פרשת השבוע היא פרשת "וארא". אנחנו נעדכן במהלך השיעור על כל מפלגה חדשה שתוקם או תתפצל... זוהי הפרשה השנייה בספר שמות, המהלך של יציאת מצרים הותנע בשבוע שעבר, אז הכרנו את משה, פרעה ובני ישראל המשועבדים. עכשיו הדברים מתחילים לתפוס תאוצה. בפרשה מופיעות 7 מתוך 10 המכות (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה). בשנים קודמות דיברנו על המכות, העמקנו באישיות של פרעה (לאור העובדה שיש פרשנים שאומרים שהוא מייצג את היצר הרע של כולנו ולכן צריך לא לבטל אותו אלא להבין מה הולך שם, כדי להיזהר) ועוד. הפעם הכותרת שלנו היא – "ככה יוצאים ממצרים". כלומר, מה העם צריך כדי לשנות את מצבו? מה האדם הפרטי צריך כדי לשנות את מצבו? מה שיוביל אותנו הוא המשפט של ה"נתיבות שלום": "כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים". אם זו שליחותנו בעולם, צריך להתבונן היטב בדברים שיביאו אותנו לשם. אנחנו נעסוק בארבעה דברים חשובים בדרך לגאולה, האישית והכללית.
1. חלום גדול
מדובר על חזון, תפיסת עולם, שאיפה גדולה. על משהו שאנחנו רוצים להשיג. ואולי פשוט צריך לומר – גאולה. מצב מתוקן. אפילו שזה נראה הכי רחוק שיש במצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, אנחנו מאמינים, ולא סתם מאמינים במשהו גדול ואמורפי אלא פורטים לפרטי פרטים. וכך אכן מתחילה הפרשה שלנו, קודם כל בהצבת רף גבוה מאוד של ציפיות וחלומות:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
וואו. איזו הצהרת כוונות מרגשת. הרב שבתי סבתו כותב על כך: פרשת וארא פותחת בהודעה המשמעותית ביותר בחייו של עם ישראל, שאך זה נוצר. אפשר לומר שזו יציאת מצרים לא מהזווית שלנו, אלא מהזווית שלו, מהזווית האלוקית. כל הקטע הזה מתחיל באני ה' ומסתיים באני ה'. כל התכנית של ההיסטוריה מוצגת כאן בפני משה, נפרסת בפניו, כי לפני שמתחילים את ה"איך", צריך את ה"מה". זה ה"מה" שלנו. הרב קוק אומר על הדברים האלה: "לא אלמנה היא ההיסטוריה", כלומר להיסטוריה יש בן זוג – אלוקים, והם צועדים ביחד.
בפסוקים האלה יש הכל – עם, ארץ, תורה, בשורה, אחדות, יעוד. ובנוסף מופיעה כאן גם המילה המיוחדת "מורשה" (שמעתי פעם מהרב יהודה בן ישי, במהלך חוג התנ"ך בבית ראש הממשלה, שהמילה מורשה נאמרה בתורה רק על שני דברים: על הארץ ועל התורה. כאן נאמר על הארץ שהיא מורשה ובספר דברים נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". הוא הסביר שזו לא ירושה, שאותה אדם יכול לחלק, אלא מורשה – משהו שצריך להעביר הלאה כיחידה אחת).
חז"ל קוראים לביטויים האלה – "ארבע לשונות של גאולה", ארבעת השלבים של היציאה לחירות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, לקחתי. יש אומרים שכנגד ארבעת השלבים האלה אנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר, כוס אחת כנגד כל שלב (ויש גם מי שמחבר זאת לארבעת הבנים בהגדה, ולארבעה הקושיות). ויש גם לשון חמישית של גאולה – "והבאתי", וכנגדה נהוג להניח כוס חמישית, כוסו של אליהו, מבשר הגאולה.
