פרשת השבוע היא פרשת "שלח", ובמרכזה – חטא המרגלים. זה חטא שקיים עד היום, גם ברגע זה. חטא שלדברי הפרשנים הוא עמוק, עדיין מלווה אותנו, ועלול לסכן אותנו, גם פרטית וגם לאומית, כאן ועכשיו. אנחנו נתבונן על החטא הזה, ננסה להבין מה הייתה הבעיה, או בעצם מהי עדיין הבעיה, ולסיום ננסה למצוא תרופה, כיוון של פתרון לבעיות שהמרגלים מעלים, משהו שגם אנחנו יכולים לאמץ. נתחיל בחמישה מאפיינים של חטא המרגלים, ונסיים בשני פתרונות אפשריים. זה כמובן מעט, מתוך מגוון הפירושים. ובכן: מה היה חטא המרגלים?
1. הגדרה חדשה לרשע – לא מתבונן
בתחילת פירושו על הפרשה, כותב רש"י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
שימו לב, מה עושה אותם לרשעים? העובדה שקרה משהו ענק – והם לא שמו לב מה זה אומר לגביהם. מדובר על אירוע חדשותי שהסעיר את כל העם: מרים דיברה על משה, לקתה בצרעת, העם כולה חיכה לה, והנה, הופ, רק נגמרה הפרשה הקודמת, והם מתחילים לדבר על ארץ ישראל ולהוציא דיבתה. הלו, היה כאן עכשיו שיעור עצום לכל עם ישראל על כוח הדיבור, על השליטה שלנו על המילים שיוצאות מפינו, ואתם שוב לא שולטים בלשונכם? איך יכול להיות שקורה אירוע כה מסעיר וזה לא מטלטל את חייכם? המטרה כשקורה משהו אינה לדבר על זה בפינת הקפה, או באוהל במדבר, או לכתוב פוסטים בפייסבוק – אלא לחשוב במה אני יכול להשתנות, מה זה אומר לגביי. אחרת זו רשעות. לחיות כמו רובוט שהאירועים עוברים לידו ולא בתוכו – זו רשעות. תהיה עירני וקשוב לעולם שסביבך.
זה אתגר להתבונן אחרת בכותרות, במציאות, בחיים. גם בחיים האישיים וגם בעולם – הרב קוק היה כותב היסטוריה באות ת': "היסתוריה", כי ה' מסתתר בתוך האירועים ועלינו למצוא משמעות.
אחד השידורים המביכים שלי היו בפיזור הכנסת האחרונה. אתה רואה את העקשנות של ליברמן, את החד צדדיות, את ההתעקשות, ואין מה לעשות. כל הכנסת מתעצבנת, ומפזרת את עצמה לדעת. אני זוכרת שדיברנו בהפסקת הפרסומות, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת מזה משהו, לתעל את העצבים. נדמה לי שלמחרת בזכות ליברמן הייתי פחות עקשנית סתם. התפשרתי, ויתרתי, לא צעקתי על הילדים (או על בעלי...).
2. להקשיב למשימה, היא אפשרית
זה מאפיין נוסף של חטא המרגלים. יש סיפור נפלא שאהרון רזאל מספר, על אגדות החורבן. חז"ל מספרים על קמצא ובר קמצא, שבגללם חרבה ירושלים. ויש המון מסרים בסיפור: עשיר אחד עשה סעודה ושלח את משרתו להזמין את חברו, קמצא. המשרת טעה והזמין את בר קמצא. בר קמצא הבין מההזמנה המוטעית שהמארח משלים אתו, הגיע בשמחה, אבל בעל הבית סירב. מפני הבושה בר קמצא הציע לשלם דמי חצי הסעודה, והעשיר סירב. הוא הציע לשלם על כל הסעודה, והעשיר סירב, ובפעם השלישית הוא גורש בבושת פנים לעיני כולם. הוא הלך וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו, והסיפור המשיך והתגלגל עד לחורבן. גם החכמים שישבו שם לא מחו על הביזיון של בר קמצא. אז מדברים על הרבה אשמים – על בעל הבית, על בר קמצא שהלך לרומאים, על החכמים, אבל מה עם המשרת? אהרן רזאל אומר: מה עם להקשיב למה שאומרים לך? אמרו לך "קמצא", למה לא שמעת? למה הזמנת את בר קמצא? יכולת למנוע אסון. זה נשמע לקח לא "מוסרי", לא "רוחני", לא עמוק, אבל הוא מאוד עמוק – קודם כל תקשיב למה שאומרים לך.
