שקר וחסד?

נהוג לחשוב שמי שמדבר על הכול – הוא אמיץ. שאסור לשמור שום דבר פרטי, שכל מה שמישהו אמר אי פעם ראוי לציטוט בפומבי ובענק, שהאמת היא הדבר הכי חשוב.
אז זהו, שהמציאות אינה חד ממדית. יש עוד ערכים. הנה דוגמה למורכבות הזו:
בפרשת השבוע שרה צוחקת כשהיא שומעת את ההבטחה שהיא עוד עתידה ללדת. "אחרי בלותי הייתה לי עדנה", היא אומרת בקרבה, "ואדוני זקן". כלומר, גם אני וגם אברהם בעלי – מבוגרים מדיי. אין סיכוי.
בפסוק הבא אלוקים פונה לאברהם ואומר: "למה זה צחקה שרה לאמר: האף אומנם אלד, ואני זקנתי?". רגע, שרה הרי אמרה "ואדוני זקן". היא התכוונה לאברהם.
מדוע אלוקים מצטט אותה אחרת, כאילו היא דיברה רק על עצמה ואמרה "ואני זקנתי"? 
פרשנינו מסבירים שלפעמים זה הכרחי לשנות, למתן, לעדן: "מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה", כותב הרמב"ן. זה לא שקר, זה חסד. זו רגישות. האמת והכנות והישירות חשובות, אבל יש בעולם גם איפוק ונימוס ושמירה על כבוד, למען השלום, למען החיים.