פרשת השבוע היא פרשת "קורח". איזה תזמון. עם תחילת החופש הגדול, בפתיחת יולי-אוגוסט, ובעיצומה של מערכת הבחירות. זו פרשה שמלמדת המון על מחלוקת. מאז ומתמיד מחלוקת קורח ועדתו היא סמל למחלוקת שאינה לשם שמיים. שימו לב שהפרשות האחרונות הן יסודיות ובסיסיות מאוד (ואין שום חג בלוח השנה, כך שאפשר להתרכז בפרשה): חטא "תבערה" ו"קברות התאווה", אחר כך הצרעת של מרים, בשבוע שעבר חטא המרגלים ועכשיו – חטא קורח. זה יוצר מדריך חשוב מאוד לקראת הכניסה לארץ. ובכן, קורח אוסף 250 מנהיגים נוספים כדי לקרוא תיגר על המנהיגות של משה ואהרון. הם מתעמתים איתם, ולבסוף האדמה פותחת את פיה ובולעת אותם. למעשה, הפרשה מציגה לנו מדריך לדורות: איך לא לריב? איך לא לנהל מחלוקת? אנחנו רואים פה אב-טיפוס למחלוקת, ולצערנו הרבה מחלוקות עד היום נובעות בדיוק מאותן סיבות. רק נבהיר: אנחנו לא רוצים להעלים כל מחלוקת שהיא, אנחנו רוצים לנהל מחלוקות נכון. נתחיל.
1. זהירות, ייחוס!
או: ייחוס זו חובה ולא זכות
הפרשה מתחילה בייחוס משפחתי: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי. מי שרוצה להבין את שורש המחלוקת של קורח צריך לחפש אותה במילים הראשונות האלה, בהקשר המשפחתי. מצד אחד, חשוב מאוד להתגאות בשורשים המשפחתיים. שמעתי רעיון חסידי על הפסוק המפורסם "חוסך שבטו שונא בנו" – מי שחוסך מהבן שלו את שבטו, לא מספר לו על השבט שלו, על משפחתו ושורשיו, כאילו שונא אותו. צריך שהילד שלך יידע מאיזה שבט הוא. שיידע למי הוא קשור, לא רק כזכות, כדי להשוויץ, אלא כחובה, כמחויבות. אנשים שאומרים לך "אני צאצא ישיר של דוד המלך", "המשפחה שלנו מתלמידי הגר"א" – זה לא נתון רק להשוויץ בו, אלא לשאול: דוד המלך היה גאה בך? תלמידי הגר"א גם היו מציינים את הייחוס הזה?
משפחה היא סדנה לבניית המידות. זה ה-מקום, עם השיעורים הכי חשובים שאדם לומד. אבל משפחה, בגלל חשיבותה וקדושתה, היא גם מקום שמספק כר נרחב לטעויות אנושיות. לכן המריבות שם כל כך עזות.
בואו נעשה רגע "עץ משפחה" לקורח, נבין למה הוא מרגיש לא בסדר. מצד אחד משה, אהרון ומרים, ומצד שני דווקא אליצפן, הבן של האח הקטן עוזיאל, התמנה לנשיא לבני קהת. קורח לא משווה את עצמו לעצמו, הוא משווה עצמו לאחרים.
וכך מסביר רש"י: "ומה ראה קורח לחלוק עם משה? אמר קורח: אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני, שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".
ייחוס אמור להיות משהו שמעיף אותך קדימה, לא שקובר אותך באדמה. יצא לי לשמוע מרחלי לופטגלס, מנהלת תיכון YULA בנות בלוס אנג'לס, רעיון נפלא. היא צאצאית ישירה של הרב חיים זוננפלד. היא באה ללמוד במכללה בירושלים, והרב יהודה קופרמן פגש אותה והיא אמרה לו בגאווה שהיא נצר לרב זוננפלד. הוא ענה לה: ייחוס זה כמו שרשרת פנינים. אתה פנינה בשרשרת. אם אתה ממשיך את השרשרת עם פנינים נוספות, אתה חלק ממנה. אבל אם אתה חלילה קורע את השרשרת, כל הפנינים מתפזרות, הפסקת את הייחוס, את השושלת.