כך גם בפרשה שלנו: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.
יש פה חמש מילים שחשוב לשים לב אליהן, בעבר לא שמתי לב. כתוב פה כבר בהתחלה שזוהי הארץ "אשר אני נותן לבני ישראל". זו הנחת היסוד, ועכשיו הם רק צריכים לסייע במשימה. אבל הם הרי הולכים לכפור בכל המשימה הזו. כך שמי שמחפש את השורש של חטא המרגלים מוצא אותו כבר כאן: הנה, הם כופרים כבר בפסוק הראשון של שליחותם. תקשיבו טוב, אנחנו הולכים לארץ, ה' נותן לנו אותה, אתם רק צריכים לספר לנו איך לעשות זאת. הרי עוד מעט הם יגידו לנו שזה בלתי אפשרי, אבל זו בכלל לא הייתה המשימה. וגם אנחנו כשאנחנו קוראים את הפרשה עלולים לא לשמוע את המשימה, לכן היא מודגשת כבר בפסוק הראשון: הארץ אשר אני נותן לבני ישראל.
הרבי מלובביץ' מסביר בשיחות רבות שלו את הנקודה הזו: אם ה' אומר – זה אפשרי. עליכם למצוא דרך. וכך הוא אומר: "בחטאם טמונה הוראה הנוגעת לכללות קיום התורה והמצוות: יהודי צריך להאמין ולדעת שאם ציווה עליו ה' יתברך לקיים מצווה – הרי אין שום ספק שיש באפשרותו לקיימה, כי 'איני מבקש אלא לפי כוחם'. וצריך לעשות כלים בדרך הטבע, ולטרוח ולחפש את האפשרויות הנוחות על פי הנהגות העולם, כמאמר חז"ל 'אין סומכים על הנס', כי רצה הקב"ה שקיום התורה והמצוות לא ישבור את הטבע אלא יתבצע בתוך גדרי והנהגות הטבע. ובזה חטאו המרגלים, שהיה עליהם לדעת שכל שליחותם היא אך ורק לבדוק בדרכי הטבע, את האופן הכי קל להביא את הבטחת הקב"ה להביאם אל הארץ, הבטחה שבוודאי תתממש בפועל".
מול סדרת הסרטים "משימה בלתי אפשרית" אפשר לתת לתורה כותרת: "משימה אפשרית"...
אגב, הרבי מלובביץ' מוסיף ואומר עוד דבר: למה הם לא רצו לממש את ההבטחה, את הבשורה? כי המרגלים לא פחדו מכישלון אלא מהצלחה, ממימוש. זה מלחיץ להיות אור לגויים ולתקן את העולם. פחד מפני כישלון זה דבר ידוע, אבל יש גם פחד מפני הצלחה. יש לזה אפילו שם. הפסיכולוג היהודי המפורסם אברהם מאסלו קורא לזה "תסביך יונה": אנחנו אומרים לעצמנו ולאחרים שאנחנו רוצים להצליח אבל בעצם מפחדים לצאת מאזור הנוחות, כי אנחנו לא יודעים מה ההצלחה תביא עימה ואנחנו פוחדים מאחריות חדשה. נזכיר: יונה הנביא ניסה לברוח מלנבא נבואת זעם על העיר נינווה, כי ידע שבסוף אלוקים יחוס על העיר והוא יהיה נביא שקר. הוא ההשראה לתופעה הפסיכולוגית הזו "תסביך יונה" – החשש ממימוש הייעוד שלך, ממימוש הפוטנציאל שלך. למאמר של מאסלו על כך קוראים "תסביך יונה: הבנת הפחד מפני גדילהThe Jonah Complex: Understanding our Fear of Growth. הוא טען שאנחנו מדכאים חלקים חיוביים ונאצלים שיש בתוכנו, חונקים איכויות שיש בנו, בורחים מגורלנו, חוששים לגעת בחלום ולטפס לפסגה. אולי גם המרגלים פחדו ממימוש מלא של המשולש הזה: עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. בואו נודה, זה מפחיד אותנו גם היום...