הרב שמשון רפאל הירש שביום שישי השבוע נציין 131 שנים לפטירתו, כותב על כך: "התגלות חדשה זו של האלוקים כבר מראשית ההתחלה של ההיסטוריה הישראלית הוכנה, כל מהלכיה הביאו לרגע זה". כלומר כל מה שעברנו עד עתה, הכול היה הכנה לרגע השיא הזה. אגב האידיאל הזה עדיין לא הוגשם. הרעיון היהודי-ישראלי-תורני עוד לא התקבל במלואו. למשל, במסגרת סיכומי 2018 פורסמו השבוע החלטות הגינוי של האו"ם לשנה החולפת. זה מצחיק ועצוב לראות את המספרים, שימו לב – 21 החלטות נגד ישראל, 1 נגד איראן, 1 נגד סוריה, 1 נגד צפון קוריאה, אפס נגד אלג'יר, חמאס, טורקיה ועוד. יש עוד עבודה.
2. דיבור עמוק בעידן של עומס ומהירות
אבל... זה לא כל כך פשוט. אתם יודעים מה הפסוק שמופיע מיד אחרי הפתיחה המרגשת הזו של הפרשה? ובכן, במעבר חד אנחנו עוברים לפסוק שהוא אולי הכי מייאש והכי מבאס אחרי כזו הכרזה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
כעומק הציפיות עומק האכזבות. כעומק ההבטחה כך עומק חוסר ההקשבה. אחרי הפסוקים המדהימים-לטובה, מגיע הפסוק הזה, שהוא מדהים-לרעה. הם לא שומעים. התורה לא מסתירה מאיתנו את העיכובים והתקלות בדרך. אפשר לשמוע את הבשורות הכי מרוממות, אבל בכלל לא להאזין ולא להקשיב להן. לא רק אנחנו מתפלאים, גם חז"ל מתפלאים. מה קורה פה? באים לאדם עם בשורה טובה, משמחת, למה הוא לא מאזין, מתלהב ומצטרף ויוצא לדרך?
אנחנו נקדיש לכך תשומת לב רבה, כי זה מנגנון אנושי שעלול לפגוע גם בנו. לא עלול, אלא בטוח שהוא פוגע גם בנו. בשורות גדולות בחיינו לא יוצאות לדרך כי אנחנו לא מקשיבים. הדברים הגדולים נדחים מפני הדברים הקטנים. יצא לי לשמוע לא מזמן באיזושהי ישיבת עבודה משפט שמאוד מתחבר לפסוק הזה: "אנחנו כל הזמן מתעסקים בדברים של עוד 5 דקות, ולא של עוד 5 ימים, שלא לדבר על עוד 5 שבועות, שלא לדמיין עוד 5 חודשים...". כלומר, קשה לראות קדימה, רחוק. בני ישראל ראו רק את כף הטיח או את התבן שביד מולם, ואנחנו גם רואים את מה שמולנו. הרבה פעמים הדברים הגדולים נדחים מפני הדברים הקטנים. בשורות גדולות, שיפורים בחיים, עניינים נשגבים, שאיכשהו אנחנו מחמיצים אותם.
בואו ננתח אותם, כלומר אותנו. מה קורה פה? שלושה הסברים:
הראשון – הם באמת לא האמינו. יש דעות במדרש שהם אכן לא האמינו, שהיה להם קשה לפרוש מעבודה זרה. הרב יהושע שפירא מסביר זאת נפלא. בואו נבין – אנחנו טועים אם אנחנו מסתכלים על מצרים בלגלוג ואומרים שהיא הייתה כולה עבודה זרה ומגוחכת. באותם ימים מצרים הייתה פסגת האינטליגנציה האנושית. לא הנוגשים האלימים היו המיצגים שלה, אלא הפירמידות, הידע, החכמה, החרטומים, הטכנולוגיה, המדע, החניטה, הפפירוסים. אבותינו משועבדים לעם שהיה בפסגת היצירה האנושית, הכי מעודכנים בכל התחומים הרלבנטיים, ומה בני ישראל עושים? סוחבים. עם של עבדים, בלי תבונה או יצירתיות, עם שרק משרת את הגאונות המצרית. עכשיו אתם מבינים כמה זה מהפכני לקרוא תיגר על מצרים? זה לא רק שאנחנו משועבדים, אנחנו משועבדים למחשבה שככה ראוי שיהיה. זה שעבוד פנימי, טשטוש המהות שלנו כבני חורין, כצאצאים של האבות הקדושים, כעם שעתיד להאיר את העולם כולו באור התורה.