שימו לב, לא סתם בפסוק הראשון בפרשה לא מוזכר יעקב אבינו. כמה היה חשוב לו שצאצאיו כולם יסתדרו, כמה ברח ממחלוקת, ויש פרשנים שאומרים שאם קורח היה עולה עוד קומה למעלה בייחוס ונזכר גם ביעקב – זה לא היה קורה. אז קורח משתמש בייחוס לרעה ולא לטובה, כמקפצה לג'ובים ולתפקידים ולא כגורם שאמור לרומם אותך. נמשיך.
2. זהירות, שעמום
או: "בזמן אחר היו העם סוקלים אותו"
קורח מתחיל את המרד שלו בתזמון מעניין מאוד, בדיוק אחרי חטא המרגלים. בדיוק כשהעם שמע שיש לו עוד ארבעים שנה במדבר. קודם לכן הם היו בשיא התנופה והפעילות, להוטים להגיע לארץ ישראל. זה היה זמן לא מתאים להתחיל מחלוקת. אבל עכשיו? עכשיו יש זמן "להרוג", זמן "לשרוף". שימו לב מה כותב הרמב"ן: "אילו היה אדם מורד על משה בזמן אחר היו העם סוקלים אותו כי היו אוהבים את משה כנפשם ושומעים אליו.... וזה טעם תלונתם (של קורח ועדתו) במקום הזה, אחרי גזירת המרגלים מיד".
או במילים אחרות, כפי שחז"ל קבעו בתלמוד: "הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא" (מסכת כתובות). אלפי שנים אחר כך אמר הרבי מקוצק לתלמידים שלו: "אני רוצה שלא תחטאו, לא מפני שלא תרצו לחטוא, אלא מפני שלא יהיה לכם זמן לחטוא...". זה משפט עמוק, במקום להתעמת עם היצר הרע, צריך למלא את היום בפעילות חיובית, כך שפשוט לא יהיה זמן לחטוא...
והנה מגיעים יולי-אוגוסט. החופש הגדול, הגדול מדיי. כולם יודעים זאת, הורים, מורים, מנהלים וגם תלמידים. שימו לב רק לכמה כותרות בעיתונים (נכון, זה לא כל הנוער, ובכל זאת): "חשש מאלימות הנוער", "חשש ממסיבות אלכוהול", "במשטרה נערכים לפתיחת מאות תיקים". מה זה? כל המדינה בכוננות כי הנוער יצא לחופשה?
מסכנה המשטרה. הרי המשוואה ברורה: "שעמום מביא לידי חטא", נקודה. לכן התשובה היא כמובן לא רק להביא שוטרים שירוצו מהר למקום שבו אזרחים יתלוננו על ונדליזם. התשובה היא ליצור חברה לא משועממת, שיש לה אתגרים. יצא לי לשמוע משני אנשים שונים על שנות הנעורים שלהם – יגאל כהן-אורגד על נעורים במחתרת האצ"ל, והרב יעקב אדלשטיין על הקמת עולם הישיבות. הם הרגישו שכל העולם על כתפיהם. שהם עושים את הדבר הכי חשוב. כשיש חזון ויש שליחות ויש מטרה, לא צריך לקרוא למשטרה. אז לפני כל הפילוסופיות של קורח – ועוד נגיע לפילוסופיות – צריך להיזהר משעמום.
3. זהירות, דמגוגיה
או: "כולם קדושים"
עכשיו אנחנו מגיעים ל"פילוסופיה" שלו. קורח לא צועק: "תנו לי תפקיד", הוא עוטף זאת ב"השקפת עולם". בשבוע שעבר סיפרנו שהרב קוק דיבר על "זוהמת המרגלים" שמלווה אותנו עד היום ושעלינו להיפטר ממנה, כשאריות של חטא המרגלים. השבוע נספר שהרב קוק דיבר גם על "הקורחות העולמית". היו שהבינו שהוא מתכוון לתנועות פשיסטיות שפעלו בזמנו, תנועות שהמשיכו את הקו של קורח. ומה הקו הזה? בשתי מילים אפשר לסכם את הסלוגן של קורח ככה: "כולם קדושים". שימו לב לטענה שלו: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב-לָכֶם, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'?
