פרשת "קדושים" ממשיכה להציב מול האדם דרישות, בכל תחומי החיים. אחת ההוראות המעניינות היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". למה בעצם לא לקלל חרש? הוא הרי לא שומע. ובכלל, אפשר לטעון שהתורה דורשת מאיתנו לא לקלל גברים, נשים, זקנים וטף, אבל למה להתעכב בפסוק במיוחד על אוכלוסיית החירשים, שדווקא היא לא תיפגע אם יקללו אותה? יש הסברים רבים לשאלה, אבל הרמב"ם מסביר זאת באופן הבא:
"כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר הכתוב שלא תגיע נפשו של המקלל לנקמה ולא ירגיל לכעוס".
כלומר, גם אם המקולל לא שומע ולא יודע – לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו. במובן מסוים, למצבו של מי יש לדאוג יותר – לנהג בכביש שצרחו עליו או לנהג שצרח? לשופט הכדורגל שגידפו אותו או לאוהד שגידף? פרשת "קדושים" מעלה את הרף וטוענת שאם מדובר בדיבור רע - זה לא משנה האם הצד השני בכלל שמע ונעלב והצטער ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר.
