות של בעלי עסקים הוגשו לעיריית תל אביב. צריך להבין, העירייה מאפשרת ל-184 עסקים להיפתח בשבת אבל פחות משליש (!) מהבקשות בכלל הוגשו, כלומר בעלי העסקים עצמם לא רוצים בכך. כמה דיונים סוערים בתקשורת, וכמה המציאות רחוקה מהדיונים האלה… ידיעה נוספת: "הדו"ח שחושף: איפה מתגוררים הישראלים הבריאים והמרוצים ביותר?". זה מתוך העיתון דה-מרקר, ששם תמונה של בני ברק בראש הכתבה, וכך נכתב בפנים אחרי נתונים על כל ערי ישראל: "יוצאת דופן היא בני ברק, עיר המשתייכת לאשכול סוציו־אקונומי נמוך ביותר (אשכול 2), וגם מדורגת במקום הנמוך ביותר מבין הערים במדדים של מניעת מחלות. למרות זאת, היא מצטיינת במדדי התוצאה — ובעיקר בשיעורים נמוכים של מקרי סרטן, הן בקרב גברים והן בקרב נשים. ייתכן שניתן לייחס זאת לשיעור העישון הנמוך בבני ברק (15% בלבד), מאחר שעישון הוא גורם סיכון מוביל לסרטן. גם תפישת הבריאות של תושבי העיר היא האופטימית ביותר מבין הערים: 92% העידו כי מצבם הבריאותי טוב או טוב מאוד — לעומת ממוצע ארצי של 84%. ד"ר שלומית אבני, מנהלת האגף לתכנון מדיניות במשרד הבריאות, אומרת: 'יש פה תמונה מורכבת. הסיפור הוא לא רק סוציו-אקונומי, זה קשור למבנה קהילתי. זה מה שבני ברק מרמזת לנו. ערים שיש בהן הון חברתי גבוה ומבנים חברתיים הדוקים כמו גמ"חים, תמיכה רוחנית, מסגרת קהילתית, שכנים שמתעניינים ובאים אליך הביתה — אלה גורמים מגינים שאנחנו רואים את ההשפעה שלהם על תוצאות הבריאות ברמה הכללית'".

את הקשרים הקהילתיים האלה טווה פרשת משפטים. בין העני והיתום והאלמנה והנזקק לבין העשיר ובעל היכולת. את הצדק, החסד, החמלה, מה שמאפיין קהילות יהודיות כבר אלפי שנים – אנחנו מקבלים השבוע.

ועוד ידיעה, מהבוקר. המאזינה סיגל אדלמן שלחה לי אותה: סיגל היא אומנית חוזרת בתשובה, אמא שלה גדלה בקיבוץ עין החורש בשנים שבהן סטלין נחשב ל"שמש העמים", לינה משותפת, מקלחות משותפות, כל התרבות הקיבוצית של אז. והבוקר התפרסמה כתבה: בקיבוץ עין החורש הנהיגו הפרדה בין בנים לבנות בלימודי מתמטיקה בתיכון, והדבר מוכיח את עצמו  כמתכון להצלחה עבור הבנות. המנהל שם לב שהבנות לא ניגשות לחמש יחידות במתמטיקה, משהו בסגנון ובאווירה בלימוד עם הבנים מרתיע אותן, הן אמרו שהבנים מדיי תחרותיים והן צריכות אווירה אחרת. זה קיבוץ של השומר הצעיר, להזכירכם הכל היה משותף שם בעבר, אפילו הלינה, והנה המערכת מתחילה להבין שהפרדה אין משמעותה הדרה. להיפך. לתת מקום לגברים ולנשים לפרוח ולהתעצם, ולדעת איפה לשים גבולות, זו העוצמה הגדולה של שני המינים. אולי בסוף יבינו ש"זכר ונקבה ברא אותם".

והידיעה האחרונה ריגשה אותי מאוד. הכנס השנתי של שליחות חב"ד נערך השבוע בניו יורק, כל שנה מצטלמת בו תמונת השליחות, רק אלה שיכולות להגיע מכל רחבי העולם, ומיד אחריה מצלמים גם את תמונת ילדות השליחות. אבל הן לא ילדות של שליחות, הן שליחות בעצמן. קיבלתי את התמונה מחב"דניק אחד שכתב לי: אלה ילדות שאין להן חברות כמוהן לשחק איתן אחר הצהריים, אין להן גלידה כשרה לקנות בעיר שלהן, ואני חושב שהתמונה הזו ראויה ליותר פרסום, הצדעה והתרגשות. הוא צודק, והנה אנחנו מסתכלים בתמונה הזו. ילדות שעוסקות כבר בגיל שלהן ב"אשר תשים לפניהם" – בקירוב אנשים למורשת שלהם במאור פנים ובאהבה.

 

לסיכום – דיברנו על ו' החיבור, על "אלה המשפטים" כלומר חבילת המצוות השלמה, ועל "אשר תשים לפניהם" על הצורך להנגיש ולקרב ולהבין את הדברים. תודה רבה לכם, ניפגש ב"ה בשבוע הבא.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.