זה פופוליזם שהכי כיף לשמוע. כולם שווים, כולם קדושים. זו כאילו דמוקרטיה, אבל בעצם דמגוגיה. כולם קדושים באותה מידה? אין דרגות? אין צדיק ואין רשע, רק אחדות שטחית ורדודה? אין תלמיד חכם ואין עם הארץ? אין תפקידים ומדרגות שונות בתוך האומה? קורח משמיע מניפסט נפלא, ברוח המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה. הוא ממש "רובין הוד" של קדושה, עם צדק חברתי, צדק קדושתי, צדק לכל. אבל זוהי חנופה זולה לקהל לא לדרוש ממנו כלום ורק להחמיא לו. קורח אומר לכל אחד ואחד: אתה מקסים, לא נותנים לך מספיק, אתה אחלה, לא מספיק מעריכים אותך, אתה גדול, מגיע לך יותר. וזה מגיע בדיוק אחרי שורה של מצוות מעשיות שכנראה הרגיזו את קורח. הפרשה שעברה, רגע לפני המחלוקת, הסתיימה במצוות ציצית, שקורח לועג לה. הופיעה שם גם מצוות הפרשת חלה, "ולא תתורו" שבסוף פרשת ציצית (ההוראה לשים לב מה נכנס לעיניים וללב) ועוד. כלומר, הדרישה הזו לעשייה מרגיזה את קורח. לא צריך את כל זה, הרי כולם קדושים.
אני מבקשת ללכת טיפה אחורה, כי המילה קדושה לא כאן מופיעה לראשונה. בספר ויקרא, מסופר שמשה מבקש מהעם קדושה אחרת: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.
אם נציב זה מול זה את המוטו של קורח ואת המסר של משה:
קורח: כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'.
משה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.
זה רק נשמע דומה, כאילו שניהם מדברים על קדושה, אבל איזה הבדל עמוק. קרח, מלשון קרחת, מקום צחיח ויבש, אומר לנו לא לצמוח, לא להשקיע, לא להשתנות, הכול צחיח, ריק וקירח. משה, כשמו כן הוא, משה אותנו, רוצה למשות את העם, לקדש אותו, להרים אותו. יש פה שאלה עמוקה, שמעבר לסיסמאות: התורה לא הורידה קדושה לעולם, היא הורידה אפשרות של קדושה לעולם. אנחנו מחליטים: האם אנחנו רוצים להתאמץ ולממש את האפשרות הזו? לכן אחד מדבר בלשון הווה, כבר הגעת ליעד, "כולם קדושים", ואחד בלשון עתיד, "קדושים תהיו" אתה בדרך ליעד. אחד מדבר על זכויות ואחד על חובות. אחד מחניף ואחד תובע.
וכאן מגיע הרב קוק ומתריע שקורח עדיין כאן: "הקריאה לכל העמים השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות – הנכם כולכם קדושים, כל האדם קדוש בשווה, זאת היא הקורחות האנושית שממנה סובל האדם. העולם צריך שיכיר כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה אחת, די לאדם שיעוף לגן עדן, בשעה שכל אוצר הרעה והרצח והתיעוב הספון בכל חדרי ליבו יכול להישאר בעינו, וממילא אינו צריך לימוד וריכוז ועלייה" (הרב קוק).
הרב קוק מזהיר מפני רצח, דם ותועבה, אם אנשים יחשבו שקודש הוא משהו מהיר וזמין, בלי תיקון עצמי. הרב קוק נפטר לפני השואה, אבל ראינו זאת לאורך כל המאה ה-20: אידיאולוגיות שאומרות שכולם קדושים כאן ועכשיו, ומגיע להם. החל מהקומוניזם ("פועלי כל העולם התאחדו"), דרך הפאשיזם באיטליה, וכמובן הנאציזם (עם סיסמה: "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד".
צריך להוסיף "להבדיל" לפני ההשוואה הבאה, אבל בכל זאת: בגרמניה העם היה מושפל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובדכדוך שאולי דומה קצת לאווירה שאחרי חטא המרגלים, היטלר הגיע וסחף אותם כי "כולם קדושים"...).
מה הגישה ההפוכה? להבין שיש שלמות ויש השתלמות. כולנו בהשתלמות, מקבלים "גמול השתלמות" כל החיים. לדגול בכך שכל אחד צריך לצמוח, להתפתח, לעלות, להתעלות. מול הפופוליזם המחניף של קורח, צריך להציב דרישה מתמדת לשיפור עצמי. זה פחות כיף לשמוע ביקורת ולשמוע שיש לך עוד עבודה, אבל זו האמת.
