"שלום סיון, שמי לאה מלמד, מיילדת ב'סורוקה'. בתחילת המלחמה, לפני כעשרה חודשים, ראיינת אותי מחדר הלידה יחד עם המיילדת היקרה הילה אזולאי.
באותו היום שמתי לעצמי 'תזכורת', לעדכן אותך ב'בייבי בום' שעליו דיברנו באותו הריאיון, באותם ימים קשים. זה היה חלק מרצון עמוק שלי לנעוץ איזה מועד, שבו נהיה כבר במציאות אחרת.
הלידות מאז תחילת המלחמה היו עמוסות ריגשית. זוגות ילדו כשהם מפונים מבתיהם, זוגות שחוו את התופת על בשרם, כאלה שהביאו לעולם נשמה חדשה אך למשפחה שכולה וללב שבור... כל יולדת כזו הציפה גל רגשות של שמחה ועצב.
ועכשיו, עשרה חודשים אחרי, גל לידות אחר. אני מוצאת שיש משהו נוסף באוויר. הזוגות שמגיעים עכשיו, הם זוגות שהחליטו להביא חיים לעולם, בזמן משבר. זו בחירה שבראייה מסוימת עשויה להיתפס כחסרת כל הגיון. איך אפשר לחשוב על הבאת חיים לעולם כזה?
ובכן, כששאלת אותי בזמנו בריאיון מהיכן הכוחות, עניתי לך שאני שואבת כוח מהמיילדות העבריות במצרים, שהייתה בהן 'יראת אלוקים'.
הן ראו מעבר לצו האכזרי של המלך פרעה, נטול המוסר והמצפון. הן הלכו עם אמת אחת, עם ערך של קדושת החיים, גם במחיר סיכון חייהן ממש. המיילדות ידעו אז, ויודעות גם היום, לראות את הצמיחה מתוך השבר, גם כשאחרים מתקשים להאמין שהיא בוא תבוא.
היום, אני יכולה להגיד שאני שואבת כוחות גם מהיולדות שלי. מהנשים האלה, שיש להן את אותה ראייה למרחוק, אותה גבורה נשית של אז, במצרים. הן מזכירות לי את יוכבד שמאתגרת את עמרם, בעלה, שסירב להביא עוד ילדים במצרים, ודורשת ממנו לעלות קומה בקומות האמונה, ולהמשיך את החיים על אף המציאות המייסרת. כך נולד משה רבנו. כך בונים עתיד, למען כולנו.
מצורפות שתי תמונות: זוג מופלא מקיבוץ ניר עוז, נופר ועמית גורן, שלימדו אותי על תקווה שגדלה לצד שבר. הקיבוץ נפגע קשות, עם עשרות נרצחים וחטופים. זכיתי ללוות אותם בדרך להולדת ביתם, אלי. עמית עוסק בחקלאות, ולאחר חידוש החקלאות בשדות ניר עוז, הוא הניח בכניסה לבית שלי שק תפוחי אדמה שהוא זרע וגידל בקיבוץ, שהיה ביטוי של חזרה לחיים, וצעד ראשון של תקווה. פרצתי בבכי כשראיתי את המתנה הזו מונחת ליד דלתי. איזה חיזוק לרוח.
ביקשתי מהם אישור לספר את כל זה, כדי לחזק. זוהי תמונת הניצחון שאני בוחרת לראות בכל יום, במחלקת היולדות שלנו בדרום. אולי היא תיתן כוחות גם לאחרים.
עם ישראל חי,
המיילדת לאה מלמד".
