אז הנה הרעיון המקורי (מדיי?) שאמרתי היום בגלי צה"ל, באופן קצת יותר נרחב: תקופת ספירת העומר נחשבת ביהדות ה-תקופה לעסוק בכבוד שבין אחד לשני. תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגיפה נוראית בתקופה הזו של ספירת העומר כיוון ש"לא נהגו כבוד זה בזה" – כך קובעת הגמרא. מאז זו נחשבת לתקופה של תיקון עצמי, חשבון נפש, עיסוק במידות הרעות וניסיון להשתפר ביחס אל האחר. כך זה כבר אלפי שנים. עכשיו ככה: בדור הנוכחי כל המועדים הכי מרגשים, טעונים ומעוררי מחלוקת בעם היהודי – מתרחשים בספירת העומר.
* יום השואה – האם הם הלכו כצאן לטבח? האם רק הפרטיזנים צדקו? האם השואה התרחשה כי התבוללו, או אולי כי לא עלו ארצה? מה הלקח ממנה? למה יש בכלל אנטישמיות?
* יום הזיכרון – האם לנצח נאכל חרב? האם במותם ציוו לנו את השלום? המלחמה? ומה עם מי שתורתם אומנותם? האם אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, ואיך?
* יום העצמאות – ריבונות יהודית – מהי? מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית או גם וגם? האם כולם חייבים לעלות לארץ? הלנצח נאכל מנגל?
* יום ירושלים – כיבוש או שחרור? יהודה ושומרון – אתחלתא דגאולה? עול מכביד? ארץ ישראל השלמה? מה הקשר בין העם, התורה והארץ?
יש לי כמובן תשובות אישיות משלי לחלק משאלות האלה, אבל לצידן יש עוד אינספור תשובות על אחרים. ופתאום חשבתי – כל הוויכוחים הכי סוערים וקיומיים בעם היהודי, שהכי מפלגים אותו לזרמים וקבוצות ודעות, מתרחשים דווקא בתקופה שבה עליה נאמר לנו לנהוג - תוך כדי הוויכוח הנוקב - בכבוד זה בזה.