4. זהירות, אגו וקנאה
או: למה הוא נבלע באדמה?
שימו לב לביטוי "עשיר כקורח". למה מדגישים שהיה לו כסף? כדי להגיד לנו שהיצר הזה כבר נסתם אצלו, כבר היה מלא לגמרי. הוא לא רצה כסף. מה היצר שהוא עוד יותר מסוכן? כבוד, אגו, קנאה.
גם ילדים בגיל הגן יודעים לספר שהאדמה פתחה את פיה ו"בלעה" את קורח וכל עדתו, אבל פרשנינו מוסיפים לסיפור הזה עוד עומק סמלי: לא רק שהקנאה לא מקדמת אותנו לשום מקום, היא פשוט אוכלת אותנו. גורמת לנו לשקוע, להיעלם, להימחק. עד היום הקנאה העזה, הצורבת, "קוברת" אנשים בעודם בחיים.
קורח הרי היה בעל מעמד גבוה בשבט לוי, אדם עשיר (כקורח...), הייתה לו משפחה ותפקיד ומשמעות – אבל הוא לא ראה את כל זה, מרוב קנאה עזה שלו במשה, באהרון, בכל מי שנראה לו בכיר וחשוב יותר ממנו. חז"ל במסכת אבות סיכמו זאת במשפט פשוט אך מטלטל: "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם". כלומר, זו לא סתם תכונה רעה, זו לא עוד בעיה, זה פשוט מוציא את האדם מהעולם. הפרשה מזכירה לנו שלראות את הטוב שיש לנו, ולא לחמוד ולרצות לקחת את הטוב שיש לאחרים – זה הדבר הכי דחוף לטפל בו. צריך להבין כמה האגו הוא האויב שלנו.
יצא לי לשמוע סיפור מופלא על אגו ועל מחלוקת. בימים אלה מצוין יום השנה לפטירת הרב שמואל מוהליבר, בי"ט סיוון, דמות לא מוכרת מספיק. הרב מוהליבר היה ממייסדי תנועת חיבת ציון, מאבות הציונות הדתית. בין היתר הוא ממייסדי מזכרת בתיה. סביב ההקמה של היישוב, נוצר מתח בינו לבין הברון רוטשילד. הרב הצליח לפגוש את הברון, להקים מושבה בתמיכתו, והיא אף נקראה על שם אמו של רוטשילד, בתיה. הגיעה שנת השמיטה הראשונה של מזכרת בתיה. חקלאי מזכרת בתיה, החלוצים החרדים, לא רצו להשתמש בשיטת "היתר המכירה". במכתב שכתב הברון רוטשילד הוא תוקף בחריפות את הסירוב הזה, ואת הרב מוהליבר. הוא זועם על ההוצאה הכספית העצומה, טוען שהרב מוהליבר הוליך אותו שולל ושלח הרבה יותר משפחות ממה שסוכם שיישלחו, וכותב שהוא לא מנסה להשפיע על מייסדי המושבה לסמוך על היתר המכירה ולא מנסה להרגיע את ה"מרד". הנה ציטוט ממה שכותב הברון רוטשילד לרב צדוק כהן בפריז, נגד הרב מוהליבר: "עכשיו באה שנת השמיטה. אני מבין ומוקיר את כל ההשקפות הדתיות, לעולם לא תעלה על דעתי המחשבה להכריח את האנשים לעבור על דתם, אולם שנת השמיטה הייתה בשביל אנשי עקרון (השם הראשון של מזכרת בתיה) רק תירוץ בכדי לא לעשות כלום... אני מרגיש את ההתקוממות שמתחילה, אני כותב לרב שמואל מוהליבר, מה עושה הרב הזה? הוא, אשר זרק לזרועותיי 200 נפשות והוא אשר אחראי כלפי, אפילו מילה אחת אינו משיב לי!... האם הרב שמואל עושה משהו בזמן הזה? כלום! הוא האשם בכל, כי לפי בקשתו עשיתי את הכל. הוא לא אומר כלום, ועל ידי שתיקתו הוא מחזק את המתקוממים. המכתבים שכותבים אליו נשארים ללא מענה. נראה הדבר כאלו הוא רוצה לנער מעצמו את האחריות. תוך הזמן הזה הולך וגובר הרוגז... אף אחד מהם עדיין לא ביקש סליחה, ולמרות הכל מרשה לעצמו ר' שמואל לבקש ממני שאני אשכח את הכל. המילה של ר' שמואל היא חסרת כל ערך בשבילי, וכן גם המלצותיו. אני בעצמי אראה מה יש לי לעשות, ככל שנמשך העניין כך אפעל בקשיחות נגדם... שידע ר' שמואל שאת המתיישבים של עקרון עם משפחותיהם אני אשלח לו חזרה, ואז הוא יראה מה הוא יכול לעשות אתם, ופרט להוצאות הנסיעה לא אתן להם אפילו אגורה אחת".
