איך לדבר אחרת? – השיעור השבועי – פרשת תזריע תשע”ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת “תזריע”. בשבת, כשנקרא אותה, יתחיל גם ראש חודש ניסן. הנושא המרכזי בפרשה – צרעת. הנושא המרכזי, החל מראש חודש ניסן – פסח. מה הקשר? יש קשר עמוק: הדיבור. זו תהיה כותרת הערב שלנו – נדבר על הדיבור. נסביר איך גם הפרשה וגם פסח שולחים אותנו לעשות שיעורי בית בנושא הזה, של המילים שיוצאות מפינו. נתחיל.

1. דיבור יוצר מציאות פיזית

זה עיקרון העל בפרשה. האם אתה מאמין בזה? האם למילה שיוצאת מהפה, יש משמעות או לא? האם דיבור הוא כמו מעשה, מחולל משהו בעולם? הצרעת אמורה להזכיר לנו את זה, למרות שבכנות, בהתחלה זה נשמע מדע בדיוני. בואו נראה קודם כל את המקורות:

“היה משה מזהיר את ישראל: זאת תהיה תורת המצורע – המוציא רע” (מדרש ויקרא רבה).

זה לא רק משחק מילים, עוד מהסיפור של מרים שדיברה סרה ולקתה בצרעת אנחנו יודעים שיש קשר בין מה שמוציאים החוצה לבין מה שקורה לגוף. מעניין שזה מוטמע לפעמים מגיל הגן, ולא עוצרים לחשוב על כך, על הקשר המיוחד הזה. נמשיך אל עוד מקור, פחות מוכר:

“רוח הקודש מצווחת: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו – אל תהי קורא כן, אלא: שומר מצרעת נפשו” (מדרש ויקרא רבה).

שוב, זה לא רק משחק מילים בין המילה צרות למילה צרעת, יש כאן קשר. חכמינו מסבירים שזה לא מדע בדיוני, זה מדע הגיוני: אנחנו לא מאמינים רק במה שאנחנו רואים. אנחנו מאמינים שיש דברים שאנחנו לא רואים. אנחנו מאמינים שדיבור יוצר מציאות. ואם לרגע לא האמנו ודיברנו לשון הרע בלי לחשוב על ההשלכות – הופ, יש תזכורת פיזית, מוחשית. כדי שנפנים שהדיבור לא הולך לשום מקום, הוא נשאר בעולם.

אצלנו יש דיון עירני על חופש הביטוי, על חופש הדיבור, יש משפט מפורסם של וולטר: “אני לא מסכים איתך אבל איהרג על זכותך לדבר”. יש הרבה זכויות ביחס לדיבור, תמיד יש טענות שסותמים את הפה לשמאל או לימין. מדברים כאן הרבה על הזכות לדבר, השבוע סביב ה”בוטים” האמיתיים או המזוייפים, אבל מרוב דיבורים על זכויות הדיבור, לא כל כך נהוג לעסוק בחובות ביחס לדיבור. חופש ביטוי – בטח, בוודאי, אנחנו לא רוצים צנזורה חיצונית, אבל מה עם צנזורה פנימית? אבל מה עם שליטה על הביטוי, שליטה על הדיבור, הגבלת הדיבור, אימון ועבודה על הדיבור? שימו לב להגדרה מדהימה של הרב יצחק עראמה, בספרו “עקידת יצחק”: “מותר האדם מן הבהמה – הוא בדיבורו. ואם ישתמש בדיבור לדברים בלתי מיוחדים אליו, הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות – והלבישו לחמורו” (עקידת יצחק).

כלומר, הדיבור הוא-הוא צלם האלוקים שבאדם. בזה האדם נבדל מן הבהמה, ביכולת הדיבור, שמבטאת כמובן מחשבה וחכמה. אם הוא משתמש בדיבור כמו בהמה ולא כמו בן אדם, זה כאילו הוא לוקח בגד של אדם ושם אותו על חמור.

כל זה מוביל אותנו למסקנה שזה יסוד אמונה: דיבור זה דבר קדוש, יש לנו אחריות על המילים, עד כדי כך שרבי יוחנן קובע בגמרא:

“אמר רבי יוחנן: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר” (מסכת ערכין). כי מי שמדבר ככה, כנראה לא מאמין שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, כנראה לא מאמין שיש משמעות למילותיו, וזוהי כפירה.

עד כאן השתכנענו שהדיבור חשוב. עכשיו נראה שהוא חשוב אפילו יותר מהמעשה. שהוא מותיר רושם ומשפיע אפילו יותר ממכות פיזיות:

“נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו הוא מתחנן לו ומבקש ממנו רחמים – מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנדנה. אבל החץ – כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר” (מדרש שוחר טוב).

