3.
תקווה צריכה להיות תוכנית העבודה שלנו. גם היום, בעיקר היום. והנה פסקה שנותנת תקווה:
"אחרי כל טרגדיה בתולדות ישראל - בא גל חדש של יצירתיות. חורבן בית ראשון הוביל לחידוש מקומה של התורה בחיי העם, במפעל של עזרא ונחמיה. חורבן בית שני הצמיח את היצירות הגדולות של התורה שבעל פה – המדרש, המשנה ושני התלמודים.
טבח הקהילות היהודיות בצפון אירופה במסע הצלב הראשון - חולל את הופעתם של חסידי אשכנז. המפגש עם הנצרות בימי הביניים - הוביל להתחדשותה של פרשנות המקרא. המפגש עם האסלאם הנביט רנסנס בפילוסופיה היהודית. גירוש ספרד התגלגל לתחיית הקבלה בצפת במאה ה-16.
השואה, הקטסטרופה הגדולה מכולן, הובילה ללידה גדולה מחדש: רק שלוש שנים אחרי שהביט באישוני מלאך המוות באושוויץ, הגיב עם ישראל באישור חסר תקדים של החיים, בהכרזה על מדינת ישראל.
בסינית, אותו סימן-כתב מציין 'משבר' ו'הזדמנות'. אולי לכן שורדת התרבות הסינית שנים רבות כל כך. העברית אופטימית אפילו יותר מהסינית: 'מַשְׁבֵּר' הוא גם כיסא היולדת. הרפלקס היהודי הוא לראות תקופות מצוקה כצירי לידה. משהו חדש נולד".