הרב כהן העביר את המכתב מייד לרב מוהליבר, שלא ענה. לא השיב. אם הייתם מקבלים מכתב כזה ממישהו, ובפרט מהברון רוטשילד, הייתם עונים מיד ואומרים: אני תומך בהיתר המכירה ואף אמרתי להם להשתמש בו, זה הכול הם, זו אשמתם. נכון? ובכן, הנכד ד"ר יוסף מוהליבר, כותב כך: "הרב מוהליבר לא ידע אז מנוחה, וכמה פעמים כתב לעקרונים וגם טלגרמות שלח להם להטותם מדרכם, אבל כל עמלו עלה בתוהו. בינתיים פרצה המחלוקת הידועה בעקרון. בימי המבוכה ההם קבל כמה מכתבים מאת הברון רוטשילד להתערב בדבר ולהשפיע על העקרונים. הוא בקש לנסוע לארץ ישראל לשם כך, אבל הוא חלה בעת ההיא והרופאים אסרו עליו את הנסיעה הזאת. אז אמר בלבו: אם הוא יחזיר תשובה לברון ויספר לו את הדברים כהווייתם, כלומר שהוא כבר עשה את כל מה שהיה בידו לעשות ולא הצליח - ודאי יגדל עוד יותר כעסו של הברון על העקרונים, והכעס הזה ימיט אסון על העקרונים ועל הישוב כולו. לפיכך החליט שלא להחזיר תשובה כלל לברון, ובזה יעלה אמנם עליו את חרון-אפו של הנדיב הגדול, אבל יסיר את חרון-אפו מעל העקרונים, משום ששתיקה זו יהיה פירושה, שהרב מוהליבר, ולא העקרונים, אשם בדבר, משום שהוא לא רצה להשפיע עליהם".
איזה שיעור עצום. הוא מונע מחלוקת על ידי זה שהוא סופג את כל העלבון, לא אכפת לו שהברון רוטשילד יחשוב שהוא אשם, העיקר שההתיישבות לא תיפגע, שמזכרת בתיה לא תיפגע. הוא מוכן לגונן עליהם, רק למנוע מחלוקת גדולה יותר והפסד גדול יותר. אפשר לשים את האגו והקנאה והכבוד בצד, אבל זה באמת סיפור על הצלחה יוצאת דופן... אי אפשר להשלים את הסיפור בלי הנקודה הבאה: הרב מוהליבר ציווה להניח את מכתב הברון למראשותיו, לאחר פטירתו, וכך לקבור אותו.
5. זהירות, פרופורציה
או: "להסתכל מאה שנה קדימה ואחורה"
אם פתחנו בנושא הייחוס המשפחתי, "דע מאין באת", צריך להוסיף גם את "ולאן אתה הולך". בכל נושא, הפרופורציה היא התרופה הכי טובה. לראות את ההקשר הרחב, לעשות זום-אאוט, להסתכל ממעוף הציפור – ואז לקבל כוחות להתמודד עם מה שמולנו. לו קורח היה מסתכל על ההיסטוריה של כל העם היהודי, ועל תפקידו החשוב, הוא לא היה מתחיל כזו מחלוקת. אלפי שנים אחר כך יושבים אנשים ודנים בו, באופיו, בבעיותיו, באגו שלו, בשבת ששמה "פרשת קורח". אם בזמן אמת הוא רק היה חושב על הטווח הרחוק...