כל אחד יכול לחשוב מה עדיף, כילד, לחטוף סטירה או לחטוף מההורים משפט שתישא אותו כל ימי חייך? במריבה בין חברים, בבית הספר, עדיף לריב עם קצת מכות ולהשלים אחר כך, או לנצור איזה משפט אכזרי שאמרו לך ביסודי ועד היום לא שכחת? איזה חץ יותר כואב?

טוב, אחרי שהסברנו שדיבור יוצר מציאות, שהצרעת מזכירה לנו את זה, איך מטפלים בדיבור רע שיצר מציאות רעה? מה עושים לאותו מוציא שם רע? תהליך הריפוי שלו הוא מרתק.

2. דיברת רע? לך אל הכהן

אָדָם… וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.

הדבר הראשון שאתה עושה זה לפגוש אישיות רוחנית, מנהיג, מחנך, מודל אנושי. אתה צריך לעבור כאן מסע, שיעור, להתרומם לדרגה חדשה, וקודם כל אומרים לך: אדוני, לך להכיר אנשים שכן שולטים בדיבור שלהם, שכן זוכרים את צלם האלוקים שבאדם. הם ישפיעו עליך לטובה מעצם המפגש עימם. הנה הסבר נפלא של הרב פנחס יצחק גולדווסר מישיבת “אור ישראל”, בספר “בארות יצחק”, נלך איתו שלב אחרי שלב (סימנתי לעצמי קטעים, ובסוף החלטתי להביא את כל הקטעים):

“זלזול האדם בתכונת הדיבור אשר ניתנה לו יתר על שאר הנבראים – משמעות הדבר היא שהאדם אינו מייחס מספיק חשיבות לחלק אלו-ה ממעל אשר בו. במקום לראות בנשמתו עיקר ובדיבור ביטוי לעצמותו, הריהו רואה בגופו את עיקר מציאותו” (בארות יצחק)

זה, כפי שהסברנו, העיקר – הדיבור הוא הקדושה שיש בנו. ולכן:

“התיקון להתייחסותו המעוותת של אדם הרואה בגופו את עיקר מציאותו, הוא להמאיס עליו את הגוף. עיקר תכלית הצרעת אינה להכאיב לגוף אלא להשפיל ולהמאיס אותו. הדם, הלכלוך, הזבובים – ממאיסים את צורתו החיצונית של המצורע בעיני הזולת וגם בעיני עצמו. גם מראהו של המצורע – ‘בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע’ – יש בו כדי להמאיס את המצורע על האחרים ועל עצמו”.

עכשיו אנחנו מבינים טוב יותר את הצרעת, היא פוגעת בדיוק בנקודה שחשבנו שהיא העיקר, היא המאפיינת אותנו – הגוף, החיצוניות. מערערים למצורע את הביטחון הזה, והוא נאלץ להתמקד בפנימיות:

“הוא מנחם את עצמו במחשבה ובהרגשה כי הגוף המסואב אינו אלא לבוש, הבגדים והצורה החיצונית אינם אלא תחפושת זמנית בעולם הזה, ואילו העיקר הוא הנשמה הטהורה אשר בה לא שולט הנגע. זוהי הרפואה לחטא הלשון”.

עד כאן הרב גולדווסר. המצורע מתחיל תהליך של תיקון. הוא פוגש את הכהן, ובכך פוגש את הרוח והתוכן, והוא מתחיל דרך הצרעת להבין מה הריפוי. אבל זה לא הסוף.

3. דיברת רע? תתבודד

האדם אינו לבד כאן, הוא פגע בזולת. נאמר שהצרעת עוזרת לו להבין שהגוף שלו אינו העיקר, אלא הנשמה, אבל מה עם החברה והסביבה? הוא דיבר בפומבי, הוא פגע באחרים, מה עושים? כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא. בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

רש”י: הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – אף הוא ייבדל.

במחלה מידבקת האדם הולך לסוג של בידוד. הוא לא בסביבת אנשים, שלא ידביק אותם בווירוס ובחיידק. גם אם ילד מפריע בכיתה, אפשר לומר לו: לך הצידה, לך החוצה, צא מהכיתה, תחשוב על מה שעשית. המצורע יושב לבד בלי מישהו לרכל איתו. הכהן בא אחרי שבעה ימים לבדוק האם הוא כבר נטהר, אבל עד אז הוא יושב ועובר תהליך נפשי ולא רק גופני, של ריפוי. זה ריפוי של הצרעת, אבל גם ריפוי של הלשון הרע.

