החלק היומי מוקדש באהבה לכל הבייביסיטריות: בפרשת השבוע ("חוקת") מסופר על פטירתה המצערת של מרים הנביאה, אחותם של משה ואהרון, אחת המנהיגות של יציאת מצרים. לפני כמה שבועות, סופר גם על הצרעת של מרים. העם המתין אז למרים שבעה ימים שלמים (!) עד שחזרה אל המחנה. למה היא זוכה ליחס כזה, לאהבה כזאת? חז"ל שולפים "דף חשבון" ואומרים לנו: "מרים המתינה למשה שעה אחת – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". בילדותה, בגיל שש, מרים שמרה על משה, אחיה שבתיבה, בתקופה שבה היה מסוכן להיות ילד יהודי במצרים. לפי חלק מהמפרשים מדובר היה ברבע שעה בלבד, עד שהבת של פרעה הגיעה והוציאה אותו מהיאור. כתגמול על אותה רבע שעה יקרה, ממתינים לה שש מאות אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן - שבוע תמים. למה? רק כי ילדה קטנה ישבה פעם חמש עשרה דקות על שפת היאור, לבקשת אימה? כן, עונה הרב אביגדור נבנצל, ומסביר:
"כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".