כותב הרב יהושע שפירא: "בימינו – ההרגל לצייר את המצרים כבריונים גסים ומגושמים מכניס אותנו לשאננות. הרי אף אחד מאתנו אינו נמשך אל הגס והמכוער סתם כך, לשם גסות וכיעור. אנחנו חושבים שאלו פניו של הרע בעולם, וכך אנחנו נרדמים בשמירה ונופלים כפרי בשל לידי המצרים העדינים, החכמים, שנראים טובים, מרשימים ומשכנעים".
אז זו אפשרות ראשונה. והיא מרחפת בחלל האוויר עד היום. גם אנחנו נסחפים לאידיאולוגיות נוצצות ולא לאמת עמוקה ופחות פוטוגנית.
גישה שנייה: פרשנים רבים אומרים – הם כן האמינו. רק מה הייתה הבעיה? קוצר רוח ועבודה קשה. הנה הגישה השנייה:
הרמב"ן כותב במפורש: "לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח כאדם שתקצר נפשו בעמלו".
וגם רש"י אומר: "מקוצר רוח – כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו".
וכך כותב האבן עזרא: "ולא הטו אוזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם".
רבי נחמן קורא לזה "מוחין דקטנות". יש שיר נפלא כזה של שולי רנד, שמתאר מצב בו אנחנו רואים רק את הקטנות ולא את הגדלות.
כל זה קורא לנו לחשבון נפש: במה אנחנו עסוקים כל כך, שאין לנו זמן להאזין לארבע לשונות של גאולה? מה מטריד אותנו שהוא מונע מאיתנו לשמוע את עיקר חיינו הנצחי?
אגב, פרשנים קוראים לנו לחלק בין קוצר רוח לעבודה קשה. קוצר רוח לאו דווקא אומר עבודה קשה, אלה שני דברים. אדם יכול להיות בקוצר רוח גם אם הוא מיליונר שיושב במשרד נוח, בלי עבודה קשה ומפרכת פיזית. אדם יכול לעבוד עבודה קשה אבל להיות מרוכז, כלומר לא להיות בקוצר רוח. נראה לי שאצלנו עיקר האתגר הוא לא עבודה קשה אלא קוצר רוח. חוסר שקט, חוסר ריכוז, חוסר יישוב הדעת, טרדות החיים, השגרה השוחקת, היומיום התובעני.
אבל יש גם כיוון שלישי – לפיו מדובר בקוצר הרוח של משה. העבודה הקשה – הייתה שלהם, אבל קוצר הרוח אפיין אותו ואת דרך דיבורו. כך כותב הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום): "ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם. והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלוקיות כמו שקדם".
זה מאוד עצוב. משה התבודד. הוא היה רועה צאן, איש רוח, כבד פה, אדם שמתפלל, אדם רוחני. פתאום הוא מגיע לדבר עם העם, וזה לא מצליח. זו נקודה קריטית גם היום בהעברת מסר. לקוקה קולה קל יותר להעביר מסרים, לתכנית ריאליטי חדשה קל יותר לסחוף את העם, למשה רבנו – ולמי שמנסים להמשיך את דרכו – זה יותר קשה. לא תמיד התורה מובנת. לא תמיד המסרים הגדולים והמילים ה"כבדות" מתקבלות.