על מה הוא חושב? על מה שאמר, ואיך זה בא לידי ביטוי על העור, וכמה הוא פגע, ואיך אפשר לכפר. יש משל על לשון הרע, שאחרי שדיברת כך – לנסות למחוק את הדברים זה כמו ללכת לאסוף נוצות שפיזרת לכל עבר. זה בלתי אפשרי. הכוח של הדיבור, בפרט בטכנולוגיה הנוכחית, הוא רחב היקף, מקיף את כל העולם. בן אדם העלה פוסט ורוצה למחוק ולתקן – מאוחר מדיי, כבר יש צילום מסך. בן אדם אומר משהו בפגישות סגורות במטה שלו – למחרת זה מודלף במהדורות החדשות. לך תחזיר אחורה את מה שאמרת… וכיוון שאי אפשר, אפשר להפנים את המסר הזה לעומק, על ידי בידוד.

המדרש מספר כך: ר’ שמעון בן לקיש, כשהיה רואה מצורע יוצא ממקומו, היה אומר לו: “צא למקומך, אל תזהם את הבריות”. הוא הקפיד שהמצורע ישהה במקומו, עם עצמו, לבד. כך, לאט לאט, המצורע חוזר לחברה – דרך המפגש עם הכהן, האישיות החינוכית, ודרך הבידוד, המחשבה שלו על עצמו ועל מעשיו.

אם נשווה את הדברים לימינו, מה אנחנו עושים עם מי שדיבר רע? תהליך הפוך לגמרי. נאמר שמישהו אמר משהו על מישהו. אנחנו לא שולחים אותו לאישיות חינוכית לתיקון, אלא גדודים של עיתונאים וחברי כנסת שועטים בעקבותיו. הוא צריך להתראיין, להבהיר, להסביר, לנמק, להתנצל, להתראיין על ה”פרשה”. ובמקום לשלוח אותו לבידוד, אנחנו, להיפך, לוקחים אותו למרכז הבמה: מה בדיוק אמרת? למה אמרת? אתה מתנצל? מה תגובתך? ובינתיים מכניסים פנימה את היועץ המשפטי שאליו פונים, את בג”צ, עצומות, עתירות, פניות, חקירות, שערוריות….

עשיתי לעצמי היום תקציר של אירועי הבחירות, של הכותרות הגדולות: סרטונים, ציוצים, פוסטים, חקירות, התבטאויות, קטעי וידאו, כותרות חד פעמיות, גימיקים, הקלטות סתרים…

קודם כל, מדינה שיש לה זמן להתעסק כל כך הרבה בזוטות האלה – היא כנראה במצב מצוין, ברוך השם. אבל כל ההתבטאויות האלה וה”סערות” האלה, איך אנחנו מתמודדים איתן? לוקחים אותן למרכז הבמה. אם מישהו נכשל בלשונו, אמר משהו לא בסדר, ייצר איזו פרובוקציה מטופשת – במקום שנתעלם וניתן לו קצת שקט לחשוב עם עצמו ולתקן, אנחנו הופכים לגיבור היום, ואנחנו לא מרפים, רק עד לסערה הבאה. אישית רוב ככל הנושאים לא נראים לי חשובים ו”מזעזעים”, ובעיקר צריך לתת לאנשים לדבר ולהתבטא ולהתמקד בחינוך ולא בצנזורה, ועוד נקודה – כששמים כל הזמן את ה”מצורע” במרכז, לא שמים במרכז שאלות אחרות: ביטחון, כלכלה, משפט, יהדות. אני מכירה תושבים בעוטף עזה שמתעצבנים כשאצלם נוחתים בלוני תבערה ואנחנו מתעסקים באיזה סרטון…

אז מה עושים? זה השלב הבא:

4. פסח – ההזדמנות לתיקון הדיבור

ועכשיו – אל פסח. או יותר נכון – אל הבחירות, ואחר כך פסח. השנה אנחנו זוכים לניקוי חמץ יוצא דופן. יש הרבה חמץ לנקות. פסח כידוע הוא גם פה-סח, פה מדבר. זה חג שכולו תיקון של הדיבור. חג של דיבור מחבר ולא מפריד.

בכלל, הפה צריך לאכול ולשתות בליל הסדר, וזו המצווה, וגם לדבר ולברך ולקרוא. בחגים אחרים המצוות תלויות באיברים אחרים (לראות את הנרות בחנוכה, ליטול את הלולב עם הידיים, לשמוע קול שופר באוזן). עכשיו – לאכול ולדבר, על ידי הפה.

ואכן, חופש ביטוי וחירות הביטוי באמת מבטאים שאתה בן חורין. השאלה היא רק מה אתה אומר… ולא רק היחיד מדבר, אלא האומה כולה. לעם כולו יש מה להגיד, אנחנו רוצים לומר משהו לעולם, ההגדה היא אור גדול לעולם כולו. העוצמה הגדולה זה לא לקבל את המיקרופון ואז סתם לקשקש, העוצמה היא לקבל את המיקרופון ולומר בו משהו משמעותי.

