פרשת השבוע, פרשת "שמיני", מתחילה בטרגדיה.
בעיצומה של חגיגת חנוכת המשכן, כשהעם כולו שמח ונרגש, מתים שני הבנים של אהרון הכהן, נדב ואביהוא שמם. הנימוק: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". מהי אותה אש זרה? פרשנים רבים ניסו להסביר מה היה חטאם של השניים. יש טוענים כי הם נכנסו למשכן שיכורים לגמרי, יש מסבירים שהם כפרו בסמכות של משה רבנו, ויש אומרים שהם המציאו מליבם הוראות הפעלה חסרות בסיס ויישמו אותן במשכן. כך או כך, "אש זרה" היא ביטוי לשוני שמסמל מאז התלהבות יתר ופריצת גבולות. לצד הסכנה של לא להאמין כלל, מציבה התורה השבוע סכנה נוספת: להאמין יותר מדיי. להתרגש עד כדי שיבוש. הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך:
"לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי המצוות. בני אהרון מתו מתוך שהלכו שבי אחרי התרגשות ליבם, ומכאן הלקח לכל מורי העתיד: אל ילמדו את מה שליבם אומר להם, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה".
ומהאש הזרה לעל-האש: הפרשה עוברת בהמשך לפירוט מדוקדק של חוקי הכשרות, כללים שמשפיעים ומעצבים אלפי שנים את הבית היהודי ואת השולחן היהודי. "זאת החיה אשר תאכלו", אומר משה רבנו לבני ישראל ומתחיל להציג מהן החיות הכשרות, ומפרט גם מהן החיות הלא כשרות. שפן, ארנבת, שרצים ועוד. המילה חזיר מופיעה גם היא בתורה לראשונה, כחיה שאסור לאכול. דורות רבים יעסקו בנימוקים ובטעמים לחוקי הכשרות ויסבירו מה התועלת בהם ומדוע חיות כאלה מותרות ואחרות אסורות. הפרשה עצמה לא מציגה נימוק רציונלי אלא משתמשת במילה קדושה, ומסכמת את רצף ההוראות כך:
"כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם".
