קראתי ושמעתי הערב ראיונות שנתן השחקן יעקב כהן ז"ל, שהלך לעולמו בגיל 66. נדמה לי שמעבר לכל המחזות, הסרטים והפרסום, יש פה השקפת עולם בנויה, שכדאי להכיר:
קודם כל, ההודיה הבלתי פוסקת שלו: "זו כזו זכות לעמוד על הבמה. אני כל כך אוהב את העבודה שלי. מבחינתי – כל תפקיד הוא תפקיד חיי. הקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה – להצחיק, לשמח, לרגש. ובסוף עוד מוחאים לי כפיים. איפה ראית עובד שבסוף יום עבודה מוחאים לו כפיים?".
אבל הוא לא התמכר למחיאות הכפיים. בריאיון שנתן הוא הצביע על האייפון שלידו: "הלכה התמימות, הצניעות, הפשטות. אין כבר 'וואו'. פעם היית צריך לנסות לדמיין. היית קורא, מספר סיפורים. היום אין דברים כאלה, בלחיצה אחת אתה רואה את כל העולם מול העיניים. אין לי פייסבוק ואינסטגרם. לשפוך את החיים שלי החוצה? מה פתאום, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. אני לא יכול לתעד את החיים שלי כל הזמן, זה מעייף. 'הייתי בסופר', 'קניתי לאשתי', 'הנה אני שותה קפה'. זה לא אני".
יעקב חזר בתשובה לפני שנים. כשנשאל למה הוא כמעט לא מדבר על כך, ולא מסכים לתת הרצאות על סיפורו, ענה: "קטונתי. לא הכול צריך לעשות בפומבי. 'הנה, אני עובר תהליך'. תשובה זו עבודה קשה, יומיומית. צריך להפסיק עם הבינוניות".
ובריאיון אחר סיפר: "החזרה בתשובה נותנת לי הרבה כוח. פעם חשבתי שהכול בשליטתי. היום אני יודע שאם לא הולך, אז לא הולך. פעם הייתי מתעצבן מכל דבר. היום אני יודע שהכעס זה רעל, ממש רעל. אני יודע שיש התנהלות מלמעלה בעולם, ואני יותר רגוע. התשובה נותנת לי איזון ופרופורציות. דווקא במקצוע כמו שלי אתה יכול ליפול בקלות לאגו, גאווה, לחשוב אני ואני ואני. התשובה מעמידה אותך במקום הנכון".
תנחומים למשפחתו, ולכל צופיו ואוהביו.