זו טרגדיה שמלווה אותנו עד היום. המסרים לא מספיק מובנים. אני רוצה לסכם את 2018 מהבחינה הזו. היו הרבה מצעדים וסיכומים של השנה האזרחית, הלועזית, וגם אני פה ושם נקראתי להשתתף ולבחור, אבל נדמה לי שיש איזה מכנה משותף בין האירועים, ואולי אפשר להבין למה לא מאזינים למסרים של התורה מספיק. הקרדיט הוא לבעלי היקר ידידיה וגם לרב יוני לביא, שניהם כתבו על כך. איך מחנכים אותנו פה, איך מעצבים את דעת הקהל, והרבה פעמים נגד התורה – באמצעות מקרים אישיים, פרטיים ומרגשים. זו שיטה מתוחכמת – לוקחים שאלות מאוד יסודיות, עמוקות, עקרוניות, אבל לא דנים בהן אלא מביאים סיפור אישי מרגש. ואז זהו, אין מחשבות, יש דמעות. נישואי תערובת, למשל, מה שנקרא התבוללות. אפשר להביא סטטיסטיקות וגרפים ולדבר, אבל אז מביאים לך את לוסי אהריש וצחי הלוי, או את דניאלה פיק וטרנטינו. זהו, אתה יכול ללכת עם הגרפים שלך ועם כל מיני פסוקים עתידיים ודיבורים על גאולה. יש פה אהבה, רומנטיקה, וזה עוקף את הביקורת הרציונלית. כל מקרה פרטי כזה הופך לקמפיין ומכניס למיינסטרים דברים שרק אתמול לא היו שם. נמשיך למקרה עצוב – שריפת גופות. זה הרי דבר נורא. אבל אם זו רונה רמון? ושוב, אין לי כוונה לדבר אישית על האנשים שהוזכרו או על רונה. אבל פתאום בגלל מקרה אישי כואב וקיצוני – הופ, אסור למתוח ביקורת, אסור לדבר, ראיתי כתבות יח"צנות נלהבות לחברות שעוסקות בכך, עם אמירה כמה אנשים מזמינים כעת את הקרמטוריום (ככה קוראים לזה, אפילו לא בחרו איזה שם קליט)... באחת הכתבות נכתב: "הטלפונים לא מפסיקים לצלצל". אז לך תדבר על קדושת הגוף, על קבורה בקבר ישראל, על מורשת עתיקה וקדושה. לך תגיד "כי מעפר באת ואל עפר תשוב", לך תסביר מה היו מוכנים לעשות בכל הדורות רק כדי לזכות לקבר ישראל. שקט, עכשיו מתרגשים. ועוד דוגמה – יגאל בשן. הוא לא היחיד שבחר לצערנו להתאבד, אבל איזה גלים של אהבה ובעצם גם של הבנה. איך אפשר להגיד משהו נגדו? איך אפשר לומר שיש לו ציפור קטנה בלב, אבל הוא רצח אותה? הוא שר כל כך יפה, והוא היה בדיכאון, אז גם אמירה עקרונית נגד התאבדות (לא אישית!) – לא נאמרת. מה המסר שהמקרים הפרטיים האלה מעבירים לציבור? זה מחלחל, כל אדם כזה הופך פרזנטור, והסימפטיה האישית אליו הופכת החלטה ספציפית שלו – לטרנד, ואסור בכלל להתנגד, אחרת אנחנו לא מוסריים ופרימיטיביים וקיצוניים. אין פה שום דיון על המהות. אם בתחילת השנה הייתי שואלת אתכם מה דעתכם על נישואי יהודייה וגוי, על שריפת גופות ועל התאבדות הייתם אומרים: נגד. אבל זה לוסי, זה יגאל, זה רונה...
לצערי אין לי פתרון חד משמעי. האם צריך לדבר בחזרה אל העולם בסיפורים אישיים? למשל, סביב השבת. האם מול סיפור אישי של "המסכן שלא יכול לנסוע באוטובוס לסבתא" צריך להביא את "נהג האוטובוס המסכן שרוצה יום חופש עם המשפחה"? או שצריך לדבר ערכים למרות הכל, כי בסוף בסוף המסר כן נכנס ללב? הרי עובדה שבסוף העם השתכנע והתלהב ממשה. אשמח לתגובותיכם על הנקודה הזו. נמשיך.
3. מודעות לחסרונות
הבסיס השלישי ליציאת מצרים הוא מודעות לחסרונות. ראינו זאת גם לאורך ספר בראשית: אנחנו לא מתגאים באיזו שלמות, להיפך. מציגים את החסרונות ולומדים מהם. שימו לב מה משה אומר בפרשה שלנו: אֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?
ואחר כך שוב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה?
מה הפתרון? קודם כל מודעות כזו. כנות. אותנטיות. אבל יש גם פתרון פרקטי ומעשי השבוע – הנהגה משותפת. כל אחד משתמש ביתרונו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
רש"י: אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרון אחיך ימליצנו ויטעימנו באוזני פרעה.
