פח הזבל של ההיסטוריה, שוב

שבוע טוב. בשעות שבהן מחכים לאישור סופי לחיסולו של מוחמד דף, כלומר לניקוי של העולם מעוד רשע, נזכרתי בסיפור הבא:
זה קרה בבית הספר הזמני שנפתח בירושלים למאות ילדים מעוטף עזה, מייד אחרי שמחת תורה. "מה נותן לכם כוח בימים אלה?", שאלתי אותם, וקיבלתי הרבה תשובות: חלקם ציינו את ההורים והמשפחה שלהם, את החברים שאיתם במלון, את האמונה, התורה, צה"ל, האחדות בעם, המתנדבים שמגיעים, המוזיקה שמחזקת אותם בשעות קשות...
ואז נער בלונדיני בן 14, מתניה צור-אריה שמו, הרים יד ואמר: "פח הזבל של ההיסטוריה!".
ביקשתי הסבר, ומתניה פירט: "אני מסתכל על ההיסטוריה הארוכה שלנו ועל מי שנזרק לפח הזבל שלה לאורך הדורות. אם נרים את המכסה של פח הזבל נראה בפנים את היטלר, את לנין, את סטלין, את בן לאדן, את סדאם חוסיין, את עמלק, את אנטיוכוס, את נבוכדנצר, את טיטוס, את המן, אחשוורוש, פרעה… כל הרשעים נמצאים שם, כל חבורת הזבל. היום הם לא רלוונטיים. העולם מתקדם. יש פה תוכנית. הרוע לא כאן כדי להישאר, הוא זמני. עם ישראל הוא קטן אבל נצחי וחזק. במאבק בין אור לחושך, גם המקום של סינוואר ונסראללה הוא שם, בפח. חמאס וחיזבאללה ואיראן, כולם יסיימו בפח הזבל של ההיסטוריה, בקרוב".
ידעתי את כל זה בשכל, כמובן, אבל פתאום הרגשתי את זה גם בלב. מתניה בן ה-14, בחיוך עדין, הצליח לפרש לי את המציאות טוב יותר מכל הפרשנים.
בשורות טובות.