ולאחרונה הייתה לנו הזדמנות להסתכל 100 שנה אחורה, ולקבל פרופורציות כאלה. ביום שישי התפרסם מאמר חדש בעיתון "הארץ", הפעם הכותרת היא "סיון רהב מאיר – המיסיונרית". מסוג המאמרים הרגילים ב"הארץ" על השיעור הזה ועליי, לצערנו. אוקיי. אבל ממש באותו גיליון, יום שישי האחרון, עיתון "הארץ" חגג 100 שנים להיווסדו. העיתון העברי הוותיק יצא לראשונה ב-18 ביוני 1919. וכך לאותו גיליון שבו הופיע המאמר על כך שאני מיסיונרית מסוכנת, צורף גם שחזור של הגיליון הראשון. אז הלכתי אל העמוד הראשון של הגיליון הראשון. מזמן לא הסכמתי ככה עם "הארץ". את מאמר המערכת הגדול שהתנוסס שם כתב א.מ. בורוכוב, והכותרת היא: "למצב היהודים והיהדות". הנה רק כמה פנינים מתוך מאות מילים של להט אידיאולוגי ציוני-יהודי נחוש:
המאמר מתחיל בהגדרה נפלאה של התרבות היהודית כתרבות של תיקון המידות: "בוערת התרבות המערבית. מי הבעיר את הבערה? אנחנו, בני העם העברי, בני התרבות ששאפה לא רק להשליט את האדם בעולם שמחוצה לו, אלא גם להשליטו בעצמו, להרים את האדם ולהעלות אותו על עצמו, על החיה הטורפת שבו".
הטקסט נמשך בהבהרה שבגלל קדושת ארץ ישראל, היא המקום היחיד עבור כל יהודי: "היהודי – יכיר את עצמו ואת מקומו. כשיהיה לו מקום אחד בעולם, ששם יוכל להכות שורשים, לא יהיה תלוש בשום מקום. לא יהיו עוד בינינו, מה שהננו עכשיו ברובנו, 'אזרחי העולם', שאין להם שורשים בשום מקום, ושעל כן קל להם בכל מקום שהם להטיף לעקירת הכול מן השורש. כל זה יבוא, כל זה מוכרח לבוא. היהודים השלמים שאפו לזה מכבר... האחדות הפנימית של היהודים, שורשיה אינם במקום אלא בזמן. שורשיהם היונקים מן העבר שלהם לא יתנו להם להיקשר בקשר היסטורי לשום מקום, שאין קדושת העבר שלהם חופפת עליו".
בעידן שבו יציאה נגד התבוללות נחשבת בחוגים מסוימים לגזענות של ממש, מכריז העיתון החדש על עוד יעד חשוב שלו: "הכרה שבהתבוללות היהודים בין העמים אין תיקון לא ליהודים ולא לעולם. סופגים הם אומנם היהודים את תרבויות העמים לתוכם, אבל אין הם נספגים לתוכן, ואין פתרון לשאלת היהודים בעולם אלא אחד – שיבת ציון".
חבר העמים, האו"ם של אותם ימים, סופג גם הוא ביקורת חריפה על הצביעות שלו ביחס לעם ישראל: "האמנם אין חבר העמים שומע ואינו רואה? או רואה הוא ושומע, ולא אכפת להם, ומפני צעקות היהודים אין מה לפחד?... שאלות מרות וקשות כאלה, שיש בהן כדי להמית בלב היהודי כל תקווה לעתיד וכל אמונה באדם, מנקרות במוח".
יש עוד. לו מישהו, קל וחומר רב, היה מפרסם דברים כאלה היום, הוא היה זוכה למחרת למאמר מערכת נזעם של "הארץ". יש לי הגדרה אחת למאמר הזה: "מיסיונריות"...
לפעמים צריך לחשוב 100 שנה קדימה ואחורה, לקבל פרופורציות, וזה עוזר לנו לא להתבלבל.
לסיכום – דיברנו על חמישה דברים במדריך "איך להימנע ממחלוקת מיותרת?": על הייחוס שלנו ועל איך להשתמש בו נכון, על התזמון (לא להתחיל מחלוקת כשמשעמם וחם ומעצבן...), על דמגוגיה ופופוליזם מחניף של "כולם קדושים", על אגו וכבוד וקנאה שיכולים לבלבל אותנו ועל פרופורציה של עבר ועתיד שתמיד יכולה לעזור להחליט נכון. תודה רבה. ניפגש ב"ה בשבוע הבא.