זה ממש אנטי-תזה למערכת הפוליטית סביבנו שבה כל אחד הכי מושלם, חזק, תותח, מנהיג. כל אחד מלך, וכל אחד יהיה מספר 1 ולא יתאחד וירוץ עם אף אחד אחר. כתבתי על זה השבוע משהו:
אז ככה הסברתי השבוע לילדים: יש ארבעה רמטכ"לים לשעבר שעוד לא יודעים בדיוק מה הם יעשו – בני גנץ, גבי אשכנזי, בוגי יעלון, אהוד ברק. יש את מרצ שהיא שמאל, את המחנה הציוני שהוא שמאל-מרכז, את התנועה שהיא שמאל-מרכז ואת לפיד שהוא לעומתם מרכז-שמאל. יש מפלגה ימנית-רוסית קטנה של ליברמן, מפלגה ימנית-ענקית של נתניהו, מפלגה ימנית-דתית-חילונית ושמה הימין החדש, מפלגה דתית ושמה הבית היהודי, ומפלגה יותר ימנית ויותר דתית ושמה האיחוד הלאומי. גם ביהדות התורה החרדית עדיין לא בטוח שהליטאים והחסידים ירוצו ביחד. יש מפלגה חרדית-ספרדית של דרעי ושמה ש"ס ומפלגה חרדית-ספרדית של אלי ישי. ויש כמובן את החברתי החדש-ישן כחלון ולעומתו את החברתית החדשה-חדשה אורלי לוי. ומול כל הבלגן יש גם כאלה שמצליחים ללכת ביחד, אמרתי להם. למפלגה שלהם קוראים הרשימה הערבית המשותפת.
אבל אז הבנתי שיש פה משהו עמוק יותר. ראיתי טקסט נפלא של מוטי קרפל, שכותב כך:
המערכת הפוליטית מתנפצת לרסיסים. במושגים של חז"ל המצב הזה נקרא "עולם התוהו". מה שמאפיין את עולם התוהו הוא חוסר היכולת לשתף פעולה, חוסר הרצון להתכלל, להיות חלק מכלל, משלם. חוסר ההבנה ששיתוף פעולה ייטיב איתך וייטיב אותך, כי אתה חסר, חלקי, מעצם הגדרתך, ורק האחרים משלימים ומאזנים אותך. אתה צריך אותם לא פחות ואפילו יותר ממה שהם צריכים אותך. חוסר ההבנה שליחיד אין כוח, אלא כחלק מן הכלל. לכן אנחנו מתפללים דווקא במניין, בעשרה אנשים, ולא כיחידים.
במושגים של פנימיות התורה המצב הזה נקרא "אנא אמלוך". "רק אני" – זו הפוליטיקה היום. זה לא סתם אגו מנופח. זה הרבה יותר שורשי ומסובך. זה מצב של קשיחות פסיכולוגית פנימית, של חוסר גמישות, של ההרגשה שהכול חייב להיות בדיוק כמו שאני מבין ומנסח, על כל אינסוף סעיפי המצע שלי, כי אחרת אין שום תקווה והכל ייחרב וילך לאבדון. זהו עומק ה"רק אני" הזה. סוג של חרדה. עומק מושג התוהו. את הפוליטיקה הישראלית לא מניעה היום אידיאולוגיה אלא פסיכולוגיה.
זו בעיה לא לדעת שיש לנו בעיה, שאנחנו לא מושלמים. לא נעים לומר לפוליטיקאים שלנו, אבל יש בפרשה אחד כזה – פרעה. הפרשנים משווים בין משה לבין פרעה, משה אומר שהוא כבד פה וכבד לשון, ומה פרעה משדר כלפי חוץ? אני אלוקים:
לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
רש"י: הנה יוצא המימה – לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו.
סליחה על הדוגמה, אבל פרעה לא מוכן שיידעו אפילו שהוא הולך לשירותים. הוא לא בשר ודם, הוא קדוש, ואפילו את ה"חסרון" הזה שלו הוא מסתיר. כתב על כך דובי וינרוט השבוע: לכולם יש צרכים. אני זוכר את זה כמו היום. אותו היום שבו הודיעו לנו שחני חולה בסרטן. אחת ההתחבטויות הייתה אם לפרסם את זה. ומיד חני ואני החלטנו שכן משום שאין טעם להשקיע אנרגיה בהסתרה. זה גוזל כל כך הרבה כוחות שצריכים להיות מנותבים למקום אחר לגמרי. זה גם גורם למחיצה בינך לבין חברך ואף לא מאפשר לאנשים להושיט עזרה. וכן, אני זוכר שאמרתי לחני שהרעיון הזה גלום אצל פרעה. הוא לא רצה להראות שהוא בן אנוש ויש לו צרכים, אז הוא הלך לעשות את צרכיו ביאור. ואמרתי לחני, תחשבי כמה אנרגיה הוא השקיע כדי להסתיר צרכים שממילא יודעים שהוא נזקק להם. אין טעם להשאיר את הפיל בחדר. לא נתמקד בהסתרות אלא בדברים החשובים באמת שמהם נפיק תועלת חשובה ונוכל לנתב את הכוחות לכבוש את היעדים שבאמת חשובים לנו.
