במפגש עם אשת פוטיפר היו ליוסף כל הסיבות לחטוא.
האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא חי כבר שנים בחברה המצרית, ומי בכלל מבטיח לו שיחזור להיפגש אי פעם עם יעקב אביו, ושישוב אל משפחתו ועמו?
ובכל זאת, יוסף מתגבר. חז"ל מסבירים לנו למה: "באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". הוא ראה פתאום לנגד עיניו את הפרצוף של אבא יעקב – ולא היה מסוגל לסטות מן הדרך.
יש מדרש מפורסם פחות, שקובע: "גם דמותה של רחל אמו ראה".
מול הפנים של אבא ואימא, יוסף נזכר בעבר שלו וגם בעתיד שעוד צפוי לו, ופשוט הסתלק משם.
"דמות הדיוקן" הזו של ההורים, וגם של דמויות גדולות אחרות, של מחנכים, רבנים ועוד – אמורה להיות לאדם למצפן.
זו בעצם הנקודה שבה החינוך נבחן: לא כאשר אבא ואימא נמצאים לידך לפקח עליך, לשמור עליך ולתת לך הוראות. החינוך נבחן דווקא כשהם לא באזור. האם גם אז הם עדיין משפיעים עליך?
אני מעזה להוסיף כאן פרשנות אישית משלי: נדמה לי שלא רק "דמות הדיוקן" של ההורים משפיעה, אלא גם "דמות הדיוקן" של הילדים מכוונת אותנו, ההורים.
נדמה לי שילדים הם סוג של מצפון ומצפן, ומהרגע שבו אתה הורה, אתה שוקל דברים אחרת.
אתה מדמיין את הפנים של ילדיך בהכרעות מסוימות. ההחלטות שלי בעבודה, למשל האם לשדר קטעים אלימים וקשים מזירת פיגוע או מתכנית ריאליטי מסוימת, נובעות לעתים מהעובדה שאני כבר אימא.
ואגב, אני רואה זאת גם אצל עמיתים שלי. לא רק ההורים שלנו משפיעים עלינו, גם ההורות שלנו משפיעה עלינו.
