תודה על התזכורת התמידית

לצערי הרב, ראיינתי עשרות בני משפחות שכולות, אולי אפילו יותר. אתה עומד מחוץ לדלת, יודע שהמשפחה שבפנים איבדה את יקירה, ושואל את עצמך: האם אתה בא להשתתף בצערם או לסקר אותו? האם אתה מקל עליהם בכך שבאת, או שאתה מעיק? אתה שואל אותם אם ירצו להתראיין, לפעמים הם מסרבים, אבל מצלצלים אחרי חודש ואומרים: "עכשיו כן". ואז, מה עושים? אתה שומע אותם מדברים וכותב ורושם, ויודע שאת הכתבה הזו כולם יזרקו מחר, אבל הם ישמרו לנצח.
פעם, ביציאה מהלוויה עצובה בהר הרצל, ניגשה אליי מישהי מהמשפחה וביקשה לקבל קובץ עם הכתבה שתשודר במהדורה. נתתי לה את הטלפון של הארכיון ואמרתי בלי לחשוב שלמשפחות שכולות שולחים מייד. היא עצרה והביטה בי וגלגלה את המילים על הלשון:

"משפחה שכולה. את הראשונה שאומרת לי את הביטוי הזה. מעכשיו אנחנו משפחה שכולה".

אבל לא רק צער כרוך במשימה הזו. נדמה לי שעוד עיתונאים יסכימו איתי. זו מטלה קשה, אבל גם מלאת משמעות. אולי אפשר אפילו לומר מרוממת. הסיקור של קורבנות המלחמות והטרור מגיע הרי תמיד באמצע עיסוק בכותרות אחרות: בקרבות של פוליטיקאים, או בהדלפות מאיזו חקירה שטרם הבשילה. ופתאום – בני המשפחות גורמים לכל מי שמאזין להם לעבור לטון אחר, לתוכן אחר. ראיון אחד איתם יכול להזכיר לנו את הסיפור הגדול של העם היהודי, סיפור שאנחנו חלק ממנו. ראיון אחר יכול פשוט לגרום לנו לחבק חזק את הילדים כשחוזרים הביתה. גם על כך צריך להודות היום למשפחות השכולות. תודה על התזכורת התמידית, באמצע סדר היום התזזיתי והרועש. תזכורת על קדושת החיים, על האנושיות, על הגבורה, על היכולת להתמודד ולצמוח, על ההבדל בין עיקר לטפל.
זה לא סיקור, זה שיעור.

(בתמונה: ב"שיעור" לפני כמה ימים, מפי ההורים היקרים של עדיאל קולמן, שנרצח לפני כחודש בפיגוע)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.