בבחירה בין פרעה לבין משה, בין "מושלמות"-אלק לבין כנות, צריך לבחור במשה כדי שיציאת מצרים תתחיל.
4. הכרת הטוב
העיקרון הרביעי, ואז יציאת מצרים תצא לדרך והמכות יתחילו – הכרת הטוב. מדהים איך הפרשנים הופכים זאת לנושא המרכזי של הפרשה. כי מכות מצרים אנחנו לא יכולים לחולל, אבל הכרת הטוב – זו בהחלט משימה שלנו.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם – וְיִהְיוּ-דָם... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן: נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים, וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
רש"י: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרון.
גם כשהניסים כבר מתחילים התורה לכאורה "מבזבזת" מילים על הפרט הקטן הזה, כי הוא לא קטן בכלל. משה "חייב" בהכרת טובה כלפי היאור. יש עוד דוגמאות קטנות כאלה לאורך סיפור יציאת מצרים. לכאורה, מה זה משנה, ליאור לא אכפת אם מרביצים לו. זה נכון, אבל לנו אכפת. לנפש שלנו אכפת. זה צורב בה הכרת הטוב או חלילה חוסר הכרת הטוב (ושוב, זה המאפיין המרכזי של פרעה, שלא מכיר טובה ליוסף ולה' ולאף אחד חוץ מעצמו). אז שוב יש פה סדנת חינוך יסודית, שבאמצעות מעשים קטנים מנחילה לנו כבר אלפי שנים ציווי: להכיר טובה. לחפש מי עשה לנו משהו, מזמן, קטן, ולמצוא דרך להודות. לא רק עבורו, גם ובעיקר עבורנו. הרב אליהו דסלר היה מחנך דגול, יום הזיכרון שלו היה השבוע ביום שלישי, הוא נפטר 66 לפני שנים. הוא כותב כך על האקט הקטנטן הזה של משה: "יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מידות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן מעשה ההכאה ביאור ישפיע על הרגש, ומשהו ממידת הכרת הטוב של משה כלפי היאור – עלול להיפגם. והרי האדם צריך לעשות את כל ההשתדלות לרכוש מידה זו בשלמות".
דיברנו קודם על כך שהרגש משפיע על השכל, שהמקרים הפרטיים והקטנים משפיעים יותר מהאידיאולוגיה. אולי כאן יש תחילתה של תשובה – צריך לדאוג למקרים קטנים ופרטיים לכיוון הנכון. אפילו אם השכל מבין שהיאור לא נעלב, בכל זאת הרגש יהפוך כהה יותר אם משה רבנו יכה את היאור. עדיף שלא. כל דבר קטן חשוב ומשפיע, צריך לשים לב.
נסכם את המסע שעשינו, מסע שהוא הבסיס למסע שעוד מעט מתחיל, ממצרים לארץ ישראל: ראשית, שנזכה לזכור שיש לנו חלום גדול, ענק. שנית, שנזכה לדבר בצורה שבה יקשיבו, ולהקשיב לדברים חשובים שאומרים לנו, שלא נפסיד דברים בגלל "קוצר רוח ועבודה קשה". שלישית, שנדע שיש לנו חסרונות וזה טוב מאוד וכדאי לדבר על כך ולשתף פעולה ביחד, אנחנו לא פרעה. ורביעית, שנהיה מלאים בהכרת הטוב לבני אדם ואפילו לדומם. כל זה יעזור לנו להגשים את המשפט שאמרנו כאן בהתחלה: "כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים" (ה"נתיבות שלום").
בהצלחה. בשבוע הבא – עם ישראל יוצא ממצרים. תודה רבה לכם, לילה טוב.
