כבר כמה ימים שאני מקבלת סיפורים והספדים על שני האנשים האלה. הם ממש לא מוכרים בציבור הרחב, אבל אולי דווקא לכן – חשוב לכתוב עליהם:
הרב שמעון ביטון, בן 53, גדל במגדל העמק, היה חבר קיבוץ טירת צבי, ומתוך רצון להשפיע חברתית – עבר לעיר בית שאן, שם כיהן כראש בית המדרש "דרכי אליהו". הוא נודע בבית שאן והסביבה בשיעורים הרבים שמסר ובפעילויות החסד הרבות שלו. בכל פסח ארגן ליל סדר גדול ומכובד למשפחות שאין ביכולתן לערוך ליל סדר. אחרי פטירתו צלצלה אישה ושאלה: "כל שבת הוא דואג לנו לחלות וליין, איפה הוא?".
הרב יצחק אידלס, בן 69, היה ממקימי היישוב עצמונה בחבל ימית, ולאחר שפונה משם עבר לגוש קטיף, ופונה גם משם. תלמידיו – גם בישיבת שדרות שם לימד – ציינו שהאיש שביתו נהרס פעמיים, הרשים אותם תמיד באמונה ובשמחה שהמשיך להקרין. אוהביו מספרים על אדם מלא ענווה, שלאורך השנים לימד אלפים תורה בכלל, ואת תורת הרב קוק בפרט.
שני רבנים, מנהיגים מקומיים, שחיו חיי תורה, חסד, התיישבות ופשטות, בצפון הארץ ובדרומה. השדרה המרכזית והחשובה הזו של רבני ישראל כמעט לא נחשפת, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות. נשמע עליהם רק אם תפרוץ איזו "סערה" מקושקשת.
אבל שניהם, בעצם, לא חיפשו הכרה. במשך עשרות שנים בנו את מפעל חייהם הנצחי באמונה ובמסירות, הרחק מאור הזרקורים, עד יומם האחרון.
לזכרם.
