"שלום סיון, לפני כמה חודשים כתבנו לך על דודה שלנו, חיינקה גלעד מקיבוץ דפנה, ביום ההולדת ה-110 שלה. סיפרנו על הסגולה שלה, שעליה סיפרה לנו ביום הולדתה ה-108, כששאלנו איך האריכה ככה ימים: היא אוהבת את החיים, אוהבת אנשים, ורואה הכול בעין טובה. מי שהכיר אותה יודע כמה שזה היה נכון. היא מעולם לא רבה עם איש, ותמיד הסתכלה על העולם בעיניים של ילדה סקרנית שמתפעלת מכל דבר.
אתמול הילדה הנצחית בת ה-110 הובאה למנוחות, ועבורנו, לרגע קטן אחד, העולם הפך קצת פחות שמח.
בהספד בהלוויה אמרתי שדודה חיינקה הייתה בשבילי שלוש מילים: 'בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'. החיים שלה לא היו תותים. היא עלתה לארץ כחלוצה מאירופה, יישבה את אדמת ארץ ישראל, גידלה משפחה ודאגה תמיד להיות נחוצה – בעבודתה עם ילדי הקיבוץ, כמבשלת במטבח בקיבוץ וגם במפעל הנעליים. רק בגיל 97 פרשה לפנסיה! היא ידעה עוני, רעב, מלחמות וצער אבל לרגע לא הפכה למרירה. סימן ההיכר שלה, ה'מיתוג' שלה בשפת ימינו, היה תמיד האופטימיות.
אז בעידן האינסטנט והטיקטוק, השפע והבזבוז, הדיכדוך והציניות – ידענו תמיד שיש לנו דודה בת 110 בקיבוץ בצפון, שמזכירה לנו את הברכה שיש בכל דבר, ואת הטוב שיש בנו.
הקיבוצניקית המבוגרת בישראל עברה אל העולם הבא בחודש אדר, חודש השמחה. אומרים ש'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'. מתברר שלהיות שמח זה לא רק מצווה, זה אפילו משתלם".
לקבלת התכנים של סיון רהב-מאיר באופן קבוע: https://lp.vp4.me/pif9
