אלה ימים מאתגרים. בצפון, בדרום, ובעיקר בלב. והיום, כ"ו אייר, הוא היום שבו פרצה מלחמת ששת הימים.
זו תזכורת חשובה למה אנחנו מסוגלים, בעזרת השם: מדינת ישראל הקטנה הייתה בת 19 בשנת 1967. היא ניצבה מול איום קיומי, להיות או לחדול. התשובה הייתה להיות, ובגדול. ישראל הקטנה ניצחה בשישה ימים את צבאות ערב שהיו בטוחים שישמידו ויפסיקו סוף סוף את הניסיון היהודי הזה לחזור הביתה.
חשוב לזכור את התחושה הקשה שהייתה כאן לפני המלחמה, בתקופת ההמתנה. מרוב ייאוש, הביטוי הנפוץ בישראל היה "שהאחרון יכבה את האור". במקום זה, העולם כולו לא האמין: השטח של מדינת ישראל גדל פי שלושה, בפחות משבוע.
מבצע "מוקד" של צה"ל כמעט והשבית לחלוטין את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה, בעודם על הקרקע. אחר כך שוחררה רצועת עזה, וגם השומרון שב לידינו. ביום השלישי שוחררה ואוחדה ירושלים, ביום הרביעי שוחררה חברון, ביום החמישי – מדבר סיני וביום השישי – רמת הגולן.
בישראל היו אז 2.5 מיליון תושבים בלבד, והצבאות של מצרים, ירדן, סוריה, לבנון וגם עיראק פשוט ניגפו בפניה. מהדורות העיתונים לא הספיקו לסקר את ההישגים, את ההיסטוריה המדהימה, את המפה שהולכת וגדלה, ונאלצו להוציא בכל פעם עוד מהדורה חדשה.
אפשר לדון, להשוות לימינו וכמובן לתקן, אבל זה קודם כל יום שמזכיר לנו שזה אפשרי. זה לא קרה בימי התנ"ך אלא בדורנו. כמו שהרוע יכול להפתיע אותנו בשמחת תורה בתסריטים הכי איומים, שאפילו לא דמיינו – כך גם הטוב יכול להתקיים ולהגשים חלומות שלא העזנו לחלום. בשורות טובות.