ושוב צריך לומר, מדגיש הרבי: זו משימה אפשרית. צריך לגדול ולהיות מה שאנחנו אמורים להיות.
3. כשעולים לגדולה – צריך שמירה
המשלחת יוצאת לדרך והתורה מספרת לנו: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". מדובר בנציגים נבחרים מכל שבט, יש גם פרסום של שמותיהם, אין צו איסור פרסום, למרות ששמותיהם ייזכרו מעכשיו לנצח כמי שטעו והיטעו (רובם, לא כולם). יש פה עשרה מנהיגי ציבור נבחרים, רש"י כותב שהם היו אנשים כשרים בשעה שנבחרו והתורה מתארת אותם ב"לשון חשיבות" ("אנשים ראשי בני ישראל המה"). אז מה קרה? איך זה קרה דווקא להם? אולי צריך לשאול אחרת: זו הייתה סכנה גדולה שזה יקרה דווקא להם, איך הם לא נשמרו?
עוד הערה, אם מדברים על נחלות ושבטים ונציגי השבטים שיצאו למשימה: לפעמים קוראים את הפרשה והדברים נראים עתיקים, לא קשורים. מפורשים כל הנציגים מטעם כל השבטים, שלעתיד לבוא יהיו נחלות בארץ, ומה זה משנה היום? ופתאום, ביום ראשון בערב השבוע, חתן אחד חיבר את הכל. פתאום נחלות השבטים קמו לתחייה יחד עם החורבן והבניין, הלאומי והפרטי.
אביגדור גביש, החתן, עמד מתחת לחופה ללא הוריו דוד ורחל, שנרצחו בפיגוע. כך גם הכלה, איילת דיקשטיין, שאיבדה בפיגוע את הוריה יוסף וחני. שני יתומי הטרור נישאו אמש, ובדברים שאמר שם אביגדור, הוא חזר אל שבטי ישראל, אל הנחלות, אל חורבן הבית ואל הבניין מחדש:
"מנחלת יוסף נפתחה הרעה. אבא דוד ואימא רחל נרצחים. ומן העבר השני, בדרומה של ארץ, בנחלת יהודה, אבא יוסף ואימא חני נרצחים. מלכות במלכות נוגעת ומתערבבת ונשברת לשברים. מראות שעיניים לא ראו, ואין דעת שיכולה להבין. ראיתי שועל שנכנס לביתי וקצר וחיבל, וכמעט לא נותר בי אלוקים. ראיתי שועל שיוצא מביתי, וכולי בוכה. וגם ראיתי את הברית שנכרתה בינינו וחייכתי. 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. ימים קראתי פסוק זה בציפייה ובדמעות. מתי יבוא לידי ואקיימנו. התהלכתי בתחושה שהבטחת. הבטחת שתאסוף, שתשגיח, שתהיה כאן. והנה ברבות הימים, ובית דוד-אבא ובית יוסף-אבא נפגשים שוב, והפעם לבנות את ביתנו שלנו. והברית חיה ומפעמת. הנה היום הזה אנחנו מקימים את חורבתנו שלנו, אחת מחורבות ירושלים. בחסד השם ובהשגחה גדולה אנחנו מודים על הנס שלנו. מודים על האנשים המופלאים שפגשנו בדרך לביתנו. מודים לחברים הקרובים ללב. מודים לאחינו ואחיותינו האהובים ולמשפחותיהם. ומבקשים בזמן הזה לחלוק מהאור שזכינו לו, ולברך בבריאות את המבקשים רפואה, ולברך בזיווג הגון את המבקשים אהבה, שיתברכו ויזכו לישועה. בואי כלה. בואי לביתי, ביתנו. לבשי בגדי תפארתך". מזל טוב.