שימו לב עד כמה הדיבור דומיננטי: המצווה המרכזית היא “והגדת לבנך”. החלק המרכזי בפסח אינו האוכל אלא – מגיד. חייבים להגיד “פסח, מצה ומרור”. אתמול יצא לי להנחות מעין “ליל סדר” לשגרירים זרים. זה אירוע דיפלומטי שבו נותנים להם קצת הסברים על החג המתקרב. היינו עם הילדים, נציג הונדורס “מצא את האפיקומן” כי גם זה היה חלק מהערב, ואמרתי להם שם, כשניסיתי להסביר כלפי חוץ את הערב הזה, שאין לנו מונומנטים, אין לנו פסלים, פירמידות, אובליסק, ארמון. יש לנו סיפור. יש לנו טקסט. יש לנו דיבור. זה אנחנו.

אם פסח הוא פה-סח, פרשנינו אומרים גם שפרעה הוא פה-רע. הדיבור שלו רע. זיכוך הפה בחג קשור גם לאוכל, אנחנו נמנעים מחמץ, מקמח מנופח, אבל גם מדיבור מנופח.

וכאן מגיעה הגדרה נפלאה של רבי נחמן מברסלב:

“כִּי לא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר. כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת ‘אֵין אמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהלים) ועִקַּר מַה שֶּׁנִּתְקַבֵּל הַדִּבּוּר הוּא מֵחֲמַת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כִּי טוֹב הַכּל חֲפֵצִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֲזַי הַדִּבּוּר נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֲבָל כְּשֶׁאֵין טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֵינוֹ נִתְקַבֵּל. (רבי נחמן)

זו תופעה ידועה, “דיבור שאינו נשמע”. אולי לצערנו רוב הדיבור שמסביבנו הוא דיבור שאינו נשמע. יש היום כל כך הרבה מלל ופטפטת באוויר, והרבה פייק ניוז ואינטרסים סמויים ותוכן שיווקי, שאתה כבר לא יודע מה רוצים ממך? ומה מנסים למכור לך. מה הופך דיבור לדיבור נשמע? “הטוב שיש בו”. לא דיבור של חנופה, שקר, חוסר צניעות, גסות, רדיפת כבוד. איך לא מתבלבלים מכל הדיבורים של העולם? איך דבקים בטוב? לא מפתיע, אבל התשובה היא – קשר לאדם גדול. קשר לצדיק. בדיוק כמו המצורע שהולך אל הכהן, כותב רבי נחמן שצריך להתרומם מעל המציאות היומיומית, להסתייע באנשים שיש להם ניסיון ושהם גדולים מאיתנו. או בקיצור – סיפורי צדיקים. מול כל הסרטונים והכותרות, סיפורים פשוטים ותמימים וטובים שמרוממים אותך, וכך כותב רבי נחמן, איך לא להתבלבל: “וּלהָקִים וּלְרוֹמֵם אֶת הַדַּעַת הוּא עַל יְדֵי שֶׁבַח הַצַּדִּיקִים, כְּשֶׁמְּשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִים אֶת הַצַּדִּיקִים עַל יְדֵי זֶה נִתְרוֹמֵם הַדַּעַת, שֶׁהוּא מְעוֹרֵר הַמּוחִין מִתַּרְדֵּמתָם, מִבְּחִינַת מוחִין דְּקַטְנוּת”.

כדי לצאת למצב של מוחין דגדלות צריך להכיר יותר דמויות גדולות. זה מה שבעלי ידידיה ואני ניסינו לעשות בזמן האחרון, שכתבנו את ספר החדש שלנו, “סולם יעקב”, שיצא כעת לאור. אספנו מאות סיפורים קטנים על אדם גדול – הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל. זה כמו אי של שפיות באמצע הבחירות, המהדורות והחקירות. כמו מקלט או מפלט מבין כל הרעש. לזכור שיש אנשים גדולים, ושאנחנו צריכים ללמוד מהם, וסיפורי צדיקים זה לא משהו של העיירה באירופה, זה כאן ועכשיו.

בואו נסכם: הלוואי שנזכור כולנו שדיבור משאיר רושם.

נזכור את המנגנון שלפיו: דיברת רע? חפש את הכהן.

נזכור גם שאם דיברת רע – אז צא לבידוד, להפוגה.

ולפנינו הזדמנות נפלאה להשתפר בכך, כי פסח – הוא חג תיקון הדיבור.

תודה רבה, להתראות ב”ה אחרי הבחירות!

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!