4. סכנה: הפער בין עובדה לדעה
נמשיך אל עבר עוד סכנה. אמרנו שהם מקבלים הוראות מדויקות: תחזרו ותספרו על הארץ, על העם, על הפירות. תחזרו עם דו"ח מודיעיני, עם עובדות. עובדות בלבד. זה לא פשוט. אנחנו אוטומטית מוסיפים את הפרשנות שלנו לדברים.
עד היום כאימא אני רואה כמה קשה להפריד בין "מה הילד עשה" לבין "מה אני אומרת על זה". אני מיד מוסיפה פרשנות על העבר ועל העתיד, המון אינטרפטציות: מה זה אומר עליו בכיתה, עם אשתו, עם נכדיו בעזרת השם...
גם כעיתונאית, זה קשה מאוד להיצמד למה קרה, בלי להוסיף מה אני חושבת לגבי זה. אולי לכן חז"ל קובעים שכל המביא דבר בשם אומרו – מביא גאולה בעולם. קשה לדייק, קשה להעביר אינפורמציה כפי שהיא. אנחנו מכניסים את עצמנו.
הרב יצחק עראמה כתב בספרד לפני כ-600 שנה בספרו "עקידת יצחק" שהם "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד". כלומר: שאלו אתכם איך להיכנס, ואתם הוספתם פרשנות. אבל זה לא הכל, זו רק ההקדמה, השלב הבא חמור עוד יותר.
5 סכנה: בחירה בפרשנות השלילית
מילא, נגיד שהאדם כבר החליט להוסיף את דעתו לסיפור, אבל למה זו דעה שלילית, נגטיבית? למה כמעט תמיד הוא יבחר לראות את הדברים באופן המקטין, השחור, הכהה, העגום? למה פסימיות נחשבת ריאליות, ואופטימיות נחשבת לתמימות? למה אנחנו חיים בתרבות שמחנכת אותנו שרק מה שרע – קרה? שרק התרחשות שלילית היא מעניינת מבחינה תקשורתית?
השבוע הגיע אליי המייל הבא, זו התכתבות של כמה ימים, שמגיעה הערב לסיומה, וגם היא עוסקת בהתמקדות שלנו בפרשנות שלילית. מירב היקרה שלחה לי את הדברים: "שלום סיון, לפני כשנה בדיוק לקראת שבועות, חברה שלחה לי את השיעור שלך על מגילת רות. באותם ימים, הייתי בלבטים לגבי התחלת תהליך גיור. למדתי הרבה על רות, וראיתי שרות הצליחה לחבר בין אנשים שונים בעם ישראל ולהראות להם דווקא מבחוץ את הדרך הנכונה. כאילו היא המודל לבני ישראל האבודים. בתוכי תמיד הרגשתי שזו המהות שלי, לחבר חיבורים כאלה. הכי תפס אותי זה שהיא באה להחזיר את בני ישראל המורדים. ככה אני מרגישה את עצמי. דוגמה קטנה: אני משפיעה על יהודים חילונים סביבי, אם אני לא נמצאת – יש הרבה הלכות ומנהגים שהם לא ישמרו ויעשו.
בזמן שתקריאי את המכתב שלי – אם תקריאי – אני אעמוד מתחת לחופה. ברביעי הקרוב אני מגשימה את המסר הענק של רות. מסביב לחופה שלנו יעמדו חרדים, מסורתיים, חילונים גמורים. גוונים שונים מאוד של עם ישראל. ואיך אני קשורה לפרשה הקרובה, פרשת המרגלים? יהודים רבים שמגיעים לחופה שלנו, רחוקים מאד מעולם היהדות ובית הכנסת. כנראה בפעם הראשונה ייצרו שיחה עם אישה שיש לה פאה או איש עם שטריימל ואני בטוחה שהם יוכלו לחזור לשגרה ביום למחרת ויוכלו לספר שבסך הכל מדובר באנשים נורמטיביים עם ערכים ודרך חיים ולא מה שהתקשורת מספרת. איך אני יודעת? אני הייתי שם בעצמי, לכן אני יודעת איזה מסר זה מחדיר בתודעה הישראלית וזה מנע ממני שנים רבות לעבור את הגיור או להכניס דת הביתה. היו המון כתבות כמה משפילים את הבאים לגיור, כמה התהליך קשה ומייגע. בכלל, נדמה לי שהתקשורת מרבה לתאר את הקהילה הדתית באור שלילי. המציאות שטעמתי היא לא שם בכלל ושונה לחלוטין. היהדות והתורה שלנו זה לא חלק קטן מהמדינה או זרם מסוים כפי שרואים בערוצי התקשורת, אלא המהות של המדינה. עברתי תהליך גיור נפלא, חיכיתי כל שבוע לשיעורים. לצד לימוד המעשים, ההיסטוריה, ההלכה וכו', כל אחד עבר מסע אישי של התפתחות, ממש קאוצ'ינג. הגדולה של המורה הייתה בכך שכל מה שלימד על ציר הזמן ביהדות הוא קישר לחיינו היום: יציאת מצרים, פרשות השבוע, איך לשמור שבת – כל זה קשור אלינו כיום. איך כל מועד שמציין מקרה מלפני אלפי שנים עדיין רלוונטי לחיינו כיום. במהלך הגיור, עוברים שלושה בתי דין, בכל פעם יושבים מול שלושה דיינים. נוכחתי לדעת גם לגביי וגם לגבי האחרים שעברו את התהליך כי הדיינים מקרינים כבוד רב והבנה גדולה כלפי הגיורים. ואז הגיע היום הגדול. אני לא יכולה לתאר איזה כבוד, הערכה ויחס חם קיבלנו מכולם. כן, גם במקווה. ושוב פרשת המרגלים קופצת מול העיניים. רק לפני כשבועיים קראתי כתבה בווינט על גיורת שסיפרה איזה מעמד משפיל זה. ואני הרגשתי כל כך אחרת. יש לי המון הכנות אז אני מסיימת לכתוב, מברכת מרחוק את כל משתתפי השיעור, בזמן אמת לא נוכל להקשיב הפעם...".
מזל טוב, מירב. ברוכה הבאה לעם ישראל. לימדת אותנו שיעור על פרשת המרגלים.
מה הפתרון ל"זוהמת המרגלים"?
טוב, תיארנו את הבעיה. מה עכשיו? בין השורות, הפרשה מציעה לנו דרכי התמודדות. הנה שתיים מהן, כל אחת מאפיינת את אחד משני המרגלים שלא חטאו:
1. תפילה וענווה כלפי מעלה
הנה קטע יפה שכתב נתנאל אפק על המרגלים, על הפרשה ועלינו: "הם היו כולם חשובים, בעלי משרה, טעמו את טעם ההצלחה – ונפלו. משום מה גם לתורה ממש חשוב להדגיש שהמרגלים, אלה שחטאו, שהוציאו את דיבת הארץ רעה, שגרמו לדור שלם למות במדבר – כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הם היו החשובים והמובילים בכל שבט. כי זה עלול לקרות לכולם. וכמה יפה המדרש שמסביר את שינוי השם של יהושע, רגע לפני שהם יוצאים לשליחות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן – יְהוֹשֻׁעַ. משה הוסיף לו את האות י׳, את שם השם. הוא התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים. תזכור שיש מישהו מעליך. את המסר הזה צריך לשנן כל אחד מאיתנו, ובמיוחד כל מי שיש לו תלמידים או חניכים או עובדים או חיילים. כל שר, מנהל, מפקד, מורה, מדריך או שופט. תזכור שיש מישהו מעליך. הלוואי שלא נשכח".
ובכן, יהושע ניצל. ה' אכן הושיע אותו מעצת המרגלים. משה התפלל עליו, ואם אדם צדיק מתפלל עליך – זה משפיע.
2. הקשר לאבות ולאימהות
יש תוספות שחז"ל היו אומרים בסוף התפילה. אחד מהם, רבי זירא, היה אומר בין היתר: ולא נבוש ולא ניכלם מאבותינו. איזו תפילה יפה. הרי מלמעלה מסתכלים על כל אחד מאיתנו כל אבותינו ואימותינו, עד אברהם ושרה. שלא נעשה להם פדיחות... וזה מה שאכן מציל את כלב. ראינו קודם שהי', התפילה של משה, מצילה את הושע-יהושע, ואצל כלב אין שינוי שם ותפילה עליו, אלא הוא עצמו הולך להתפלל על עצמו, ואיפה? אצל האבות והאימהות. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן. כתוב "ויעלו" – בלשון רבים, "ויבוא" – בלשון יחיד. למה? כי רק כלב בא לחברון. רש"י: כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם.
צריך תפילה אצל האבות כדי לא להתבלבל, כדי לא להיסחף על ידי הרוב ועל ידי דעת הקהל הפופולארית. זה השורש לעמדתו הייחודית של כלב. הוא הלך לאבות בחברון כי הוא הבין שיציאת מצרים היא המשך לסיפורי האבות, שמקור כוחנו הוא אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. הוא שואל את עצמו בכל שלב: מה הם היו אומרים עלינו? מה אברהם ושרה היו אומרים? (וכאמור, זו שיטה טובה לבדוק דברים). כלב מזכיר לעצמו ולנו שהעם היהודי לא נולד במצרים, הוא נולד בחברון (אגב, בסגירת מעגל יפה, כלב עוד יקבל את הנחלה של חברון בעתיד).
והנה סיפור טרי, מהימים האלה, על חברון ועל אבותינו: זה מסוג הסיפורים שאתה חושב שהם אגדות, עד שאתה שומע אותם מכלי ראשון. בוריס חיקין בן ה-87 מראשון לציון גדל בחרקוב שבאוקראינה, רחוק מאוד מהיהדות, ועלה לישראל בשנות ה-90. לא מזמן ישב עם בני משפחתו ועבר על תמונות ישנות, ומצא תמונה של סבא שלו, שהיה יהודי דתי. מאחורי התמונה היו כתובות מילים בעברית, שבוריס לא הבין כלל. אינה, הבת שלו, מספרת שהיא ובעלה תרגמו עבורו את המסר, את הצוואה, שכתב שם הסבא בכתב ידו בשנת 1934. זה שיר של המשורר היהודי-רוסי שמעון פרוג: "וקרובה העת בה עמנו, הבן השוכח הורתו, לא יבין אף מילה משפתו, שפת קודשו בה כתובה תורתו".
הבת אינה הרגישה שהשורות ממש מדברות על אבא שלה, שמתקשה להבין עברית: "לכולנו הייתה תחושה שזה לא סתם. שזו בקשה של סבא שלו להמשיך את המורשת. צלצלנו ל'תפילין חברון' כדי להזמין לו תפילין, לראשונה בחייו. פנחס דל, סופר סת"ם ומדריך במפעל, התרגש מאוד מהסיפור. הוא רגיל להכין תפילין לילדים בני 13, לא בני 87... הוא בא לאבא הביתה במיוחד כדי ללמד אותו להניח תפילין. אחר כך אבא ישב על סרטונים ברוסית ביוטיוב שמלמדים איך להניח תפילין, כדי לתרגל, ועכשיו הוא ממשיך בזה. למדנו ממנו שאף פעם לא מאוחר מדיי, שכל הניסיונות של כל האימפריות לכבות את האור שלנו לא יצליחו, וגם שתפילות עתיקות באוקראינה – יכולות לקום לתחייה ולהתגשם בראשון לציון אחרי כמעט מאה שנה. הסבא כל כך חשש מניתוק השרשרת, והנה, היא לא התנתקה".
והשבוע פנחס דל כותב לי: את יודעת מה הסיסמה שלנו? "תפילין חברון – הקשר שלך לאבות". חתיכת סלוגן. הייתי מסכמת את כל זה בציטוט אקטואלי יותר שמחבר את ארץ ישראל ואת אבות האומה: כאן זה בית, כאן זה לב, אבותינו שורשים – ואנחנו הפרחים.
אני רוצה לאחל לכולנו שנלמד מהמאפיינים העדינים של חטא המרגלים ונשתדל להתרחק מהם, ונלמד משתי הדרכים שמאפיינות את יהושע וכלב. תודה רבה. ניפגש כאן ב"ה בשבוע הבא.